הסורים על הגדרות

מכירים את ההורים האלו, שתמיד יהיה להם מה לומר שיגרום לך להרגיש לא טוב עם עצמך? לפעמים הם יספרו לך שהילד שלהם כבר יודע לקרוא בגיל שלוש וחצי ("יותמי שלנו למד לבד. שלך לא? טוב, לכל אחד יש קצב משלו"), לפעמים הם יספרו לך שכל שבת הם חורשים את הארץ בטיולים ("יותמי שלנו מת על טיולים אז כל שבת אנחנו נוסעים. אתם לא? טוב, יש כאלו שאוהבים להיות בבית") ולפעמים הם סתם יספרו לך שהילד שלהם הפסיק לבכות בגיל שנה וחצי ("יותמי שלנו אף פעם לא בוכה, הוא יודע לבטא את עצמו בלי בכי. הבן שלך עוד בוכה? טוב, לכל אחד קצב משלו").

 למה נזכרתי בהורים המעצבנים האלו השבוע? קודם כל, ראיתי את "יותמי שלנו" בוכה בגן לאחר שלא הצליח למצוא את שמו על לוח השמות (אף פעם לא בוכה, כן). כששאלתי אותו אם הוא יודע איך כותבים את השם שלו, הוא ענה שעדיין לא (העיקר שהוא יודע לקרוא), אבל שהוא ישב עם הוריו על זה כל השבת בבית (מטיילים הרבה בשבתות הא). הסברתי לו שהוא צריך לחפש את השם יותם ולא את "יותמי שלנו" ויצאתי מהגן. בדרך נתקלתי בעוד הורים מעצבנים, הפעם מזן אחר: החרדתיים. אלו שתמיד חיים בפחד ומנסים להדביק גם את שכניהם בפחדים שלהם. "כבר הצטיידתם במסכות?", שאלה הלחוצה. "השנה רק התחילה", אמרתי בתמימות, "עד פורים יש עוד זמן". "לא", נרעד בעלה, "התכוונו למסכות אב"כ. אתה לא יודע שהסורים על הגדרות? איזה הורים אתם?"

 מסכות אב"כ? לא הגזמת? הסורים אמנם על הגדרות אבל אם טיל נפץ בליסטי סורי יפגע בבניין שלי, סביר להניח שהגז הכימי שיצא ממנו יהיה הבעיה הכי קטנה שלי. מקסימום אלו שיגרדו אותי מהקיר יסבלו קצת יותר. הם משום מה לא השתכנעו (ככה זה עם אנשים לחוצים – מה שלא תגיד להם לא ישכנע אותם. והם גם יחשבו שאתה משוגע). לאחר שנסעו לדרכם, לא לפני שכינו אותי משוגע, חשבתי שוב על הילדים שלי ועל כך שאין להם עדיין מסכות. האמת, יכולתי לחיות עם העובדה שאין להם מסכות – יותר קשה יהיה לי לחיות לאחר שאשתי תגלה ששוב הבטחתי להביא מסכות ולא הבאתי. החלטתי שבריאות ילדי אמנם חשובה, אבל בריאותי חשובה אף יותר, עשיתי יו-טרן ונסעתי לתחנת חלוקת המסכות.

 בעוד במדינה מתוקנת, סביר היה לראות אנשים עומדים בשקט וממתינים לתורם, בישראל אין כזה דבר שקט וגם תור הוא רק בגדר המלצה. למעשה, תור בישראל נראה יותר כמו תמנון מרובה זרועות: יש קבוצה של אנשים שנמצאת בכניסה ומכל שאר הכיוונים יוצאים להם תורי משנה, של אנשים שלא רוצים לעמוד בתור ולכן יוצרים תור משלהם. אבל התחמנות לא נגמרת כאן: רוב ההורים הגיעו משום מה עם ילדיהם, שנראו משועממים למדי ולא הבינו מה הלחץ. די הזדהיתי איתם, עד שהבנתי את ייעודם האמיתי – לקדם את הוריהם במעלה התור. בכל רגע הגיע לראש התור אבא עם ילד שבוכה/לא מרגיש טוב/יש לו קקי/פיפי והוא ממש חייב להיכנס לפני כולם כדי לקחת מסיכה. והאבסורד הוא שתמיד יש גם מישהו שיקנה את התירוצים האלו. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. מצד שני, במדינה מתוקנת גם לא נופלים טילים כימיים סתם כך באמצע היום…

ניתוח מהיר של המצב העלה שתי מסקנות: ראשית, אין סיכוי שאקבל מסכה בשנה הקרובה אם אמשיך לעמוד בתור כמו כולם ושנית, אין לי ילדים איתי שיוכלו לעזור לי לקדם את המצב.  מצד שני, את יום העבודה כבר פיספסתי, על הראש אקבל בכל מקרה מאשתי ורוב ההורים בגן כבר חושבים שאני משוגע. מה יש לי להפסיד? החלטתי לנקוט בפעולה לא שגרתית. אני אמנם לא מחשיב את עצמי לתחמן, אלא שהמציאות הישראלית לפעמים דורשת ממך להיות יצירתי. ויצירתיות היא הרי שמי הרביעי (מיד אחרי שאננות, אדישות וענווה כמובן).

 חזרתי לאוטו ולקחתי את המנשא של הקטנטן. שמתי אותו עלי וחזרתי לאזור הסכנה. ניגשתי אל הצעירה שעמדה בכניסה לתחנת החלוקה וביקשתי שיאפשרו לי להיכנס כי אני לא מוצא את הילד ויש מצב שהוא זחל לבד פנימה. לקח לה כמה דקות להרים את העיניים מהאייפון וגם אז ספק אם היא הבינה מה אני רוצה ממנה. למזלי הייתה שם בחורה מבוגרת יותר שהסכימה להכניס אותי. את הילד כמובן לא מצאתי בתוך תחנת החלוקה – מה שמצאתי בפנים (חוץ מארבעה ג'ובניקים שהיו עסוקים בקנדי קראש) הן ארבע מסכות לכל בני המשפחה ותוספת של ערכת מיגון מיוחדת לקטנצ'יק. יצאתי שבע רצון מהתחנה וטפחתי לעצמי על השכם על התרגיל שלי. כשראיתי שמתקרבים אלי כמה אנשים עם מבט מאיים שרצו גם הם "לטפוח" עלי, הגברתי קצב ונמלטתי משם. רגע לפני שנכנסתי לרכב, והספקתי לשמוע מישהו צועק "הילד שלי נעלם!! מישהו ראה כאן ילד קטן?". ככה זה בישראל – רעיונות טובים נחטפים מיד. בייחוד אם הם יצירתיים.

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-16.10.13 – לקריאה לחצו כאן!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On אוקטובר 17, 2013 at 1:13 pm

    תמיד שמחה לשמש השראה…אגב, יש כבר חומרים חדשים…נתעדכן מתישהו…

  • avivitmishmari  On אוקטובר 17, 2013 at 6:40 pm

    בקיצור, שיקרת, נדחפת בתור לפני אלה שבאמת התייבשו שם עם ילדים, וגם העברת הלאה את התרגיל התחמני שלך, ומילא כל אלה, אתה עדיין מספר לנו שהורים אחרים הם מעצבנים.

    • hanantomer  On אוקטובר 17, 2013 at 7:56 pm

      הי אביבית,
      אני משוכנע שיש הרבה הורים שחושבים שאני מעצבן…אם כי פיספסת קצת לטעמי את האלמנט הקומי של הטור,..

      • הולי גולייטלי  On אוקטובר 20, 2013 at 9:26 am

        אני עם אביבית.גם אני חושבת שאתה מעצבן …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: