זיכרונות ומנגינות

הבית כבר מלא ארגזים. עוד שבוע נארוז גם אנחנו את עצמנו, נחצה את המדרכה ונעבור דירה. כמי שחווה אינספור מעברי דירה בחייו, אני יכול להעיד שזהו אולי מעבר הדירה הפחות דרמטי מכולם, לפחות עבורי. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין שעבור הילדים שלי, ששניים מהם נולדו בדירה הזו והשלישית הגיעה אליה בגיל שנתיים וחצי, מעבר הדירה הוא קצת יותר מורכב. זה עדיין לא ניכר בהם ונדמה שהם לא ממש קולטים שאוטוטו אנחנו כבר לא כאן. אבל בין אריזת ארגז אחד לשני, בין תרומת בגדים ישנים לזריקת צעצועים מתפרקים לפח, יש רגעים שבהם נדמה שהם מתחילים להפנים.

מי כמוני יודע שהפנמה היא עניין של זמן. עברתי ערים, עברתי גם מדינות. החלפתי שלושה בתי ספר שונים בשלוש ערים שונות, כאשר אחת מהן הייתה בכלל בחו"ל. ברוב הפעמים, האסימון נפל רק לאחר המעבר, בלילות הראשונים במיטה, כשנשארתי לבד והבנתי שאתה נעשה אין להשיב. היו משברים גדולים ועם הצלקות שנותרו בעקבות משברים אלו אני חי כמעט מדי יום. אולם עם הזמן למדתי לקבל את המעברים הללו לטובה, לראות את הצד החיובי שבהם. ייתכן כי זו הסיבה לקהות החושים שפקדה אותי בשבועות האחרונים. כולה מעבר דירה, מה הסיפור?

מיכל ביקשה שאכנס איתה למיטה בשבוע שעבר לכמה דקות לפני השינה. כיבינו את האור, התכסינו ושוחחנו כמו מבוגרים. היא סיפרה על החששות שלה, על הרצון שלה להישאר בדירה והפחד שכל הזיכרונות ייעלמו לה. "הבית מלא בזיכרונות", היא אמרה, "אם נעבור דירה, אשכח אותם". הזכרתי לה שהכל בראש וגם אם היא שוכחת, יש לנו גיבוי בדמות סרטים ותמונות שעוזרים לנו לזכור חוויות טובות שעברו עלינו בבית הזה. הזכרתי לה את הסרט שעשיתי לה ליום הולדת שלוש, שהצפייה בו תמיד מרגשת אותה ומזכירה לנו איך הבית שלנו היה נראה לפני כמעט עשור.

בעקבות השיחה עם מיכל, חזרתי השבוע שוב אל הסרט הזה. למרות היותו סרט יום הולדת בבסיסו, הסרט תמיד מעלה בי זיכרונות עצובים, מתקופה של חוסר וודאות מקצועית וכלכלית, בה ביליתי בבית בחוסר מעש עקב פיטורין. יצא מן סרט עצוב/שמח כזה, שכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. את כולם הוא שימח בזמנו. אותי הוא רק העציב. אני לא חושב על הזיכרון הזה ביום יום כי הדחקתי אותו, אבל הסרט הזה הנציח אותו עבורי ומזכיר לי בכל פעם מחדש שגם אם דברים נראים מתוקים, הם לא בהכרח כאלו. ונדמה לי שזה העניין עם זיכרונות (וגם עם הפייסבוק, אבל זה נושא לשיחה אחרת לגמרי) – אנחנו מדחיקים את הזיכרונות הרעים, מטאטאים אותם כאילו היו אבק על הבגדים, ודואגים לשמר רק את הזיכרונות המשמחים. כשאני מסתכל על קירות הבית שלי, אני לוקח ממנו בעיקר דברים טובים – שמחת ילדים, צחוקים מתגלגלים והמון אהבה – ומשתדל להתעלם או למחוק מהזיכרון אירועים פחות משמחים שקרו בו. טוב? רע? קטונתי. זו דרכו של העולם כנראה ואנחנו לא שונים מאף אחד אחר…

עוד שבוע נעבור דירה. בראש נשאיר את הזיכרונות הטובים, ובמידה ולא צילמנו יותר מדי סרטים בשנים האחרונות, כל הזיכרונות הפחות טובים ייעלמו בתת מודע שלנו ויפנו מקום לחוויות חדשות ומשמחות בדירה החדשה. גם מיכל תתרגל. היא הרי דומה לי מאוד ומי כמוני יודע כמה מהר שוכחים מעברי דירה ומתרגלים למצב החדש. אני שמח שלפחות לה, בניגוד אלי, יהיה עם מי לדבר ולשתף בפחדים ובלבטים שלה. אני מקווה שזה יהיה זיכרון שילווה אותה בדירות הבאות, גם אלו אליהן היא תעבור בלעדיי…

ערך סנטימנטלי

בקיץ 2007, רגע לפני שעברנו דירה, עשיתי סדר בדירה השכורה וזרקתי כמה דברים לפח. כעבור מספר דקות נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד השכן, שהגיש לי שתי שקיות קטנות ודהויות במיוחד. "לקחתי את הארונית שזרקת", הוא אמר בקול מתנצל, "וכשניקיתי אותה, מצאתי את השקיות האלו מודבקות על אחת המגרות מאחור". בשקיות היו טבעת זהב ושעון יד ישן, שהיו שייכים ככל הנראה לסבי וסבתי, שהדירה הייתה בבעלותם לפני עשרים שנה. "הכרתי אותם", הוא התנצל שוב, "אני יודע שיש לדברים כאלו ערך סנטימנטלי".

העברתי את השעון והטבעת לאבי, שאימו התגוררה בדירה זמן רב. לגבי הטבעת, היה ברור שהיא שלה אולם מכיוון שהיא התחתנה בשנית, לא היה ברור למי מבין הגברים בחייה היה שייך השעון: לסבי או לסבי החורג. עצם העובדה שהוא השתמר בארונית המתקלפת, מוסלק במעטפה המודבקת למגירה זמן כה רב, העידה עד כמה היה רב ערכו הסנטימנטלי עבורה. גם סבי וגם סבי החורג נפטרו לפני סבתי והשעון היה, ככל הנראה, אחת המזכרות היחידות שהשתמרו בחייה של סבתי לאחר לכתם. היא שמרה עליו מכל משמר ודאגה להחביא אותו כדי שלא ייעלם.

אנחנו תכף מתחילים לארוז את דירתנו שוב ויצא לי לחשוב השבוע על המונח ערך סנטימנטלי ועל הפיחות במעמדו בשנים האחרונות. בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים כיום, אין ערך סנטימנטלי לכלום, כיוון החומריות מפנה את מקומה לדיגיטליות ומכתבי האהבה וההקדשות האישיות נשלחות לאוויר באמצעים דיגיטליים. יחד עם הערך הסנטימנטלי הולכת לאיבוד גם האינטימיות – הברכות הופכות לפומביות וכמוהן גם המתנות, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים. חשיבות פרסומה של הברכה ברבים עולה לעיתים על עצם הברכה עצמה והיא הופכת לכורח שאנו מבצעים כדי להראות לכל העולם שאנחנו אוהבים, לא רק למושא האהבה עצמו.

מה נשמור אנחנו עוד עשרים שנה במגירה? מה נחביא ונוציא מדי פעם כדי להיזכר בימים עברו? האם זה יהיה הפוסט שהעלנו וקיבל 200 לייקים ביום ההולדת או יום הנישואין? או שאולי נצפה יחד בשיר שהקדשנו דרך היוטיוב? מה שבטוח, לאף אחד מהדברים שישתמרו אצלנו לא יהיה ערך סנטימנטלי. הם אולי יזכיר לנו נשכחות אבל בעידן בו אנו מעלים הגיגים למרחבים הדיגיטליים כמעט ללא הבחנה, הם וודאי יבלעו באינספור הברכות, האיחולים וההקדשות שכתבנו בחיינו. מה ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת? מה נאמץ על ליבנו לנצח?

השבוע, עשור לאחר שהתגלה בארונית המתקלפת, הגיע פיתרון החידה – במייל שקיבלנו מיצרנית השעון נמסר כי השעון נרכש בברלין ב-10.8.39. לא נמסר מי רכש אותו אבל כיוון שסבתי וסבי הכירו בפולין וכיוון שסבי החורג הגיע מגרמניה, רוב הסיכויים שהשעון היה שלו. מה עשה סבי החורג בברלין שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה? האם רכש את השעון לעצמו? אולי קיבל אותו במתנה ממישהי שרכשה אותו עבורו? אלו שאלות שלא אקבל עליהן מענה ככל הנראה. ואולי גם אין צורך. כשאני חושב על המסע הארוך שעשה השעון הזה, מברלין הנאצית למדינת ישראל, כשאני חושב על פרק הזמן שהיה על ידו של סבי החורג ועל הזמן הרב – למעלה מ-20 שנים – שהשתמר מאחורי המגירה בארונית המתקלפת, אני מבין ערך סנטימנטלי מהו. אני מבין שאנו חיים בעולם שהולך ונכחד, עולם הולך ומשתנה. ערכו הסנטימנטלי של השעון מבטל את הצורך בקבלת התשובות הללו, כיוון שהשעון הוא התשובה עצמה.

בעוד שבועיים נתחיל לארוז. ודאי אמצא כמה מזכרות מהעידן שקדם לפייסבוק ולגוגל, הימים בהם כתבתי שירים ושלחתי מכתבים. שום דבר מהדברים הללו, המייצגים את העולם הישן שלי, ודאי לא ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת. חלקם ודאי גם ייזרק לפח כלאחר יד בגלל תירוצי אחסון למיניהם. הזמנים משתנים, כך אמרה לי סבתי די מזמן וכך אמרה לי גם אימי לאחרונה. אני מתחיל להרגיש זאת בעצמי…

שי, ערן, נימרוד וקצת TLC

"אבא, ספר לי סיפור כשהיית קטן", עידו מבקש ואני, בפעם המי יודע כמה, נעתר לבקשה. הוא מתכסה בשמיכה ואני יושב לידו וגולש בדמיוני לירושלים של שנות ה-80, אל הימים בהם הורים חסרי אחריות חיו בשלום ללא הידיעה היכן מסתובבים ילדיהם בכל רגע נתון. אני מספר לו על שי, ערן ונימרוד שהיו שכנים שלי ושיחקו איתי יחד בחוג הכדורגל, משרטט ילדות חצי דמיונית, חצי אמיתית באמצעות שמות אמיתיים שמאחוריהם זיכרונות מעורפלים. כל זיכרון מוביל לסמטה אחרת, אולם כולם מתנקזים בסופו של דבר לסוף טוב וחיובי, שיקל את המעבר שלו לשינה וליום הבא.

עידו, כמו אחותו לפניו, אוהב את הסיפורים שלי. הם עוסקים בנושאים שהוא מכיר מקרוב. חוג הכדורגל, משחקי החצר בהפסקות בית הספר, נסיעות על אופניים בשכונה ומעשי שובבות של ילדים בני שבע. אני רואה איך בדמיונו הוא חושב מה היה עושה אם היה נתקל בסיטואציה דומה. לעיתים הוא כבר משלים את הסיפור בעצמו, כאילו יודע מראש כבר את הסוף. שי, ערן ונימרוד הפכו לחברי קבע בערבי הסיפור שלנו לפני השינה. אין לי מושג היכן הם נמצאים כיום אבל אני בטוח כי היו גאים במעלליהם, אם רק היו יודעים שמישהו שהיה איתם בכיתה ב1 בירושלים ובחוג הכדורגל השכונתי עדיין זוכר אותם.

הסיפורים הללו גם מדגישים את הפערים הבלתי נתפסים בין הילדות של עידו כיום, לילדות שלי בשנות ה-80, פערים שעידו מתקשה להאמין להם. כשסיפרתי לו שנסעתי לבד באוטובוס למשחק הכדורגל של החוג הוא חשב שאני עובד עליו; גם לסיפור על איש השלג שבניתי בחצר הבניין הוא סרב להאמין. "אמא שלך הרשתה לך?" הוא מקשה בכל סיפור מחדש ואני נאלץ להסביר, שוב, על השינוי שעברה ההורות בשנים האחרונות. ילדותי מצטיירת לפתע כילדות משוחררת, נטולת מגבלות ומחסומים, ילדות אחרת. ואני אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה כזו…

אתמול הוא התקשר אלי לעבודה וביקש רשות ללכת למגרש הכדורסל בשכונה ולזרוק לסל. אני כמובן אישרתי והוא לקח תיק, שם בקבוק מים, נעל את הבית ויצא. לבד. בלי טלפון. כשאשתי שמעה מה עשיתי היא חשבה שאני משוגע ולמשך ארבעים דקות תמימות, בהן לא ידענו מה עלה בגורלו, התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת. כשחזר הביתה, לאחר סיבוב ארוך במיוחד בשכונה, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. האמת היא שגם אני לא הבנתי. רציתי לעודד אותו לעצמאות, שמחתי שיצא לבד מהבית – כמו בסיפורים שלי – אולם לא יכולתי להתעלם מהחרדות שצצו לפתע, שהאפילו גם על כושר השיפוט שלי.

הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת לגמרי. מציאות בה הם כמעט ואינם יכולים לזוז מבלי לקבל אישור מהוריהם. את משחקי החצר החליפו משחקי המחשב, את חוג הכדורגל החליף האינטרנט. הם גדלים אל עולם השונה מהעולם בו גדלנו אנו ואני מתקשה להחליט היכן היה טוב יותר. לנו לא היו אפשרויות, להם יש יותר מדי; לנו לא הציקו ההורים, להם אנו מציקים יותר מדי – מה עדיף?

כשאני יושב לידו במיטה בערב, אנו שומעים את הרוח המייללת בחוץ והוא מבקש שאכסה אותו בשמיכה. באותו הרגע אני מבין לפתע את התשובה. היא לא כזו מורכבת, באמת. אנחנו חרדתיים יותר מהורינו, אבל מפצים על כך בחום ואהבה שרובנו לא קיבלנו כשהיינו קטנים. הסיפורים שלי מתארים מציאות בה החברים תופסים מקום מרכזי בחיי, בעוד תפקידם של ההורים הסתכם בארוחות בוקר וערב וחיבוק לפני השינה. במציאות בה חי עידו כיום, תפקיד ההורים משמעותי פי כמה וכולל, מלבד הזנה, גם קצת אחריות והרבה TLC . אני בטוח שכשעידו יספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא ידע להדגיש נקודה זו, בדיוק כפי שאני מדגיש מקומם של חברי ילדותי מכיתה ב1. כל דור והזיכרונות שלו…

מארק קנופלר והבוץ הלבנוני

הבוץ הלבנוני הוא ביטוי שגור במחוזותינו, אולם רק אלו שבאמת ביקרו בלבנון יודעים שהוא לא מתייחס רק לתסבוכת הצבאית אלא, פשוטו כמשמעו, לבוץ הלבנוני. חודש שלם בוססתי בבוץ הזה עם הטנק שלי בחורף 1996 – חילצתי טנקים ששקעו בבוץ, ניקיתי את הטנק שלי וגלצ"חתי נעליים כמעט מדי יום. עד לגשם הבא, עד לבוץ הבא. הייתה זו תקופה צבאית לא פשוטה – קטיושות נפלו בסמוך לבסיס שלנו בימים, סייעתי לפנות פצועים והרוגים שחזרו מהקרב בלילות, אולם אני לא התרגשתי, בעיקר תודות למנגנוני הדחקה המצוינים שלי, שעבדו שעות נוספות. מה כן ריגש אותי? הדיסק הראשון של מארק קנופלר ללא הדייר סטרייטס – Golden Heart – שיצא בדיוק כשהייתי בלבנון.

זה קרה ביום שישי. נקבע לי מארב עם הטנק – שעת יציאה 22:00, שעת חזרה 06:00. בגלי צה"ל הודיעו בבוקר שישדרו תכנית מיוחדת לכבוד הדיסק החדש של קנופלר ואני התרגשתי.  בדקתי שיש בטריות ברדיו, בדקתי שוב ושוב את האוזניות וכמובן שלא סיפרתי לאף אחד שבמהלך המארב, בזמן הכי רגיש, במקום הכי מסוכן בישראל, יישב בטנק אדם שישמע גלי צה"ל במקום להאזין לרשת הצה"לית ולחפש אנשי חיזבאללה בעכבר הצה"לי.

סיימתי את ארוחת שישי, גנבתי כמה שניצלים, מספר פרוסות לחם, קטשופ וחרדל ומיהרתי לטנק. אני זוכר שהתמקמנו קצת אחרי 22:00 ופספסתי את תחילת התכנית. הכנסתי אוזניות מתחת לג'אנטקס והכנתי לעצמי כריך שניצל נוסף. הספקתי לשמוע את סופו של שיר הנושא של הדיסק ואז המגיש הציג את השיר הבא אחריו, שנקרא Rudiger. בטנק השתררה דממה בדיוק כשהתחיל השיר ובחוץ החל לטפטף הגשם.

יש מספר רגעים שנצרבים בזיכרון לנצח. אני חושב שזה אחד מהם. ארוחת שישי מאולתרת ב-22:15 בטנק באמצע לבנון, כאשר ברקע מייללת הגיטרה של קנופלר ובחוץ דופק הגשם על שריון הברזל – זהו ללא ספק אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהשירות הצבאי. לא בטוח שאני גאה ברגע הזה – בכל זאת, עברתי על עשרה נהלים צבאיים לפחות בדקה הזו – אבל אני יודע שבכל פעם שאשמע את צלילי הגיטרה של קנופלר, ודאי את אלו של הדיסק הזה, יעלו הזיכרונות מהבוץ הלבנוני, שיזכירו לי כמה אני אוהב מוזיקה.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי על מארק קנופלר, "חיים דרך השירים". לא הסרט הכי מוצלח בעולם, אבל מוצלח מספיק כדי להזכיר לי את המקום של קנופלר בחיים שלי: הוא נכח בהופעה הראשונה שראיתי אי פעם (הדייר סטרייטס בפריז, אוקטובר 1992), אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היו שלו ושל להקתו ואפשר לומר שבזכותו התאהבתי במוזיקה. אין ספק, הוא לא האדם הכי נחמד בעולם וגם ההופעות שלו כבר לא מה שהיו פעם, אבל כל אלו בטלים בשישים אל נוכח הזיכרונות שמייצרים השירים שלו אצלי.

לא כל הזיכרונות שאנו צוברים בחיינו חיוביים. בתקופה זו חוויתי גם חוויות מאוד לא נעימות, לא רק בלבנון. אבל בזכות המוזיקה של קנופלר, החוויות והזיכרונות, גם מתקופות שחורות,  מוארים באור ורוד יותר, משכיחים את הרע ומשאירים רק את הטוב. זה מה שיפה כל כך במוזיקה, לא?

על רגשות וילדים

שלוש פעמים הרכבתי את הלול בחדר הילדים – פעם אחת בשביל כל ילד – ופעמיים פרקתי אותו. אתמול הגיעה הפעם השלישית. בפעם הראשונה, אי שם ב-2006, נעזרתי במוכר מהחנות, שהגיע אלינו לדירה ברמת גן כדי להרכיב אותו. אתמול פרקתי אותו בחמש דקות, ככל הנראה בפעם האחרונה. מחר הוא יימסר למשפחה שצריכה אותו יותר מאיתנו ואנחנו נעבור עוד שלב בחיים, בדרך להתבגרות שלנו ושל הילדים שלנו. ניפרד לשלום מהעשור הרביעי לחיינו, בדרך לעשור החמישי ולחוויות שהוא מביא עימו.

מאז ומתמיד אמרתי שאת עשור הרביעי לחיי אני מקדיש לילדים, כדי שבגיל ארבעים אתחיל קצת ליהנות. תמיד אמרתי שאני רוצה לסיים אם החיתולים והמוצצים עד גיל ארבעים ולקבל את החיים שלי בחזרה. אלו היו אמירות של אדם שככל הנראה טרם הפנים שאת החיים שלו – לפחות כפי שהוא היה רוצה לראות אותם – הוא כנראה לעולם לא יקבל בחזרה. ההבנה הזו נפלה עלי כשחזרנו השבוע מחמישה ימים בכרתים. חופשת הכל כלול עם ים, בריכות, אוכל, ישראלים למכביר ושום דבר שמזכיר את המונח חופשה, לפחות כפי שאני מכיר אותו. זכורות לי גם אמירות שלי על כך שאין סיכוי שאסע לחופשה כזו. כשחזרתי הבנתי עד כמה טעיתי גם כאן. טעיתי כי חשבתי על עצמי כיחיד ולא על עצמי כחלק ממשפחה.

המונח "חופשה" עבר שינוי והוא אינו כולל עוד השכמה בעשר בבוקר, בטן גב בבריכה ושנת צהריים, אלא מרדף אחר ילדים בבריכה כבר בשמונה וחצי בבוקר ובליסת שלוש ארוחות מיותרות ביום לצד מאות משפחות ישראליות עם ילדים צרחנים, בדיוק כמו הילדים שלי. כשישבתי על שפת הבריכה, ברגע אחד שפוי והבטתי בזוג מחוסר הילדים שלידי, הבנתי עד כמה רב המרחק שלי מהם. הבנתי שהגעתי לכאן לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. כל המחשבות שהיו לי על גיל ארבעים החדש, התפוגגו להן לפתע. גיסי, שישב לידי, היטיב לנסח זאת: "כשהילד האחרון שלך יגיע לגיל 10, אז תוכל – אולי, אם יהיה לך כוח וכסף – לחזור לימים ההם".

רובנו מחפשים לחזור לאחור, לרגעים החופשיים שהיו לנו פעם, ללא הילדים. לא רע לי בגיל ארבעים אבל אני מודה שגם אני מתגעגע לפעמים לימים ההם. פחות בשביל הרגעים מפעם, יותר בשביל התחושות והרגש. ההתרגשות לפני דייט, הצמרמורת מהשיר החדש של הלהקה האהובה, המתח לפני משחק הכדורגל המכריע או הפרפרים בבטן ממפגש אקראי עם מישהי שמצאה חן. כל אלו היו ואינם – הם התחלפו ברגשות מסוג אחר, רגשות פחות אינדיבידואליים ויותר משפחתיים – התרגשות מהמילה הראשונה שהילד אמר, פרפרים בבטן לפני מופע הריקוד של הילדה או המתח לפני משחק הכדורגל של הילד.

אז נכון, פה ושם אפשר לגנוב חופשה קטנה לברלין, כפי שעשיתי לפני מספר חודשים. אפשר גם לטוס לראות הופעה טובה בלונדון או אפילו לנסוע לסקי. זה מצריך עבודה גדולה בארגון בייביסיטרים למכביר ומתאפשר רק בלוחות זמנים מאוד צפופים, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בחופשה מסוג אחר, חופשה בלחץ שלרוב אינה טומנת בחובה את ההתרגשות ההיא. אנחנו רגילים לפנות את הרגשות הפרטיים שלנו לכבוד אלו של הילדים, עד שקשה מאוד להדליק אותם שוב לפרק זמן מוגבל וקצר.

אולי הרגשות הללו יחזרו מתישהוא. אולי, כשהילדים יעזבו את הבית, או סתם לא ירצו לראות אותי יותר, אחזיר את עצמי למרכז ואסלק את הציניות לטובת הרגשות האבודים. אני תמיד מזכיר לעצמי לא לוותר ולהמשיך לחפש אותם – גם אצל הילדים – אבל גם עמוק בפנים. יחד עם זאת, אני מודה שכרגע, קצת קשה לי לראות אותם, בטח לא כשהם רחוקים ממני לפחות בעשור נוסף.

אתמול פרקתי את הלול של נדב. הוא כבר בן שלוש ויכול לעבור לישון במיטה רגילה. סה"כ עוד 7 שנים לחזרה לשגרה, כפי שאמר גיסי. זו בהחלט התקדמות.

Radio Jordan

שיחקתי קצת עם המזלג ששימש כאנטנה, כדי להפחית את רעשי הרקע שהשמיע הרדיו. לא שהיה יותר מדי מה לשמוע – השיר החדש של הלהקה שאינני מכיר נוגן זו הפעם החמישית, רק באותו הערב – אבל חשבתי שאולי לקראת חצות, יתחלף העורך, אולי הדיסק של הלהקה יישרט ואזכה לשמוע משהו אחר. אם רק אצליח לסדר את האנטנה הארורה עם המזלג. לבסוף התייאשתי וחזרתי לספר שלי.

ב-1996 ישבתי בתוך אוהל צבאי, אי שם במדבר יהודה והעברתי משמרות לילה בחמ"ל בהאזנה ל- Radio Jordan, התחנה היחידה שקלט הרדיו הממוזלג שאלתרתי. המון שירי קיטש, לעיתים הבלחות של מוזיקה טובה והעדר מוחלט של פלייליסט. את השיר של הלהקה הזאת למשל, שמעתי בחודש אחד יותר פעמים מאשר בני משפחתם של כל חברי הלהקה יחד שמעו. ג'ורג' אורוול העביר את זמני בערבים ואלאניס מוריסט העבירה את זמני בלילות. הייתי מתקשר לחטיבה לשוחח עם מש"קיות משועממות כמוני, מנסה את מזלי ב"ציפורי לילה" בגלי צה"ל (למרות שכלל לא קלטתי את התחנה ברדיו הממוזלג) ובאופן כללי, מעביר לילות שלמים מבלי לעשות כלום.

שום דבר לא היה ממש חשוב באותם הימים, מעבר ליציאות הביתה ותפקודו התקין של תנור החימום באוהל. בעולם של היום, בו אני מוטרד מדי יום מדי הרבה בעיות קיומיות, בצבא לא הטריד אותי דבר. האם יצליחו וינסטון סמית' ואהובתו לשמור על הרומן שלהם בחשאי, האם אספיק להגיע לארוחת הערב בזמן והאם אצליח לקלוט הלילה את Radio Jordan כמו שצריך. זהו בערך. התשובות לשאלות הללו אגב, היו תמיד שליליות. ועדיין, נעים להיזכר בלילות הללו, בהם עבדתי שעות נוספות (בכל פעם עם סכו"ם אחר) בכדי לנסות לקלוט רדיו שהשמיע כל הלילה את אותו השיר. לילות לבנים שנצבעו באורם של כוכבים, בהם רקמתי חלומות והפלגתי בדמיוני מסביב לעולם.

לעיתים הייתי מאזין לשדרנים הירדנים, שהעבירו לילות שלמים בהשמעות חוזרות לאותם השירים. האנגלית הקלוקלת שלהם, יחד עם רמת הריכוז שלי, שדעכה ככל שהעמיק הלילה, הפכו את התכניות לממבו-ג'מבו אחד גדול. זה היה מצחיק ועצוב בו זמנית. נלחמתי בכך בשבועות הראשונים – אפילו גנבתי תרבד מהמטבח כדי לנסות לקלוט את רשת ב' – אבל הרדיו שלי נותר בסורו. בסוף ויתרתי. הכרתי את השדרנים בשמם הפרטי, ידעתי מתי הם עולים לשידור. לקראת הסוף, אפילו ידעתי אילו שירים ישודרו.

 יש משהו מאוד קסום במדבר בלילה, כאשר אתה פוגש את הטבע במלוא עצמתו. שועלים מרחרחים את האוהלים, הגמלים נוברים בערימות האוכל בפחים וחיילים נרדמים בעמדות שמירה. הייתי יוצא עם הכיסא לפתח האוהל, ומקשיב לשקט. המחנה הצבאי רועש וגועש ביום-יום אולם בלילה הוא הולך לישון. יחד איתו הולכים לישון גם החוקים, הנהלים והפקודות. הייתי מוריד חולצה בקיץ, או מתעטף בשמיכה בחורף, ויצא לצפות בכוכבים. לפעמים גם הייתי נרדם על הכיסא, רק כדי להתעורר מעוד השמעה של אותו השיר ברדיו.

מדהים אותי לחשוב שקילומטרים בודדים מירדן, החזקתי באחריות כוללת לשלומו של גדוד שלם מהחמ"ל שלי. נער בן 20 שבאמתחתו ספר מחתרתי וסכו"ם בלבד. נער שניסה להבין מדוע מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות ובורות היא כוח. עד היום אני לא בטוח שירדתי לעומקם של רעיונות פילוסופיים אלו. אני רק יודע שכששמעתי אתמול את השיר הזה שוב ברדיו, הוא הצית בי זיכרונות עמומים שהייתי חייב להעלות על הכתב, כדי שלא ישכחו.

המכונית הישנה

השבוע ראיתי את המכונית הישנה שלי בתחנת הדלק. אומרים שאף פעם לא שוכחים אהבה ראשונה – אני חושב שהכלל הזה תקף גם למכונית הראשונה. לוחית הזיהוי אישרה את מה שחשבתי ממבט ראשון – זו הפולקסוואגן פולו שנת 97 האדומה שהייתה ברשותי במשך כמעט ארבע שנים. הקפתי אותה בסקרנות כדי לראות מה עבר עליה מאז שנפרדו דרכנו, לפני כ-15 שנה.  אחרי שני סיבובים והצצה פנימה הבנתי שאני הוא זה שהשתניתי. היא נותרה אותו הדבר.

זיהיתי את השבר על ידית ההילוכים שהתעצלתי להחליף במשך שנים – הידית שתמיד הפריעה לזו שישבה לידי לעבור לכיסא שלי. זיהיתי את השריטה בדלת הימנית, שנגרמה ממעקה הבטיחות אליו נצמדתי בשעת לילה מאוחרת בדרך חזרה מירושלים כדי לחמוק ממשאית. צבעו של הריפוד הפך לדהוי עם השנים, אולם עדיין ניתן היה להבחין בגימורים המוזרים שלו, שתמיד משכו התייחסות כלשהיא מאנשים שהסעתי. הבטתי בה בערגה – כל שריטה העלתה זיכרון, כל עיקום בפח העלה סיפור ישן.

קילומטרז' גבוה מאוד עשתה המכונית הזו איתי. נסיעות לבר אילן, בליינד-דייטים מוצלחים (ופחות מוצלחים), נסיעות לעבודה, נסיעה לאילת בה פגשתי את אשתי וכמובן המון חול ים ומוזיקה טובה. גם בלבול היה תמיד באוויר. מתי אמצא אהבה, האם אני לומד משהו שיתרום לי בעתיד, האם לצאת מהבית או להישאר אצל ההורים ואיך לעזאזל אני נפטר מהבליינד דייט שפגשתי אתמול מבלי להעליב אותה. אם יש בי געגוע, הרי זה לחופש שאפשרו לי החיים באותה תקופה. שמעתי מוזיקה שאני רוצה (ולא יובל המבולבל בלופ אינסופי), נסעתי לים מתי שרציתי ועם מי שרציתי (ולא יצאתי לסיבובי איסוף ילדים מחוגים וצהרונים) ובעיקר, הייתי חופשי.

הקפתי את המכונית פעם נוספת וחשבתי על שרשרת האירועים שעברה עלי מאז שמכרתי אותה. על הרכב החדש שקניתי, על החתונה, הילדים, המשכנתא, הרכב הנוסף, העבודה החדשה, החזרה ללימודים, ההרצאות, ההופעות בטלוויזיה. הבטתי שוב בשריטות ובצבע הדהוי והגעגוע לפתע נעלם. פתאום הבנתי כמה קילומטרז' עשיתי גם בלעדיה. השריטות, הפח העקום והצבע הדהוי הם סימנים לחיים שהיו לי פעם. הם המקום בו הייתי נמצא אם לא הייתי לוקח החלטות בחיים, אם הייתי מפחד להתקדם.

חיפשתי בפנים כיסא תינוק, אולם לשמחתי לא מצאתי. אם הייתי מוצא, הייתה מתגנבת המחשבה שהנה, אם רק רוצים, אפשר לשלב את החיים של פעם עם אלו של היום. אבל במושב האחורי היו רק כמה בגדים זרוקים וקופסת סיגריות. כנראה שהיא נשארה מכונית של צעיר רווק שנוסע לים לחפש בחורות. וכשהוא ימצא את האחת, הוא ודאי יעביר את המכונית הלאה, לרווק הבא. כמו שאני עשיתי. כמו שעושים כולם.

חזרתי למכונית המשפחתית שלי, זו עם כיסא התינוק וערימת הדיסקים לילדים וחשבתי שהתמזל מזלי לפגוש גרסה ישנה יותר שלי, שאפשרה לי הצצה לחיים לפני 15 שנים. להרבה ישראלים, ואני ביניהם, יש נטייה לנוסטלגיה ולגעגוע לימים ישנים. כאילו שפעם היה יותר טוב. ממרום גילי, אני כבר ממש לא בטוח שזה נכון. מכוניות, כמו אירועים רבים בחיים, באות והולכות. הן גם משאירות שריטות ונזקי פחחות – גם עכשיו יש לי כמה כאלו במכונית החדשה. עכשיו אני פשוט יודע איך לתקן אותם.

All Things Must Pass

הרוח יללה בחוץ, כאשר השעון הראה חצות. אספתי את עצמי מהספה, קפוא עד לשד עצמותי וכיביתי את הטלוויזיה."אבא, אני לא מצליחה להירדם", מיכלי נעמדה לפתע מולי, "אתה יכול לישון איתי כמה דקות?". נכנסנו יחד למיטה הקטנה, היא הניחה את ראשה על זרועי ונרדמה תוך שתי דקות. הבטתי בה מקרוב והקשבתי לנשימתה הקצובה. בחוץ המשיכה הרוח לילל, התעטפתי בשמיכת הדובונים שלה והתקשיתי לצאת. היא תכף בת עשר, אולי זו הפעם האחרונה שהיא תבקש ממני לישון איתה במיטה ולחבק אותה. קלישאות של גיל 40 החלו לרוץ בראשי – איך הזמן עובר מהר, איך הילדים גדלים מהר, האם הספקתי לבלות איתם בשנים האלו. ניסיתי ליהנות מהרגע כמה שרק אפשר, משכתי עוד כמה דקות עד שעיני החלו להיעצם ועברתי למיטה שלי.

____________________________

כיביתי את האור בחדר ונכנסתי להרדים את נדב עם הבקבוק. העברתי את ידי בשערו הארוך, הארוך מדי. עיניו כבר החלו להיעצם אבל אני לא יכולתי להפסיק. כבר מספר שבועות שאני מתרגל סוג של פרידה מהשיער הבלונדיני הזה. עוד מספר שבועות אאלץ לקחת אותו להסתפר, כיוון שהשיער כבר מפריע לו לראות. אני אוהב את שערו הבלונדיני הארוך, אבל מבין שהגיע הזמן לקצץ אותו. אני יודע שכשהוא יסתפר, הוא כבר לא יהיה תינוק אלא ילד. כמו שאני, עוד מספר שבועות אחצה את גיל ה-40 ואהפוך למבוגר באופן רשמי. ולכן, כמעט בכל ערב אני גונב עוד כמה דקות איתו לפני השינה, מנסה ליהנות מהרגע, לפני שייעלם. לפני ששנינו נהפוך לבוגרים יותר.

____________________________

לחוג של עידו אני משתדל להגיע כמעט כל פעם. זה לא פשוט לפנות שעה וחצי פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים כדי לצפות בבן שלך משחק כדורגל. העניין הוא שגם כאן, אני מתקשה לוותר. אני יודע שאולי בשנה הבאה כבר יימאס לו מהמשחק, אולי יימאס לו ממני, אולי יגלה תחומי עניין חדשים. כל עוד הוא רוצה שאהיה שם, כל עוד אני נהנה להיות שם, אני מגיע. עומד מאחורי הגדר, מחלק הוראות ומחמאות ומנסה להיזכר האם גם אני שיחקתי ככה בגילו. כשאני מבין לפתע שמאז שהייתי בגילו, עברו כמעט 34 שנים, עוברת בי צמרמורת. ואני מזכיר לעצמי את הצמרמורת הזו בכל פעם שאני מתלבט האם להגיע לחוג או לא…

____________________________

הזמן לא מחכה לאף אחד, אמרו גדולים ממני. העניין הוא שרק עכשיו אני מתחיל להבין את זה. כשאני רואה את הרגעים הקטנים והשגרתיים הללו – החיבוק לפני השינה, השיער הארוך, האהבה לכדורגל – שזמנם קצוב, אני מבין שאם לא אנצל אותם עכשיו, הם ייעלמו.  ההכרה ש-All Things Must Pass הפכה בשבועות האחרונים למשמעותית עבורי. פתאום, בואכה גיל ה-40, מתחילה לחלחל ההכרה שצריך להספיק כמה שיותר ליהנות מהחיים, מהרגעים הקטנים והיפים שהם מספקים לנו כמעט מדי יום. לנצל אותם ולא לדחות אותם למחר או לשנה הבאה. ליהנות לפני שייגמרו. אני חושב שגיל 40 הוא גיל נהדר, בו הגעתי סוף סוף לבשלות – רגשית ואולי גם מקצועית . הבשלות הזו היא שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת בתקופה האחרונה. עכשיו צריך רק לנצל את הידע והתובנות הללו, שנחתו עלי פתאום, כדי להתחיל ליהנות…

כל אחד והבואי שלו

את דיויד בואי הבנתי רק בגיל מאוחר. כשהייתי בן 16 ורכשתי בפעם הראשונה דיסק שלו, האזנתי בעיקר למוזיקה, מבלי להבין את המשמעות שלה, את המקום שלה בקורות החיים של היוצר או את הסאב-טקסט שלה. לא ראיתי את היכולת להשתנות ולהישאר רלבנטי, לא הבנתי עד כמה קשה להישאר קריאטיבי עם השנים, לא הערכתי את התעוזה הנדרשת מאדם בגיל מבוגר להמשיך לעשות דברים אחרת ולא להתיישר עם כולם, או לחיות על עברו המפואר. שמעתי מוזיקה שאת חלקה אהבתי ואת רובה לא ממש הבנתי.

את זיגי סטארדאסט רכשתי באחת התקופות הקשות ביותר שלי בצבא, רגע אחרי כישלון מקצועי שנצרב בליבי, רגע לפני עלייה ללבנון. התחברתי בעיקר ל-Lady Stardust ששמעתי בלופ אינסופי ולשורה The song went on forever שגרמה לי להבין שהמוזיקה נשארת הרבה אחרי שהכישלונות נשכחים. המוזיקה החלה לקבל משמעות, אם כי עדיין לא זו אליה התכוון המשורר. ובכל זאת, בואי כבר הפך לחבר של כבוד בספריית הדיסקים שלי. באותם הימים היה לי מתקן דיסקים גבוה ותמיד הייתי שם למעלה את הדיסקים שהכי אהבתי. בואי קיבל שם מקום קבוע לכמה שנים, יחד עם מוזיקת הגראנג' שהייתה חביבה עלי באותה התקופה.

שמונה שנים לאחר מכן, יצא לי לראות אותו ב-Reality Tour שהפך ברבות הימים להיות האחרון בחייו. הוא הופיע יומיים רצוף בפריז ואני רכשתי כרטיס להופעה הראשונה מבין השתיים. כמה שעות לפני ההופעה, התברר לי שקיבלתי בטעות כרטיס ליום ההופעה השני, בו כבר הייתי אמור להיות על המטוס חזרה לישראל. רצתי להחליף וכל מה שנשאר היו הכרטיסים היקרים ביותר, במקומות הטובים ביותר. גורל, מזל או סתם חוסר תשומת לב –  איך שלא תקראו לזה, יצא לי לראות את הלבן בעיניים של הרוזן הלבן, בלילה בלתי נשכח שכלל רשימת שירים מפוארת. ואני עוד זוכר שיצאתי מבואס שהוא לא שר את Life on Mars. כשהופיע על הבמה באותו הערב, הוא היה בן 56, אבל נראה כמו בן 30. כל המרכיבים שהפכו אותו לכוכב התגלו לי באותו הלילה: הכריזמה, המראה, הקול הגבוה והחיוך הזה, של אדם שמכר את העולם. את כולם אפשר לראות בקליפ הזה לשיר Heroes, שהיווה את שיא ההופעה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהוא הודיע שהוא מפסיק להופיע, הבנתי עד כמה התמזל מזלי.

עוד עשור עבר ויצאתי לחודש מילואים. בין סיור לפתיחת ציר, לקחתי איתי את הביוגרפיה שלו ופשוט לא הצלחתי להוריד אותה מהידיים. פתאום הכל התחבר. המוזיקה, הכתיבה, הניואנסים הקטנים. פתאום נפל לי האסימון עד כמה הוא היה גדול. עד כמה הייתה גדולה ההשפעה שלו על עולם המוזיקה. הביוגרפיה לא חסכה מקורות חייו עוד לפני שהתפרסם ואני נפעמתי מהמאבק הבלתי מתפשר שלו כדי להצליח, כדי לעשות זאת בדרך שלו. ממרום גילי, עם שני ילדים ואישה בהריון, כשאני מודע כבר לתלאות שהחיים יכולים להעביר אותנו, לא יכולתי שלא להעריך את דרכו ואת יכולותיו להישאר רלבנטי וצעיר גם כשאחרים כבר נרדמים מול הטלוויזיה בתשע וחצי בערב.

שנה לאחר מכן, בתערוכה David Bowie Is בלונדון, כבר הבנתי עד כמה הוא היה נצחי. אחד המיצגים סיפר את סיפורו של הקליפ של Life on Mars, שפרץ דרך בזכות הייחודיות שלו. זכרתי שמדובר בקליפ סטנדרטי למדי ולכן נשארתי לצפות בו שוב, כדי להבין במה מדובר. הקליפ הוקרן בלופ על מסך ענק שהורכב ממספר מסכי טלוויזיה קטנים ואני, שלא הבנתי ממה כולם התלהבו, לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב תדהמה. אחרי הצפייה השלישית, אחרי שהצטמררתי כשהישיר אלי מבט בעיניו החייזריות, הבנתי את הגדולה שלו ועד כמה השיר האלמותי הזה הוא עדיין קטן לעומת היוצר שלו. הבנתי מדוע אמרו עליו שפרץ דרך, שסרב להתיישר, שהעז, שלקח את המוזיקה לאקסטרים. רכשתי את The next Day החדש בסיום התערוכה, פחות מתוך רצון לשמוע אותו אלא יותר כמחווה לאדם שסוף סוף הבנתי את המקום שלו וההשפעה שלו על חיי.

דיוויד בואי בשבילי היה הרבה יותר ממוזיקה. הוא היה השראה. בעולם בו אנו נאבקים מדי יום כדי להישאר רלבנטיים, בעולם בו הכל מתנקז לחומריות, בעולם בו היצירתיות מפנה את מקומה לשטחיות, בואי היה בשבילי כמגדלור שהאיר את הדרך והוכיח שאפשר לעשות זאת אחרת.  הידיעה על מותו הפכה את השבוע האחרון לאחד המדכאים בחיי. לראשונה מזה זמן רב אפילו הזלתי דמעה. מחיי הסתלק אייקון שליווה אותי למעלה משלושה עשורים והעניק לי השראה ומוזיקה טובה לחזור אליה בכל פעם שהרגשתי רע. מחיי הסתלק אייקון שהיה נצחי, שלא ממש האמנתי שהוא יכול למות. מישהו שחשבתי שיחיה לנצח. פתאום הבנתי שמול המוות כולנו שווים ושהזמן, כמו שאמר ג'אגר, ידידו של בואי, באמת לא מחכה לאף אחד.

גם במותו העניק לי בואי השראה. להמשיך לעבוד קשה, לא לאבד את היצירתיות ולהעיז. ולעולם אכיר לו תודה על כך שהראה לי שאפשר לעשות זאת גם אחרת, לא כמו כולם…

RIP

אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".