ערב מושלם

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם, אם כי היה ברור לו כבר מההתחלה שזה לא יהיה כזה. היה קצת קר בשביל בילוי לילי בים, השמיים היו ריקים מכוכבים והעננים הסתירו את הירח, שממילא היה בחצי תפוקה. החששות החלו לנקר, אבל הוא דחק אותם הצידה והתמקד בהכנות: הוא בדק שוב שלא שכח כלום, העמיס עוד בירה ליתר ביטחון וגם דאג להביא כרית. אלוהים יודע בשביל מה. הוא ידע מה היה רוצה שיקרה, לא היה לו מושג איך לגרום לזה לקרות. עוד בדיקה בוייז ויאללה, לדרך. הלב כבר ימצא את הדרך, מה שצריך לקרות יקרה.

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם, אבל הספק המשיך לנקר בליבו. מה הסיכוי שזה ילך כמו שצריך, הוא חשב לעצמו בדרך. למי בכלל יש סבלנות לשכב על החוף, להביט בכוכבים ולשמוע מוזיקה. אנשים רוצים אקשן, מסיבות, ריקודים. אנשים רוצים הוכחה לגוד טיים שהיה להם, כדי שיוכלו להשוויץ ולהראות שהנה, הם יודעים ליהנות. מי בימינו רוצה לרבוץ על החוף, ועוד בלילה? איזה מן בילוי מוזר זה בכלל? מה אפשר לעשות איתו אח"כ בפייסבוק? הרי אם לא העלית תמונה שלך מחייך עם כוס בירה, כשמאחוריך עוד עשרה חבר'ה שמזייפים שמחה, לא ממש עשית משהו.

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם, אבל הוא לא היה לגמרי בטוח. יש מצב שחוסר הוודאות הוא הדדי, חשב לעצמו, שגם היא לא בדיוק יודעת לקרוא אותך, שגם היא לא בטוחה. העולם הוא אולי דיגיטלי אבל למרות כל ההתכתבויות, יש כאן עדיין שתי נפשות שצריכות להיפגש, שני לבבות שצריכים לשדר על אותו התדר, שני שאנשים שצריכים להרגיש משהו. את זה שום ווצאפ לא יכול לחבר, שום אימוג'י לא יכול לזייף. או שזה קורה, או שזה לא קורה. אולי לקחת אותה לחוף הים בלילה קריר ללא ירח זה לא הרעיון הכי טוב בעולם. מצד שני, אם יש סיכוי, אחד למיליון, שהיא גם אוהבת לשכב על החול, להאזין לגלים ולהביט בכוכבים, אל תוותר על זה. מקסימום היא לא תאהב, תזעיף פנים ותכעס עליך לנצח על החול שנדבק לה במכנסיים.

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם. אבל כשהיא נכנסה לרכב בפנים נפולות, הוא התקשה לראות את זה קורה. "היה לי יום ממש גרוע", היא אמרה עוד לפני שיצאו מהחנייה, והוסיפה עוד כמה "ממש" כדי להבהיר שהאתגר הערב צפוי להיות אפילו קשה יותר מכפי שחשב. הוא הוקסם ממנה כעת, בדיוק כפי שהוקסם בפעם הראשונה שנפגשו. כי גם כשהיא כועסת, היא עדינה, גם כשאין לה סבלנות, היא מחפה על זה ברוך. הוא הביט לרגע בעיניה, שאוקיינוס תכול ושקוף ניבט מהן דרך קבע, והחליט לא לוותר. לא צריך ערב מושלם, הוא חשב לעצמו, ערב מספיק. ואם היא לא תרצה לראות אותך יותר, או תבקש שרק תישארו חברים, תדע שניסית, שהיית אמיתי עם עצמך.  

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם, אבל החוף היה חשוך והיא יצאה מהאוטו בחשש. הסנסורים שלה עבדו שעות נוספות והוא הרגיש את זה. עוד קצת ומגיעים, הוא הכריח את עצמו לא לוותר. הוא לקח את ידה בידו, אבל עדיין הרגיש את ההתנגדות. הם ירדו לחוף הנטוש. הרוח נשבה ושאון הגלים כמעט ולא נשמע. העננים הסתירו את הירח, שממילא עבד בחצי תפוקה וגם הכוכבים כמעט ולא נראו. הוא פרש את המחצלת, מוכן כבר לקפל אותה ברגע הראשון שיתאפשר ונשכב להביט בכוכבים, מוכן לגרוע מכל.

"בול", היא לחשה ונשכבה לידו, "אני לא צריכה שום דבר יותר מזה". למשך כמה דקות הם לא החליפו מילה, רק הביטו בירח. המוזיקה הייתה נעימה, המים היו חמימים ואפילו האלכוהול היה במינון הנכון. הוא גישש אל ידה והרגיש כיצד הלב שלו מוצא אט אט את התדר של הלב שלה, עד לכיול המושלם. הם לא היו צריכים לדבר, לא להתכתב ולא להסתמס. רק להרגיש. כל הדברים היפים באמת, הוא חשב, מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב. ואת זה, שום דבר לא יכול לזייף.

בתכנון זה היה אמור להיות ערב מושלם. התכנון עבד.

באה המנוחה ליגע

הדרך לחיפה התארכה הערב וגרמה לי לשקוע בשרעפים. ברדיו התנגנו ברצף קלפטון, וודר ודילן ולרגע הרגשתי בר מזל. שורה מהשיר של אלטון ג'ון תפסה את אוזני. "כולנו חולמים לעזוב", הוא שר, "אבל מוצאים עצמנו כל הזמן מנסים לחזור חזרה הביתה" (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב). אחריו שר תומר ישעיהו את "שיר העמק" המקסים של אלתרמן ("באה המנוחה ליגע") על ארץ ישראל של פעם ולפתע הרגשתי שאני ממש רוצה לחזור הביתה. לא במישור הפיזי, אלא יותר במישור הרגשי. לעזוב את הלחצים, הטרדות והדאגות, להיכנס לחדר הילדות שלי בירושלים, להתכסות בפוך ופשוט ללכת לישון.

יש ימים בהם אני עדיין מרגיש ילד ירושלמי קצת תמים, קצת נאיבי, שרק רוצה לשחק כדורגל ולקרוא ספרי הרפתקאות של אניד בלייטון. אני נהנה לחשוב שמאז ימי נעורי התבגרתי והשתניתי אבל האמת היא שמבחינת האופי שלי, נותרתי אותו דבר בדיוק. עוד 1,000 הרצאות או הופעות בטלוויזיה לא ישנו את עצם היותי מופנם ועוד 1,000 חברים נוספים בפייסבוק לא יהפכו אותי לחברותי או תקשורתי יותר מכפי שאני כיום. ניסיתי (ואני עדיין מנסה) להתרחק מתכונות האופי שלי, להתרחק מהבית שלי, כדי להיטמע בסביבה. אבל כמו שאמר אלטון קשישא, בסופו של דבר, כל מה שאנחנו רוצים זה פשוט לחזור הביתה.

20190129_172112נורא קל ללכת לאיבוד בהיצע הבלתי נתפס של אפשרויות והזדמנויות שיש לעולם להציע לנו. העולם הוירטואלי רק העמיק את הבעיה הזו, בכך שאפשר לנו גם להשוות את עצמנו לאחרים. בעולם בו כל אחד מנסה להראות כמה טוב לו, כמה כיף לו, נהיה פתאום נורא קשה לחיות עם מי שאנחנו. ככל שאנחנו רוצים עוד (כי לכולם יש), כך אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת. כך עושים כולם בעידן הרשתות החברתיות. אם אתה לא איתם, אתה כנראה נגדם, כמאמר הקלישאה. אני שומע את זה הרבה לאחרונה, גם בגלל שינוי הסטאטוס המשפחתי שלי, אבל לא רק. בעיה.

אני מוצא עצמי בשנה האחרונה "עובד" נורא קשה. משתדל להיות שנון, להגיב מהר, לתת את הרושם של אחד שמבין, שיודע מה הוא עושה. להרשים כדי לשרוד. חתיכת עבודה, שהחלק הקשה שלה, לפחות בעיני, הוא להיות זמין כל הזמן לכולם. כי אם אתה לא שם, כנראה שאתה לא קיים ואף אחד באמת לא רוצה להיות לא קיים, גם אם זה האופי שלו. אז מתאמצים עוד קצת ועוד קצת, רק כדי להישאר רלבנטיים, רק כדי להישאר בתמונה. בזמן האחרון התחלתי קצת לזייף, כנראה עניין של גיל. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אני בדרך הנכונה.

תוך כדי מחשבות, עצרתי בדרך חזרה מחיפה בארומה, כדי לשתות קפה. בקצה השולחן, כאילו קרא מישהו את מחשבותיי, המתין לי הספר "החמישייה בורחת" של אניד בלייטון. זו שערגתי אליה דקות קודם לכן, זו שכשאני רואה אותה, אני מרגיש שוב בבית, מרגיש שוב אני. לא יכולתי שלא לחשוב  שזוהי דרכו של היקום לרמוז לי שלמרות הכל, כנראה שאני בדרך הנכונה. שכנראה הנאמנות לעצמך היא הדבר הנכון לעשות. אמנם הצטערתי לרגע שלא חשבתי על דברים חומריים יותר (כמו כסף למשל) אבל בסה"כ שמחתי בחלקי. הרמז הובן, באה המנוחה ליגע.

*הפוסט נכתב במקור מספר חודשים לפני השתלטות הקורונה על חיינו. עקבותיו אבדו והוא נמצא רק לאחרונה ולכן מפורסם כעת.

שפיים ונהנים

על השלט בכניסה לקיבוץ שפיים הגה מישהו סלוגן שיווקי -"שפיים – ונהנים!" – כאילו ביקש להכין את הבאים לפארק שכאן נהנים. חשבתי שחבל ששיטת השיווק הייחודית הזו לא ישימה גם לחוויות אחרות שאדם עובר במהלך חייו. "אוכלים – ומשמינים" למשל, או "מתגרשים – וסובלים". אם היינו מדביקים לכל חוויה בחיים את הרגש שהיא אמורה ליצור אצלנו מלכתחילה, ייתכן והיה קל יותר להחליט אם לצרוך אותה או לוותר עליה. סביר להניח שעל הדרך גם היו נחסכים אי אילו רגשות וכמות אדירה של קלוריות.

כשנכנסתי לפארק המים של קיבוץ שפיים יחד עם הילדים, רגע לאחר שעודכנתי שעלי ליהנות, ניסיתי להיזכר מתי ביליתי כאן בפעם האחרונה. לא הצלחתי אמנם להיזכר בשנה המדויקת – יש מצב שזו 1989 – אבל זכרתי במדויק עם מי הייתי. היינו שלושה ילדים מאותה השכבה בבית הספר, שלושתנו ילדים להורים שעבדו במוסדות המדינה וזכו לימי כיף סגורים לעובדים. ביליתי עם דני ועילי גם בימי כיף בלונה-פארק בתל אביב אבל משום מה, את שפיים זכרתי כחוויה יותר מוצלחת. חוויה שעברנו שלושתנו יחד. לא ביחד עם ילדים אחרים. ביחד לבד.

הזמן עשה את שלו לפארק המים הוותיק הזה, אולם לצד המגלשות החדשות והקפיטריות המופקעות, נותרו בו גם סממנים מהעולם הישן והתמים של סוף שנות ה-80. השבילים המעוקלים בדרך למגלשות, הגדרות הגבוהות, האמפי הנטוש, הנשקף לכל מי שמעז לעלות למגדל המגלשות וכמובן הים – כחול וגלי מתמיד – שנותר במקומו. היה כיף להיזכר בחוויות הילדות שלי ולחוות אותן שוב יחד עם ילדי. יכולתי ממש להרגיש את האושר שאני חוויתי בעיניהם, בייחוד באלו של עידו. כך זכרתי גם את עצמי בגילם.

מאז החוויות הללו שלי כילד עברו כמעט 30 שנה. דני ועילי לא הגיעו לגיל 20 ולא זכו להקים משפחה. כל אחד מהם הלך לעולמו בנסיבות טראגיות אחרות ואני נותרתי עם הזיכרונות ממקצת החוויות המשותפות שהיו לשלושתנו לבד. מאז שהפכתי לאבא במשרה מלאה, אני כבר לא מגיע לאזכרות שלהם וגם הזיכרונות רק הולכים ומתמעטים. נדמה לי שהחזרה למקום בו בילינו יחד את החוויה המשותפת האחרונה שלנו, גרמה לי לחוות את כל עניין "ההנאה" עם ילדי, המחויבת משם הפארק, בצורה קצת אחרת.

אולי זו התקופה הקשה שאני חווה לאחרונה, אולי אלו בלוטות הרגש שהתנפחו יתר על המידה, אבל לרגע באמת רציתי לחבק את הילדים ולהספיק איתם כמה שיותר. אותם כמובן לא עניינו כל הסיפורים המשעממים שלי ואף אחד מהם לא ממש הבין על מה ולמה אני מחבק אותו, סתם כך, באמצע התור למגלשת המים. אבל לי זה היה חשוב. לגעת, להרגיש, לזכור, לחוות. דווקא בגלל ההיסטוריה של המקום. דווקא בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי. דווקא בגלל שאני, בניגוד להם, כבר יודע שהכל הוא בר חלוף.

בסוף היום, עם הקפה של הערב, כאשר כל אחד כבר היה שקוע במסכו, חשבתי שבסה"כ אני בר מזל שזכיתי להקים משפחה, שהגעתי לגיל 40. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הקשים של היום מתגמדים אל נוכח הטרגדיות של אתמול ועד כמה החיים נזילים. זה יכול להיגמר מחר, זה יכול גם להיגמר עוד 50 שנים. הים אמנם נותר במקומו אבל אם אנחנו לא נזוז כל הזמן, אם לא ננצל עוד רגע ליהנות, לחבק את הילדים, יש מצב שנפספס. היום נוכחתי לדעת כמה שזה חשוב. כמו הסלוגן של פארק המים, רק עם טוויסט קטן – לא שפיים ונהנים אלא חיים ונהנים.

טוב לחיות ולא למות

לפני כמה חודשים שמעתי ברדיו את השיר הנפלא הזה של אושיק לוי, שעשה לי קצת חשק לעוד. יומיים לאחר מכן סרתי אל חנות הדיסקים בדיזנגוף סנטר ורכשתי את האוסף של אושיק לוי – דיסק כפול עם מיטיב שיריו. במשך מספר שבועות שמעתי את הדיסק ברכב, בעיקר בשעות פיזור הילדים בבקרים, עד שהוא נזנח לטובת דיסקים אחרים, כמו שקורה כמעט עם כל הדיסקים שאני רוכש. עד כאן שום דבר לא חדש.

לפני מספר שבועות נכנסתי חדר של נדב בזמן ששיחק ושמתי לב שהוא שר תוך כדי המשחק שיר שהיה נשמע לי מוכר. האזנה ממוקדת יותר העלתה כי מדובר בשיר "טוב לחיות בעד ארצנו" של לא אחר מאשר אותו אושיק לוי. הסצנה הייתה על גבול הסוריאליזם: ילד יושב ומשחק במשאית בחדרו, תוך כדי חזרה על המשפט "תנו רק הזדמנות, טוב לחיות ולא למות". יום למחרת, בדרך לגן, הוא ביקש "אבא, שים את תנו רק" ואני כמובן נעניתי. לתדהמתי, הוא הכיר כמעט את כל מילות השיר וידע לומר אותן בכל פעם שעצרתי את המוזיקה ושאלתי אותו.

כאן המקום להבהרה קטנה: זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כשהיה צעיר יותר, הדבקנו אותו לסרטוני יוטיוב באנגלית (בכל זאת, ילד שלישי וכו'), מהם למד לבד מספרים, צבעים וגם אותיות באנגלית. לא אשכח את היום בו הסתכל על החולצה שלי באמצע האוכל ואמר לי את האותיות באנגלית הכתובות עליה, מבלי שכלל שאלתי אותו. באותו הרגע לקחתי דף וציירתי עליו את כל אותיות ה-ABC – הוא ידע 80% מהן. כמה ימים לאחר מכן עשינו לו מבחן מילים באנגלית של בערך 30 מילים – הוא ידע את כולן (וזה מתועד!)

מפה לשם, טחנו את השיר הזה כמעט כל בוקר בחודש האחרון בדרך לגן. לפני שבועיים החלטתי לשנות שיר והתחלתי להשמיע את "יונתן סע הביתה". תחילה הובעה התנגדות קלה אבל לפני יומיים עלינו לאוטו ובמקום "אבא, שים את תנו רק" שמעתי לפתע את "אבא, שים את יונתן".  לחצתי על שיר מספר שלוש בדיסק וכל מה שעבר לי בראש היה כמות הזמן שבזבזתי בשנים האחרונות בהאזנה למוזיקה מפגרת של כוכבי ילדים מעפנים בשעות נסיעה.

הילדים שלנו הם ספוג, בעיקר בשנותיהם הראשונות הם יקלטו כל מה שתיתן להם לקלוט. מוזיקה טובה, אוכל בריא, משחקים. זה לא שאנחנו לא יודעים את זה אבל לפעמים אנחנו מתעצלים לתת להם את מה שאנחנו יודעים שהם צריכים ומעדיפים לתת להם את מה שאנחנו צריכים – קצת שקט. במקום להיאבק להשמיע מוזיקה טובה, אנחנו נותנים את הפתרון הקל של יובל המבולבל ומיכל הקטנה, רק כדי שיהיה קצת שקט. יאמר לזכותי שניסיתי, בעיקר עם מיכל, להאזין למוזיקה טובה: ביטלס, רמי פורטיס, משינה. אבל אני מודה ומתוודה שבמקרים רבים פניתי למכנה המשותף הרחב של הילדים והשמעתי זבל. מודה!

אין כמו ילד שלישי בכדי לכפר על עוונות הילדים הראשונים ולתקן. האמת, זה גם יותר קל כי הגדולים מושכים אותו ממילא לכיוונים שלהם. בינתיים נראה כי נדב קולט גם לבד דברים, מבלי שאצטרך לדחוף לו את זה לאוזן. כשהשיר "יונתן סע הביתה" הסתיים, רגע לפני שהגענו לגן, הוא אמר "אבא, לא שמענו את תנו רק". הבטחתי שנעשה זאת בדרך חזרה והוא השתכנע לצאת מהאוטו לכיוון הגן. בדרך הוא שוב מלמל לעצמו את המילים – "טוב לחיות ולא למות" – ותחושת הגאווה שלי התחלפה לפתע בצמרמורת מפחידה.

When I'm Down – פרידה מכריס קורנל

הערה

הידיעה על מותו של כריס קורנל תפסה אותי לגמרי לא מוכן. בשנים האחרונות ראיתי אותו בשיאו, רחוק מרחק רב מהמקומות האובדניים בהם שהה כשהיה צעיר. לא העליתי על דעתי לרגע שכך יסתיימו חייו. היה לי גם ברור שאני חייב לכתוב עליו משהו, רק שלא הצלחתי למצוא את המילים. כשחזרתי להופעות הרבות שלו בהן נכחתי בחיי (חמש בסה"כ) ולחומרים ישנים שכתבתי עליו פעם (ולא חסרים כאלו, אפילו כאן בבלוג), מצאתי את הכתבה הזו, שנכתבה לאתר כלשהוא לפני מספר שנים. קראתי והבנתי שזה הטקסט שאני רוצה לפרסם עליו. כי כל מילה עדיין נכונה ורק ממחישה את האובדן. אולי אפרסם בעתיד טקסט פרידה נוסף, אחרי שכל הטקסים וההספדים ייעלמו ואני אוכל להגדיר באופן מיטבי את המקום שלו בחיים שלי. עכשיו זה עוד מוקדם מדי…RIP. 

בסרט הדוקומנטרי Twenty של קמרון קרואו על להקת פרל ג'ם, מספרים מאט קמרון וסטון גוסארד מפרל ג'ם על הקמת הלהקה והקשר שלה לכריס קורנל. קורנל, שבאותה העת כבר היה שם דבר בסיאטל, כתב באותה התקופה מספר שירים לזכרו של שותפו לדירה אנדרו ווד, סולן להקה מפורסמת אחרת מסיאטל (Mother Love bone) שמת ממנת יתר. קורנל פנה לחברי פרל ג'ם והציע להם לנגן איתו. למרות שלא הכיר את אדי וודר, הסולן החדש של הלהקה, הוא הציע באקט אבירי, שייקח גם הוא חלק בפרויקט, שלימים נודע כ-Temple of the Dog – אחד האלבומים המוערכים שהנפיקה סצנת המוזיקה בסיאטל מעודה. למפגש בין קורנל, שהיה בשיא הצלחתו כסולן להקת Soundgarden לבין וודר, שהיה זמר בתחילת דרכו, הייתה השפעה מכרעת על וודר ועל פרל ג'ם. "הוא לא היה חייב לשתף אותו בהקלטות", הסביר גוסארד, "וודר היה 'הבחור חדש בשכונה' ואף אחד לא הכיר אותו. אבל קורנל בחר לשתף אותו בשירים שכתב והלחין ונתן לו את הדחיפה לה היה זקוק". התוצאה – מלבד Hunger Strike שהפך לאחד מהמנוני הרוק הידועים שיצאו מסיאטל – היא גם הצלחתה של פרל ג'ם ושל וודר כיוצר וזמר עצמאי.

אם תרצו, זהו כריס קורנל האמיתי, שרחוק שנות אור מתדמית סולן להקת הרוק הכבד הטיפוסית (למרות שלעיתים הוא בהחלט נראה כמוהו). למעשה, מדובר בנפש רגישה הכלואה בגוף שגדול עליה במספר מימדים. בלתי אפשרי להבחין בכך מהתבוננות בו, אולם אם חופרים מספיק עמוק בטקסטים הרבים שהוא כתב והלחין, מגלים אדם רגיש, לעיתים מפוחד, שעבר תקופות משבר בחייו ושרד בכדי לספר על כך. הוא עצמו, אגב, לא מהסס להודות בכך. בהופעה בגני התערוכה לפני שנתיים, רגע לפני שהחל לשיר את Preaching the end of the world הוא בחר להקדיש אותו ל"כל הצעירים שחשים שאין תקווה". "גם אני חשתי ככה לפני הרבה זמן, כשכתבתי את השיר", הוא אומר ומוסיף "אבל אני עדיין כאן, I Made It!". מי שיעיין במילות השיר, יתקשה לזהות מאחוריהם את הזמר המגודל עם השפם, השיער הארוך והמבט המאיים מלהקת Soundgarden אלא יבחין באדם שלמרות ההכרה הבינלאומית לה זכה, עדיין אינו יודע את דרכו בעולם…

כריס קורנל נולד ככריסטופר ג'ון בויל ב-1964 בסיאטל. בראשית שנות ה-80 הוא ניגן בלהקה ששמה The Shemps שעל חורבותיה קמה בשנת 1984 להקת Soundgarden. קורנל ניגן בתופים אולם התבלט בקולו האדיר ועבר במהרה לשירה. הלהקה הייתה פעילה במשך שלוש שנים והוציאה אלבום בכורה בשנת 1988 (קדמו לו שני EP שיצאו בחברת תקליטים אחרת). האלבום, Ultramega Ok זכה למועמדות לגראמי עבור הופעת המטאל הטובה ביותר (הפסיד למטאליקה), אולם הצלחתו נחשבה למינורית יחסית, ודאי לעומת שני האלבומים שבאו אחריו. ממשיך דרכו, Badmotorfinger היה למעשה אלבום הפריצה של הלהקה, שהביא לה הכרה לאומית והעמיד אותה באותה השורה עם פרל ג'ם, נירוונה ואליס אין צ'יינס, שלוש המייצגות העיקריות של סצנת הגראנג' מאותה התקופה. Soundgarden זכתה להכרה בינלאומית, עם הוצאת האלבום השלישי שלה – Superunknown – והמוצלח ביותר שלה לדעת רבים. מה ההבדל בין האלבום הראשון לבין השניים האחרים? בשניים האחרונים קורנל לקח חלק פעיל בכתיבה וייצר את רוב להיטי הלהקה, ביניהם Black Hole Sun, Rusty cage ו-Outshined.

למעשה, תחילת/אמצע שנות ה-90 היו תור הזהב של קורנל, שנחשב בעיני רבים לילד הפלא של סיאטל. בעוד אדי וודר הגיע מסן-דייגו וקורט קוביין ואנדרו ווד הלכו לעולמם בטרם עת, קורנל היה היחיד ששרד מאותם נערי סיאטל המופלאים של דור שנות ה-90, היחיד שנותר שפוי בזמן כתיבת השירים וגם שנים ארוכות אחריהן. לא רק שקורנל כתב והלחין את רוב השירים של להקת Soundgarden, הוא גם כתב והלחין את כל השירים בהרכב Temple of the Dog. באותה התקופה, כל מה שנגע בו נחשב להצלחה. אין פלא שעד היום קורנל מנגן את השירים הללו כמעט בכל הופעותיו. Hunger Strike (כאן בצילום מההופעה בישראל), Say Hello 2 Heaven, Spoonman ועוד רבים אחרים, כולם הוקלטו בתחילת שנות ה-90 ונחשבים, עד היום לאבני דרך בעולם הרוק. אגב, בסרט על פרל ג'ם מספר קורנל על אותה התקופה ולא מנסה להסתיר את הלחלוחית בעיניו, שעה שהוא מזכיר את חברו אנדרו ווד, ברגישות מופלאה וממש לא שגרתית לכוכב רוק במעמדו.

קריירת הסולו של קורנל ידעה עליות ובעיקר ירידות. אלבומו הראשון Euporia Mourning, יצא ב-1998 ונחשב למאכזב למדי (אם כי כיום אין חולק על כך שזהו האלבום הטוב ביותר שהוציא קורנל). אלבומו השני – Carry on – יצא רק בשנת 2007 וגם הוא, כמו זה שהגיע אחריו Scream, לא זכו להצלחה חוצה יבשות. בתווך, בין השנים 2000 ל-2007, חבר קורנל לשרידי להקת Rage Against the Machine, שהפכו יחד איתו ללהקת הרוק המצליחה  Audioslave. הלהקה הוציאה שלושה אלבומים וגם את להיטיה הטובים ביותר – I Am the Highway, Show me how to Live, Like a Stone ו-Cochise – כתב קורנל. ההבדל בין הלהקות של קורנל לבין קריירת הסולו שלו היא במידה רבה ההבדל בין כישלון להצלחה. עם הרכב עוצמתי מאחוריו, קורנל הצליח היכן שכשל בקריירה האישית שלו. מבקריו טוענים כי ניתן לייחס את הצלחותיו (וכישלונותיו) לציר המוזיקלי עליו הוא נע: מחד, הקצה הרוקיסטי, בו הוא נמצא בעיקר עם להקותיו השונות ומאידך הקצה המיינסטרימי, בו הוא נמצא בעיקר בתקליטי הסולו שלו. אין ספק איזה צד מעדיפים המעריצים והמבקרים…

קורנל של השנים האחרונות הוא איש נשוי באושר (התחתן בשנית לאחר גירושין לא נעימים) ואין פלא כי לאחר שעזב את Audioslave החליט לפנות לאפיקים קצת יותר מינוריים. Carry on נחשב כאלבום מיינסטרים (כולל עטיפה המעידה על כך) וגם אלבומו האחרון Scream זכה לקיתונות של ביקורת בגלל אופיו הפופי למדי. שני האלבומים לא נחשבו להצלחה מסחרית בלשון המעטה, בין היתר, מפני שאנשים רבים התקשו לבצע את המעבר שקורנל ביצע בעצמו, בין עולם הרוק שהיה במידה רבה מבצרו, לבין הקו המוזיקלי החדש בו נקט, קו שלמרות שייצר להיטים לא רעים בכלל (הוא כתב את שיר הנושא המצליח לסרט ג'יימס בונד ואף הקליט ביצוע מחודש ויפיפה לקלאסיקה של מייקל ג'קסון בילי ג'ין) לא נחשב להצלחה. קורנל, כך נדמה, מודע לכך בעצמו ולאחרונה החליט להחזיר לפעילות את Soundgarden, שצפויה לצאת לסיבוב הופעות ב-2012.

ועדיין, רוב מעריציו ממשיכים לאהוב אותו ומגיעים להופעותיו הרבות. הסיבה לכך פשוטה: קורנל הוא אמן  שנשמע (ונראה) במיטבו על הבמה. בישראל למדו זאת לאחר הופעה מחשמלת בגני התערוכה ובעולם ממשיך קורנל לצאת לסיבובי הופעות קצרים ולאחרונה אף השיק אלבום חדש בהופעה. ולא סתם הופעה: הופעה אקוסטית, ללא נגנים או זמרים נוספים – קורנל והגיטרה. לבד.

אם יש קונצנזוס בעולם המוזיקה, הרי שהיא נוגעת לקולו של קורנל, שנשמע בדיוק כפי שנשמע לפני 25 שנים. זהו מקרה נדיר של אמן שמצליח להגיע לאותן אוקטאבות אליהן הגיע כשהיה צעיר. וההוכחה לקולו החזק והכה דומיננטי, מגיעה באלבום האקוסטי החדש – Songbook – שרק מעצים את התופעה. אם קשה היה להתעלם מקולו ומגרונו הניחר בזמן שהיה מוקף בכלי נגינה וחברי להקה – הרי שכמעט בלתי אפשרי להתעלם מקולו כאשר הוא מופיע לבד על הבמה. כל טיפת זיעה נשמעת בקולו, כמו גם אהבתו לשירים שאותם כתב ושכעת זוכים לביצועים חדשים ועירומים. יש אמנים שהולכים לאיבוד ללא ליווי – קורנל הוא מסוג האמנים שהעדר להקה רק הופכת אותו לגדול יותר. ענק. הוא במיטבו באלבום הזה, מנגן על שש גיטרות שונות, מספר סיפורים למעריצים ובאופן כללי מבסוט מהחיים. באלבום הוא בוחר לחדש שני שירים (Thank you של לד זפלין ו-Imagine של ג'ון לנון) ולהפגיז בלהיטים מהרפרטואר העשיר שלו: Call me a Dog ו- All night thing מימי סיאטל העליזים, Fell on Black Days מתקופת Soundgarden Can't Change me ו-As hope and promise fades מהקריירה העשירה יחסית שלו.

קורנל הוא אמן נדיר ולמרות חוסר הצלחתו היחסי כסולן, אין חולק על כך שלחלק משיריו מקום של כבוד בהיכל התהילה של עולם הרוק. האלבום החדש שלו מדגים את הפוטנציאל שלו ואת הקול הענק שלו, ההופך גם את השירים שלא זכו להצלחה כשיצאו, למדהימים. ניתן לראות זאת כאשר מאזינים לגרסאות השונות אותן הוא מלביש לשיריו. השיר הזה למשל – Scar on the Sky שלא זכה להצלחה יתרה כשיצא ב-2007, הופך באלבום החדש לפנינה של ממש.

לעיתים אנו עושים עוול ליוצרים כאשר אנו שופטים אותם רק על פי מידת הצלחתם במצעדי הלהיטים. במקרה דנן, נראה שלא יהיה הוגן לשפוט את קורנל רק על פי כמות הלהיטים שייצר, אלא גם להסתכל על ההשפעה שהייתה לו על דורות של יוצרים ואמנים שקמו אחריו, על הטקסטים המדהימים שלו ויכולתו להעביר למילים ולחן את שעל ליבו. בעיקר ניתן לראות זאת בדרך בה הוא בוחר לזכור חברים שהלכו לעולמם בטרם עת. מלבד פרויקט Temple of the Dog אותו הקדיש לשותפו אנדרו ווד, הוא גם כתב שיר יפיפה – Wave Goodbye – לחברו הטוב ג'ף באקלי שגם הוא נפטר בטרם עת. קחו לעצמכם דקה, קראו את המילים של השיר ותבינו שמעבר לעובדה שמדובר ביוצר ומלחין גדול, מדובר פשוט בבנאדם. לא משהו שאפשר להגיד על יוצרים רבים כיום…

(פורסם מתישהוא ב-2011)

זיכרונות ומנגינות

הבית כבר מלא ארגזים. עוד שבוע נארוז גם אנחנו את עצמנו, נחצה את המדרכה ונעבור דירה. כמי שחווה אינספור מעברי דירה בחייו, אני יכול להעיד שזהו אולי מעבר הדירה הפחות דרמטי מכולם, לפחות עבורי. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין שעבור הילדים שלי, ששניים מהם נולדו בדירה הזו והשלישית הגיעה אליה בגיל שנתיים וחצי, מעבר הדירה הוא קצת יותר מורכב. זה עדיין לא ניכר בהם ונדמה שהם לא ממש קולטים שאוטוטו אנחנו כבר לא כאן. אבל בין אריזת ארגז אחד לשני, בין תרומת בגדים ישנים לזריקת צעצועים מתפרקים לפח, יש רגעים שבהם נדמה שהם מתחילים להפנים.

מי כמוני יודע שהפנמה היא עניין של זמן. עברתי ערים, עברתי גם מדינות. החלפתי שלושה בתי ספר שונים בשלוש ערים שונות, כאשר אחת מהן הייתה בכלל בחו"ל. ברוב הפעמים, האסימון נפל רק לאחר המעבר, בלילות הראשונים במיטה, כשנשארתי לבד והבנתי שאתה נעשה אין להשיב. היו משברים גדולים ועם הצלקות שנותרו בעקבות משברים אלו אני חי כמעט מדי יום. אולם עם הזמן למדתי לקבל את המעברים הללו לטובה, לראות את הצד החיובי שבהם. ייתכן כי זו הסיבה לקהות החושים שפקדה אותי בשבועות האחרונים. כולה מעבר דירה, מה הסיפור?

מיכל ביקשה שאכנס איתה למיטה בשבוע שעבר לכמה דקות לפני השינה. כיבינו את האור, התכסינו ושוחחנו כמו מבוגרים. היא סיפרה על החששות שלה, על הרצון שלה להישאר בדירה והפחד שכל הזיכרונות ייעלמו לה. "הבית מלא בזיכרונות", היא אמרה, "אם נעבור דירה, אשכח אותם". הזכרתי לה שהכל בראש וגם אם היא שוכחת, יש לנו גיבוי בדמות סרטים ותמונות שעוזרים לנו לזכור חוויות טובות שעברו עלינו בבית הזה. הזכרתי לה את הסרט שעשיתי לה ליום הולדת שלוש, שהצפייה בו תמיד מרגשת אותה ומזכירה לנו איך הבית שלנו היה נראה לפני כמעט עשור.

בעקבות השיחה עם מיכל, חזרתי השבוע שוב אל הסרט הזה. למרות היותו סרט יום הולדת בבסיסו, הסרט תמיד מעלה בי זיכרונות עצובים, מתקופה של חוסר וודאות מקצועית וכלכלית, בה ביליתי בבית בחוסר מעש עקב פיטורין. יצא מן סרט עצוב/שמח כזה, שכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. את כולם הוא שימח בזמנו. אותי הוא רק העציב. אני לא חושב על הזיכרון הזה ביום יום כי הדחקתי אותו, אבל הסרט הזה הנציח אותו עבורי ומזכיר לי בכל פעם מחדש שגם אם דברים נראים מתוקים, הם לא בהכרח כאלו. ונדמה לי שזה העניין עם זיכרונות (וגם עם הפייסבוק, אבל זה נושא לשיחה אחרת לגמרי) – אנחנו מדחיקים את הזיכרונות הרעים, מטאטאים אותם כאילו היו אבק על הבגדים, ודואגים לשמר רק את הזיכרונות המשמחים. כשאני מסתכל על קירות הבית שלי, אני לוקח ממנו בעיקר דברים טובים – שמחת ילדים, צחוקים מתגלגלים והמון אהבה – ומשתדל להתעלם או למחוק מהזיכרון אירועים פחות משמחים שקרו בו. טוב? רע? קטונתי. זו דרכו של העולם כנראה ואנחנו לא שונים מאף אחד אחר…

עוד שבוע נעבור דירה. בראש נשאיר את הזיכרונות הטובים, ובמידה ולא צילמנו יותר מדי סרטים בשנים האחרונות, כל הזיכרונות הפחות טובים ייעלמו בתת מודע שלנו ויפנו מקום לחוויות חדשות ומשמחות בדירה החדשה. גם מיכל תתרגל. היא הרי דומה לי מאוד ומי כמוני יודע כמה מהר שוכחים מעברי דירה ומתרגלים למצב החדש. אני שמח שלפחות לה, בניגוד אלי, יהיה עם מי לדבר ולשתף בפחדים ובלבטים שלה. אני מקווה שזה יהיה זיכרון שילווה אותה בדירות הבאות, גם אלו אליהן היא תעבור בלעדיי…

ערך סנטימנטלי

בקיץ 2007, רגע לפני שעברנו דירה, עשיתי סדר בדירה השכורה וזרקתי כמה דברים לפח. כעבור מספר דקות נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד השכן, שהגיש לי שתי שקיות קטנות ודהויות במיוחד. "לקחתי את הארונית שזרקת", הוא אמר בקול מתנצל, "וכשניקיתי אותה, מצאתי את השקיות האלו מודבקות על אחת המגרות מאחור". בשקיות היו טבעת זהב ושעון יד ישן, שהיו שייכים ככל הנראה לסבי וסבתי, שהדירה הייתה בבעלותם לפני עשרים שנה. "הכרתי אותם", הוא התנצל שוב, "אני יודע שיש לדברים כאלו ערך סנטימנטלי".

העברתי את השעון והטבעת לאבי, שאימו התגוררה בדירה זמן רב. לגבי הטבעת, היה ברור שהיא שלה אולם מכיוון שהיא התחתנה בשנית, לא היה ברור למי מבין הגברים בחייה היה שייך השעון: לסבי או לסבי החורג. עצם העובדה שהוא השתמר בארונית המתקלפת, מוסלק במעטפה המודבקת למגירה זמן כה רב, העידה עד כמה היה רב ערכו הסנטימנטלי עבורה. גם סבי וגם סבי החורג נפטרו לפני סבתי והשעון היה, ככל הנראה, אחת המזכרות היחידות שהשתמרו בחייה של סבתי לאחר לכתם. היא שמרה עליו מכל משמר ודאגה להחביא אותו כדי שלא ייעלם.

אנחנו תכף מתחילים לארוז את דירתנו שוב ויצא לי לחשוב השבוע על המונח ערך סנטימנטלי ועל הפיחות במעמדו בשנים האחרונות. בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים כיום, אין ערך סנטימנטלי לכלום, כיוון החומריות מפנה את מקומה לדיגיטליות ומכתבי האהבה וההקדשות האישיות נשלחות לאוויר באמצעים דיגיטליים. יחד עם הערך הסנטימנטלי הולכת לאיבוד גם האינטימיות – הברכות הופכות לפומביות וכמוהן גם המתנות, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים. חשיבות פרסומה של הברכה ברבים עולה לעיתים על עצם הברכה עצמה והיא הופכת לכורח שאנו מבצעים כדי להראות לכל העולם שאנחנו אוהבים, לא רק למושא האהבה עצמו.

מה נשמור אנחנו עוד עשרים שנה במגירה? מה נחביא ונוציא מדי פעם כדי להיזכר בימים עברו? האם זה יהיה הפוסט שהעלנו וקיבל 200 לייקים ביום ההולדת או יום הנישואין? או שאולי נצפה יחד בשיר שהקדשנו דרך היוטיוב? מה שבטוח, לאף אחד מהדברים שישתמרו אצלנו לא יהיה ערך סנטימנטלי. הם אולי יזכיר לנו נשכחות אבל בעידן בו אנו מעלים הגיגים למרחבים הדיגיטליים כמעט ללא הבחנה, הם וודאי יבלעו באינספור הברכות, האיחולים וההקדשות שכתבנו בחיינו. מה ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת? מה נאמץ על ליבנו לנצח?

השבוע, עשור לאחר שהתגלה בארונית המתקלפת, הגיע פיתרון החידה – במייל שקיבלנו מיצרנית השעון נמסר כי השעון נרכש בברלין ב-10.8.39. לא נמסר מי רכש אותו אבל כיוון שסבתי וסבי הכירו בפולין וכיוון שסבי החורג הגיע מגרמניה, רוב הסיכויים שהשעון היה שלו. מה עשה סבי החורג בברלין שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה? האם רכש את השעון לעצמו? אולי קיבל אותו במתנה ממישהי שרכשה אותו עבורו? אלו שאלות שלא אקבל עליהן מענה ככל הנראה. ואולי גם אין צורך. כשאני חושב על המסע הארוך שעשה השעון הזה, מברלין הנאצית למדינת ישראל, כשאני חושב על פרק הזמן שהיה על ידו של סבי החורג ועל הזמן הרב – למעלה מ-20 שנים – שהשתמר מאחורי המגירה בארונית המתקלפת, אני מבין ערך סנטימנטלי מהו. אני מבין שאנו חיים בעולם שהולך ונכחד, עולם הולך ומשתנה. ערכו הסנטימנטלי של השעון מבטל את הצורך בקבלת התשובות הללו, כיוון שהשעון הוא התשובה עצמה.

בעוד שבועיים נתחיל לארוז. ודאי אמצא כמה מזכרות מהעידן שקדם לפייסבוק ולגוגל, הימים בהם כתבתי שירים ושלחתי מכתבים. שום דבר מהדברים הללו, המייצגים את העולם הישן שלי, ודאי לא ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת. חלקם ודאי גם ייזרק לפח כלאחר יד בגלל תירוצי אחסון למיניהם. הזמנים משתנים, כך אמרה לי סבתי די מזמן וכך אמרה לי גם אימי לאחרונה. אני מתחיל להרגיש זאת בעצמי…

שי, ערן, נימרוד וקצת TLC

"אבא, ספר לי סיפור כשהיית קטן", עידו מבקש ואני, בפעם המי יודע כמה, נעתר לבקשה. הוא מתכסה בשמיכה ואני יושב לידו וגולש בדמיוני לירושלים של שנות ה-80, אל הימים בהם הורים חסרי אחריות חיו בשלום ללא הידיעה היכן מסתובבים ילדיהם בכל רגע נתון. אני מספר לו על שי, ערן ונימרוד שהיו שכנים שלי ושיחקו איתי יחד בחוג הכדורגל, משרטט ילדות חצי דמיונית, חצי אמיתית באמצעות שמות אמיתיים שמאחוריהם זיכרונות מעורפלים. כל זיכרון מוביל לסמטה אחרת, אולם כולם מתנקזים בסופו של דבר לסוף טוב וחיובי, שיקל את המעבר שלו לשינה וליום הבא.

עידו, כמו אחותו לפניו, אוהב את הסיפורים שלי. הם עוסקים בנושאים שהוא מכיר מקרוב. חוג הכדורגל, משחקי החצר בהפסקות בית הספר, נסיעות על אופניים בשכונה ומעשי שובבות של ילדים בני שבע. אני רואה איך בדמיונו הוא חושב מה היה עושה אם היה נתקל בסיטואציה דומה. לעיתים הוא כבר משלים את הסיפור בעצמו, כאילו יודע מראש כבר את הסוף. שי, ערן ונימרוד הפכו לחברי קבע בערבי הסיפור שלנו לפני השינה. אין לי מושג היכן הם נמצאים כיום אבל אני בטוח כי היו גאים במעלליהם, אם רק היו יודעים שמישהו שהיה איתם בכיתה ב1 בירושלים ובחוג הכדורגל השכונתי עדיין זוכר אותם.

הסיפורים הללו גם מדגישים את הפערים הבלתי נתפסים בין הילדות של עידו כיום, לילדות שלי בשנות ה-80, פערים שעידו מתקשה להאמין להם. כשסיפרתי לו שנסעתי לבד באוטובוס למשחק הכדורגל של החוג הוא חשב שאני עובד עליו; גם לסיפור על איש השלג שבניתי בחצר הבניין הוא סרב להאמין. "אמא שלך הרשתה לך?" הוא מקשה בכל סיפור מחדש ואני נאלץ להסביר, שוב, על השינוי שעברה ההורות בשנים האחרונות. ילדותי מצטיירת לפתע כילדות משוחררת, נטולת מגבלות ומחסומים, ילדות אחרת. ואני אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה כזו…

אתמול הוא התקשר אלי לעבודה וביקש רשות ללכת למגרש הכדורסל בשכונה ולזרוק לסל. אני כמובן אישרתי והוא לקח תיק, שם בקבוק מים, נעל את הבית ויצא. לבד. בלי טלפון. כשאשתי שמעה מה עשיתי היא חשבה שאני משוגע ולמשך ארבעים דקות תמימות, בהן לא ידענו מה עלה בגורלו, התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת. כשחזר הביתה, לאחר סיבוב ארוך במיוחד בשכונה, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. האמת היא שגם אני לא הבנתי. רציתי לעודד אותו לעצמאות, שמחתי שיצא לבד מהבית – כמו בסיפורים שלי – אולם לא יכולתי להתעלם מהחרדות שצצו לפתע, שהאפילו גם על כושר השיפוט שלי.

הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת לגמרי. מציאות בה הם כמעט ואינם יכולים לזוז מבלי לקבל אישור מהוריהם. את משחקי החצר החליפו משחקי המחשב, את חוג הכדורגל החליף האינטרנט. הם גדלים אל עולם השונה מהעולם בו גדלנו אנו ואני מתקשה להחליט היכן היה טוב יותר. לנו לא היו אפשרויות, להם יש יותר מדי; לנו לא הציקו ההורים, להם אנו מציקים יותר מדי – מה עדיף?

כשאני יושב לידו במיטה בערב, אנו שומעים את הרוח המייללת בחוץ והוא מבקש שאכסה אותו בשמיכה. באותו הרגע אני מבין לפתע את התשובה. היא לא כזו מורכבת, באמת. אנחנו חרדתיים יותר מהורינו, אבל מפצים על כך בחום ואהבה שרובנו לא קיבלנו כשהיינו קטנים. הסיפורים שלי מתארים מציאות בה החברים תופסים מקום מרכזי בחיי, בעוד תפקידם של ההורים הסתכם בארוחות בוקר וערב וחיבוק לפני השינה. במציאות בה חי עידו כיום, תפקיד ההורים משמעותי פי כמה וכולל, מלבד הזנה, גם קצת אחריות והרבה TLC . אני בטוח שכשעידו יספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא ידע להדגיש נקודה זו, בדיוק כפי שאני מדגיש מקומם של חברי ילדותי מכיתה ב1. כל דור והזיכרונות שלו…

מארק קנופלר והבוץ הלבנוני

הבוץ הלבנוני הוא ביטוי שגור במחוזותינו, אולם רק אלו שבאמת ביקרו בלבנון יודעים שהוא לא מתייחס רק לתסבוכת הצבאית אלא, פשוטו כמשמעו, לבוץ הלבנוני. חודש שלם בוססתי בבוץ הזה עם הטנק שלי בחורף 1996 – חילצתי טנקים ששקעו בבוץ, ניקיתי את הטנק שלי וגלצ"חתי נעליים כמעט מדי יום. עד לגשם הבא, עד לבוץ הבא. הייתה זו תקופה צבאית לא פשוטה – קטיושות נפלו בסמוך לבסיס שלנו בימים, סייעתי לפנות פצועים והרוגים שחזרו מהקרב בלילות, אולם אני לא התרגשתי, בעיקר תודות למנגנוני הדחקה המצוינים שלי, שעבדו שעות נוספות. מה כן ריגש אותי? הדיסק הראשון של מארק קנופלר ללא הדייר סטרייטס – Golden Heart – שיצא בדיוק כשהייתי בלבנון.

זה קרה ביום שישי. נקבע לי מארב עם הטנק – שעת יציאה 22:00, שעת חזרה 06:00. בגלי צה"ל הודיעו בבוקר שישדרו תכנית מיוחדת לכבוד הדיסק החדש של קנופלר ואני התרגשתי.  בדקתי שיש בטריות ברדיו, בדקתי שוב ושוב את האוזניות וכמובן שלא סיפרתי לאף אחד שבמהלך המארב, בזמן הכי רגיש, במקום הכי מסוכן בישראל, יישב בטנק אדם שישמע גלי צה"ל במקום להאזין לרשת הצה"לית ולחפש אנשי חיזבאללה בעכבר הצה"לי.

סיימתי את ארוחת שישי, גנבתי כמה שניצלים, מספר פרוסות לחם, קטשופ וחרדל ומיהרתי לטנק. אני זוכר שהתמקמנו קצת אחרי 22:00 ופספסתי את תחילת התכנית. הכנסתי אוזניות מתחת לג'אנטקס והכנתי לעצמי כריך שניצל נוסף. הספקתי לשמוע את סופו של שיר הנושא של הדיסק ואז המגיש הציג את השיר הבא אחריו, שנקרא Rudiger. בטנק השתררה דממה בדיוק כשהתחיל השיר ובחוץ החל לטפטף הגשם.

יש מספר רגעים שנצרבים בזיכרון לנצח. אני חושב שזה אחד מהם. ארוחת שישי מאולתרת ב-22:15 בטנק באמצע לבנון, כאשר ברקע מייללת הגיטרה של קנופלר ובחוץ דופק הגשם על שריון הברזל – זהו ללא ספק אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהשירות הצבאי. לא בטוח שאני גאה ברגע הזה – בכל זאת, עברתי על עשרה נהלים צבאיים לפחות בדקה הזו – אבל אני יודע שבכל פעם שאשמע את צלילי הגיטרה של קנופלר, ודאי את אלו של הדיסק הזה, יעלו הזיכרונות מהבוץ הלבנוני, שיזכירו לי כמה אני אוהב מוזיקה.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי על מארק קנופלר, "חיים דרך השירים". לא הסרט הכי מוצלח בעולם, אבל מוצלח מספיק כדי להזכיר לי את המקום של קנופלר בחיים שלי: הוא נכח בהופעה הראשונה שראיתי אי פעם (הדייר סטרייטס בפריז, אוקטובר 1992), אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היו שלו ושל להקתו ואפשר לומר שבזכותו התאהבתי במוזיקה. אין ספק, הוא לא האדם הכי נחמד בעולם וגם ההופעות שלו כבר לא מה שהיו פעם, אבל כל אלו בטלים בשישים אל נוכח הזיכרונות שמייצרים השירים שלו אצלי.

לא כל הזיכרונות שאנו צוברים בחיינו חיוביים. בתקופה זו חוויתי גם חוויות מאוד לא נעימות, לא רק בלבנון. אבל בזכות המוזיקה של קנופלר, החוויות והזיכרונות, גם מתקופות שחורות,  מוארים באור ורוד יותר, משכיחים את הרע ומשאירים רק את הטוב. זה מה שיפה כל כך במוזיקה, לא?

על רגשות וילדים

שלוש פעמים הרכבתי את הלול בחדר הילדים – פעם אחת בשביל כל ילד – ופעמיים פרקתי אותו. אתמול הגיעה הפעם השלישית. בפעם הראשונה, אי שם ב-2006, נעזרתי במוכר מהחנות, שהגיע אלינו לדירה ברמת גן כדי להרכיב אותו. אתמול פרקתי אותו בחמש דקות, ככל הנראה בפעם האחרונה. מחר הוא יימסר למשפחה שצריכה אותו יותר מאיתנו ואנחנו נעבור עוד שלב בחיים, בדרך להתבגרות שלנו ושל הילדים שלנו. ניפרד לשלום מהעשור הרביעי לחיינו, בדרך לעשור החמישי ולחוויות שהוא מביא עימו.

מאז ומתמיד אמרתי שאת עשור הרביעי לחיי אני מקדיש לילדים, כדי שבגיל ארבעים אתחיל קצת ליהנות. תמיד אמרתי שאני רוצה לסיים אם החיתולים והמוצצים עד גיל ארבעים ולקבל את החיים שלי בחזרה. אלו היו אמירות של אדם שככל הנראה טרם הפנים שאת החיים שלו – לפחות כפי שהוא היה רוצה לראות אותם – הוא כנראה לעולם לא יקבל בחזרה. ההבנה הזו נפלה עלי כשחזרנו השבוע מחמישה ימים בכרתים. חופשת הכל כלול עם ים, בריכות, אוכל, ישראלים למכביר ושום דבר שמזכיר את המונח חופשה, לפחות כפי שאני מכיר אותו. זכורות לי גם אמירות שלי על כך שאין סיכוי שאסע לחופשה כזו. כשחזרתי הבנתי עד כמה טעיתי גם כאן. טעיתי כי חשבתי על עצמי כיחיד ולא על עצמי כחלק ממשפחה.

המונח "חופשה" עבר שינוי והוא אינו כולל עוד השכמה בעשר בבוקר, בטן גב בבריכה ושנת צהריים, אלא מרדף אחר ילדים בבריכה כבר בשמונה וחצי בבוקר ובליסת שלוש ארוחות מיותרות ביום לצד מאות משפחות ישראליות עם ילדים צרחנים, בדיוק כמו הילדים שלי. כשישבתי על שפת הבריכה, ברגע אחד שפוי והבטתי בזוג מחוסר הילדים שלידי, הבנתי עד כמה רב המרחק שלי מהם. הבנתי שהגעתי לכאן לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. כל המחשבות שהיו לי על גיל ארבעים החדש, התפוגגו להן לפתע. גיסי, שישב לידי, היטיב לנסח זאת: "כשהילד האחרון שלך יגיע לגיל 10, אז תוכל – אולי, אם יהיה לך כוח וכסף – לחזור לימים ההם".

רובנו מחפשים לחזור לאחור, לרגעים החופשיים שהיו לנו פעם, ללא הילדים. לא רע לי בגיל ארבעים אבל אני מודה שגם אני מתגעגע לפעמים לימים ההם. פחות בשביל הרגעים מפעם, יותר בשביל התחושות והרגש. ההתרגשות לפני דייט, הצמרמורת מהשיר החדש של הלהקה האהובה, המתח לפני משחק הכדורגל המכריע או הפרפרים בבטן ממפגש אקראי עם מישהי שמצאה חן. כל אלו היו ואינם – הם התחלפו ברגשות מסוג אחר, רגשות פחות אינדיבידואליים ויותר משפחתיים – התרגשות מהמילה הראשונה שהילד אמר, פרפרים בבטן לפני מופע הריקוד של הילדה או המתח לפני משחק הכדורגל של הילד.

אז נכון, פה ושם אפשר לגנוב חופשה קטנה לברלין, כפי שעשיתי לפני מספר חודשים. אפשר גם לטוס לראות הופעה טובה בלונדון או אפילו לנסוע לסקי. זה מצריך עבודה גדולה בארגון בייביסיטרים למכביר ומתאפשר רק בלוחות זמנים מאוד צפופים, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בחופשה מסוג אחר, חופשה בלחץ שלרוב אינה טומנת בחובה את ההתרגשות ההיא. אנחנו רגילים לפנות את הרגשות הפרטיים שלנו לכבוד אלו של הילדים, עד שקשה מאוד להדליק אותם שוב לפרק זמן מוגבל וקצר.

אולי הרגשות הללו יחזרו מתישהוא. אולי, כשהילדים יעזבו את הבית, או סתם לא ירצו לראות אותי יותר, אחזיר את עצמי למרכז ואסלק את הציניות לטובת הרגשות האבודים. אני תמיד מזכיר לעצמי לא לוותר ולהמשיך לחפש אותם – גם אצל הילדים – אבל גם עמוק בפנים. יחד עם זאת, אני מודה שכרגע, קצת קשה לי לראות אותם, בטח לא כשהם רחוקים ממני לפחות בעשור נוסף.

אתמול פרקתי את הלול של נדב. הוא כבר בן שלוש ויכול לעבור לישון במיטה רגילה. סה"כ עוד 7 שנים לחזרה לשגרה, כפי שאמר גיסי. זו בהחלט התקדמות.