הערה
הידיעה על מותו של כריס קורנל תפסה אותי לגמרי לא מוכן. בשנים האחרונות ראיתי אותו בשיאו, רחוק מרחק רב מהמקומות האובדניים בהם שהה כשהיה צעיר. לא העליתי על דעתי לרגע שכך יסתיימו חייו. היה לי גם ברור שאני חייב לכתוב עליו משהו, רק שלא הצלחתי למצוא את המילים. כשחזרתי להופעות הרבות שלו בהן נכחתי בחיי (חמש בסה"כ) ולחומרים ישנים שכתבתי עליו פעם (ולא חסרים כאלו, אפילו כאן בבלוג), מצאתי את הכתבה הזו, שנכתבה לאתר כלשהוא לפני מספר שנים. קראתי והבנתי שזה הטקסט שאני רוצה לפרסם עליו. כי כל מילה עדיין נכונה ורק ממחישה את האובדן. אולי אפרסם בעתיד טקסט פרידה נוסף, אחרי שכל הטקסים וההספדים ייעלמו ואני אוכל להגדיר באופן מיטבי את המקום שלו בחיים שלי. עכשיו זה עוד מוקדם מדי…RIP.
בסרט הדוקומנטרי Twenty של קמרון קרואו על להקת פרל ג'ם, מספרים מאט קמרון וסטון גוסארד מפרל ג'ם על הקמת הלהקה והקשר שלה לכריס קורנל. קורנל, שבאותה העת כבר היה שם דבר בסיאטל, כתב באותה התקופה מספר שירים לזכרו של שותפו לדירה אנדרו ווד, סולן להקה מפורסמת אחרת מסיאטל (Mother Love bone) שמת ממנת יתר. קורנל פנה לחברי פרל ג'ם והציע להם לנגן איתו. למרות שלא הכיר את אדי וודר, הסולן החדש של הלהקה, הוא הציע באקט אבירי, שייקח גם הוא חלק בפרויקט, שלימים נודע כ-Temple of the Dog – אחד האלבומים המוערכים שהנפיקה סצנת המוזיקה בסיאטל מעודה. למפגש בין קורנל, שהיה בשיא הצלחתו כסולן להקת Soundgarden לבין וודר, שהיה זמר בתחילת דרכו, הייתה השפעה מכרעת על וודר ועל פרל ג'ם. "הוא לא היה חייב לשתף אותו בהקלטות", הסביר גוסארד, "וודר היה 'הבחור חדש בשכונה' ואף אחד לא הכיר אותו. אבל קורנל בחר לשתף אותו בשירים שכתב והלחין ונתן לו את הדחיפה לה היה זקוק". התוצאה – מלבד Hunger Strike שהפך לאחד מהמנוני הרוק הידועים שיצאו מסיאטל – היא גם הצלחתה של פרל ג'ם ושל וודר כיוצר וזמר עצמאי.
אם תרצו, זהו כריס קורנל האמיתי, שרחוק שנות אור מתדמית סולן להקת הרוק הכבד הטיפוסית (למרות שלעיתים הוא בהחלט נראה כמוהו). למעשה, מדובר בנפש רגישה הכלואה בגוף שגדול עליה במספר מימדים. בלתי אפשרי להבחין בכך מהתבוננות בו, אולם אם חופרים מספיק עמוק בטקסטים הרבים שהוא כתב והלחין, מגלים אדם רגיש, לעיתים מפוחד, שעבר תקופות משבר בחייו ושרד בכדי לספר על כך. הוא עצמו, אגב, לא מהסס להודות בכך. בהופעה בגני התערוכה לפני שנתיים, רגע לפני שהחל לשיר את Preaching the end of the world הוא בחר להקדיש אותו ל"כל הצעירים שחשים שאין תקווה". "גם אני חשתי ככה לפני הרבה זמן, כשכתבתי את השיר", הוא אומר ומוסיף "אבל אני עדיין כאן, I Made It!". מי שיעיין במילות השיר, יתקשה לזהות מאחוריהם את הזמר המגודל עם השפם, השיער הארוך והמבט המאיים מלהקת Soundgarden אלא יבחין באדם שלמרות ההכרה הבינלאומית לה זכה, עדיין אינו יודע את דרכו בעולם…
כריס קורנל נולד ככריסטופר ג'ון בויל ב-1964 בסיאטל. בראשית שנות ה-80 הוא ניגן בלהקה ששמה The Shemps שעל חורבותיה קמה בשנת 1984 להקת Soundgarden. קורנל ניגן בתופים אולם התבלט בקולו האדיר ועבר במהרה לשירה. הלהקה הייתה פעילה במשך שלוש שנים והוציאה אלבום בכורה בשנת 1988 (קדמו לו שני EP שיצאו בחברת תקליטים אחרת). האלבום, Ultramega Ok זכה למועמדות לגראמי עבור הופעת המטאל הטובה ביותר (הפסיד למטאליקה), אולם הצלחתו נחשבה למינורית יחסית, ודאי לעומת שני האלבומים שבאו אחריו. ממשיך דרכו, Badmotorfinger היה למעשה אלבום הפריצה של הלהקה, שהביא לה הכרה לאומית והעמיד אותה באותה השורה עם פרל ג'ם, נירוונה ואליס אין צ'יינס, שלוש המייצגות העיקריות של סצנת הגראנג' מאותה התקופה. Soundgarden זכתה להכרה בינלאומית, עם הוצאת האלבום השלישי שלה – Superunknown – והמוצלח ביותר שלה לדעת רבים. מה ההבדל בין האלבום הראשון לבין השניים האחרים? בשניים האחרונים קורנל לקח חלק פעיל בכתיבה וייצר את רוב להיטי הלהקה, ביניהם Black Hole Sun, Rusty cage ו-Outshined.
למעשה, תחילת/אמצע שנות ה-90 היו תור הזהב של קורנל, שנחשב בעיני רבים לילד הפלא של סיאטל. בעוד אדי וודר הגיע מסן-דייגו וקורט קוביין ואנדרו ווד הלכו לעולמם בטרם עת, קורנל היה היחיד ששרד מאותם נערי סיאטל המופלאים של דור שנות ה-90, היחיד שנותר שפוי בזמן כתיבת השירים וגם שנים ארוכות אחריהן. לא רק שקורנל כתב והלחין את רוב השירים של להקת Soundgarden, הוא גם כתב והלחין את כל השירים בהרכב Temple of the Dog. באותה התקופה, כל מה שנגע בו נחשב להצלחה. אין פלא שעד היום קורנל מנגן את השירים הללו כמעט בכל הופעותיו. Hunger Strike (כאן בצילום מההופעה בישראל), Say Hello 2 Heaven, Spoonman ועוד רבים אחרים, כולם הוקלטו בתחילת שנות ה-90 ונחשבים, עד היום לאבני דרך בעולם הרוק. אגב, בסרט על פרל ג'ם מספר קורנל על אותה התקופה ולא מנסה להסתיר את הלחלוחית בעיניו, שעה שהוא מזכיר את חברו אנדרו ווד, ברגישות מופלאה וממש לא שגרתית לכוכב רוק במעמדו.
קריירת הסולו של קורנל ידעה עליות ובעיקר ירידות. אלבומו הראשון Euporia Mourning, יצא ב-1998 ונחשב למאכזב למדי (אם כי כיום אין חולק על כך שזהו האלבום הטוב ביותר שהוציא קורנל). אלבומו השני – Carry on – יצא רק בשנת 2007 וגם הוא, כמו זה שהגיע אחריו Scream, לא זכו להצלחה חוצה יבשות. בתווך, בין השנים 2000 ל-2007, חבר קורנל לשרידי להקת Rage Against the Machine, שהפכו יחד איתו ללהקת הרוק המצליחה Audioslave. הלהקה הוציאה שלושה אלבומים וגם את להיטיה הטובים ביותר – I Am the Highway, Show me how to Live, Like a Stone ו-Cochise – כתב קורנל. ההבדל בין הלהקות של קורנל לבין קריירת הסולו שלו היא במידה רבה ההבדל בין כישלון להצלחה. עם הרכב עוצמתי מאחוריו, קורנל הצליח היכן שכשל בקריירה האישית שלו. מבקריו טוענים כי ניתן לייחס את הצלחותיו (וכישלונותיו) לציר המוזיקלי עליו הוא נע: מחד, הקצה הרוקיסטי, בו הוא נמצא בעיקר עם להקותיו השונות ומאידך הקצה המיינסטרימי, בו הוא נמצא בעיקר בתקליטי הסולו שלו. אין ספק איזה צד מעדיפים המעריצים והמבקרים…
קורנל של השנים האחרונות הוא איש נשוי באושר (התחתן בשנית לאחר גירושין לא נעימים) ואין פלא כי לאחר שעזב את Audioslave החליט לפנות לאפיקים קצת יותר מינוריים. Carry on נחשב כאלבום מיינסטרים (כולל עטיפה המעידה על כך) וגם אלבומו האחרון Scream זכה לקיתונות של ביקורת בגלל אופיו הפופי למדי. שני האלבומים לא נחשבו להצלחה מסחרית בלשון המעטה, בין היתר, מפני שאנשים רבים התקשו לבצע את המעבר שקורנל ביצע בעצמו, בין עולם הרוק שהיה במידה רבה מבצרו, לבין הקו המוזיקלי החדש בו נקט, קו שלמרות שייצר להיטים לא רעים בכלל (הוא כתב את שיר הנושא המצליח לסרט ג'יימס בונד ואף הקליט ביצוע מחודש ויפיפה לקלאסיקה של מייקל ג'קסון בילי ג'ין) לא נחשב להצלחה. קורנל, כך נדמה, מודע לכך בעצמו ולאחרונה החליט להחזיר לפעילות את Soundgarden, שצפויה לצאת לסיבוב הופעות ב-2012.
ועדיין, רוב מעריציו ממשיכים לאהוב אותו ומגיעים להופעותיו הרבות. הסיבה לכך פשוטה: קורנל הוא אמן שנשמע (ונראה) במיטבו על הבמה. בישראל למדו זאת לאחר הופעה מחשמלת בגני התערוכה ובעולם ממשיך קורנל לצאת לסיבובי הופעות קצרים ולאחרונה אף השיק אלבום חדש בהופעה. ולא סתם הופעה: הופעה אקוסטית, ללא נגנים או זמרים נוספים – קורנל והגיטרה. לבד.
אם יש קונצנזוס בעולם המוזיקה, הרי שהיא נוגעת לקולו של קורנל, שנשמע בדיוק כפי שנשמע לפני 25 שנים. זהו מקרה נדיר של אמן שמצליח להגיע לאותן אוקטאבות אליהן הגיע כשהיה צעיר. וההוכחה לקולו החזק והכה דומיננטי, מגיעה באלבום האקוסטי החדש – Songbook – שרק מעצים את התופעה. אם קשה היה להתעלם מקולו ומגרונו הניחר בזמן שהיה מוקף בכלי נגינה וחברי להקה – הרי שכמעט בלתי אפשרי להתעלם מקולו כאשר הוא מופיע לבד על הבמה. כל טיפת זיעה נשמעת בקולו, כמו גם אהבתו לשירים שאותם כתב ושכעת זוכים לביצועים חדשים ועירומים. יש אמנים שהולכים לאיבוד ללא ליווי – קורנל הוא מסוג האמנים שהעדר להקה רק הופכת אותו לגדול יותר. ענק. הוא במיטבו באלבום הזה, מנגן על שש גיטרות שונות, מספר סיפורים למעריצים ובאופן כללי מבסוט מהחיים. באלבום הוא בוחר לחדש שני שירים (Thank you של לד זפלין ו-Imagine של ג'ון לנון) ולהפגיז בלהיטים מהרפרטואר העשיר שלו: Call me a Dog ו- All night thing מימי סיאטל העליזים, Fell on Black Days מתקופת Soundgarden Can't Change me ו-As hope and promise fades מהקריירה העשירה יחסית שלו.
קורנל הוא אמן נדיר ולמרות חוסר הצלחתו היחסי כסולן, אין חולק על כך שלחלק משיריו מקום של כבוד בהיכל התהילה של עולם הרוק. האלבום החדש שלו מדגים את הפוטנציאל שלו ואת הקול הענק שלו, ההופך גם את השירים שלא זכו להצלחה כשיצאו, למדהימים. ניתן לראות זאת כאשר מאזינים לגרסאות השונות אותן הוא מלביש לשיריו. השיר הזה למשל – Scar on the Sky שלא זכה להצלחה יתרה כשיצא ב-2007, הופך באלבום החדש לפנינה של ממש.
לעיתים אנו עושים עוול ליוצרים כאשר אנו שופטים אותם רק על פי מידת הצלחתם במצעדי הלהיטים. במקרה דנן, נראה שלא יהיה הוגן לשפוט את קורנל רק על פי כמות הלהיטים שייצר, אלא גם להסתכל על ההשפעה שהייתה לו על דורות של יוצרים ואמנים שקמו אחריו, על הטקסטים המדהימים שלו ויכולתו להעביר למילים ולחן את שעל ליבו. בעיקר ניתן לראות זאת בדרך בה הוא בוחר לזכור חברים שהלכו לעולמם בטרם עת. מלבד פרויקט Temple of the Dog אותו הקדיש לשותפו אנדרו ווד, הוא גם כתב שיר יפיפה – Wave Goodbye – לחברו הטוב ג'ף באקלי שגם הוא נפטר בטרם עת. קחו לעצמכם דקה, קראו את המילים של השיר ותבינו שמעבר לעובדה שמדובר ביוצר ומלחין גדול, מדובר פשוט בבנאדם. לא משהו שאפשר להגיד על יוצרים רבים כיום…
(פורסם מתישהוא ב-2011)
נורא קל ללכת לאיבוד בהיצע הבלתי נתפס של אפשרויות והזדמנויות שיש לעולם להציע לנו. העולם הוירטואלי רק העמיק את הבעיה הזו, בכך שאפשר לנו גם להשוות את עצמנו לאחרים. בעולם בו כל אחד מנסה להראות כמה טוב לו, כמה כיף לו, נהיה פתאום נורא קשה לחיות עם מי שאנחנו. ככל שאנחנו רוצים עוד (כי לכולם יש), כך אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת. כך עושים כולם בעידן הרשתות החברתיות. אם אתה לא איתם, אתה כנראה נגדם, כמאמר הקלישאה. אני שומע את זה הרבה לאחרונה, גם בגלל שינוי הסטאטוס המשפחתי שלי, אבל לא רק. בעיה.
יושב על הגדר 