לפני כמה חודשים שמעתי ברדיו את השיר הנפלא הזה של אושיק לוי, שעשה לי קצת חשק לעוד. יומיים לאחר מכן סרתי אל חנות הדיסקים בדיזנגוף סנטר ורכשתי את האוסף של אושיק לוי – דיסק כפול עם מיטיב שיריו. במשך מספר שבועות שמעתי את הדיסק ברכב, בעיקר בשעות פיזור הילדים בבקרים, עד שהוא נזנח לטובת דיסקים אחרים, כמו שקורה כמעט עם כל הדיסקים שאני רוכש. עד כאן שום דבר לא חדש.
לפני מספר שבועות נכנסתי חדר של נדב בזמן ששיחק ושמתי לב שהוא שר תוך כדי המשחק שיר שהיה נשמע לי מוכר. האזנה ממוקדת יותר העלתה כי מדובר בשיר "טוב לחיות בעד ארצנו" של לא אחר מאשר אותו אושיק לוי. הסצנה הייתה על גבול הסוריאליזם: ילד יושב ומשחק במשאית בחדרו, תוך כדי חזרה על המשפט "תנו רק הזדמנות, טוב לחיות ולא למות". יום למחרת, בדרך לגן, הוא ביקש "אבא, שים את תנו רק" ואני כמובן נעניתי. לתדהמתי, הוא הכיר כמעט את כל מילות השיר וידע לומר אותן בכל פעם שעצרתי את המוזיקה ושאלתי אותו.
כאן המקום להבהרה קטנה: זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כשהיה צעיר יותר, הדבקנו אותו לסרטוני יוטיוב באנגלית (בכל זאת, ילד שלישי וכו'), מהם למד לבד מספרים, צבעים וגם אותיות באנגלית. לא אשכח את היום בו הסתכל על החולצה שלי באמצע האוכל ואמר לי את האותיות באנגלית הכתובות עליה, מבלי שכלל שאלתי אותו. באותו הרגע לקחתי דף וציירתי עליו את כל אותיות ה-ABC – הוא ידע 80% מהן. כמה ימים לאחר מכן עשינו לו מבחן מילים באנגלית של בערך 30 מילים – הוא ידע את כולן (וזה מתועד!)
מפה לשם, טחנו את השיר הזה כמעט כל בוקר בחודש האחרון בדרך לגן. לפני שבועיים החלטתי לשנות שיר והתחלתי להשמיע את "יונתן סע הביתה". תחילה הובעה התנגדות קלה אבל לפני יומיים עלינו לאוטו ובמקום "אבא, שים את תנו רק" שמעתי לפתע את "אבא, שים את יונתן". לחצתי על שיר מספר שלוש בדיסק וכל מה שעבר לי בראש היה כמות הזמן שבזבזתי בשנים האחרונות בהאזנה למוזיקה מפגרת של כוכבי ילדים מעפנים בשעות נסיעה.
הילדים שלנו הם ספוג, בעיקר בשנותיהם הראשונות הם יקלטו כל מה שתיתן להם לקלוט. מוזיקה טובה, אוכל בריא, משחקים. זה לא שאנחנו לא יודעים את זה אבל לפעמים אנחנו מתעצלים לתת להם את מה שאנחנו יודעים שהם צריכים ומעדיפים לתת להם את מה שאנחנו צריכים – קצת שקט. במקום להיאבק להשמיע מוזיקה טובה, אנחנו נותנים את הפתרון הקל של יובל המבולבל ומיכל הקטנה, רק כדי שיהיה קצת שקט. יאמר לזכותי שניסיתי, בעיקר עם מיכל, להאזין למוזיקה טובה: ביטלס, רמי פורטיס, משינה. אבל אני מודה ומתוודה שבמקרים רבים פניתי למכנה המשותף הרחב של הילדים והשמעתי זבל. מודה!
אין כמו ילד שלישי בכדי לכפר על עוונות הילדים הראשונים ולתקן. האמת, זה גם יותר קל כי הגדולים מושכים אותו ממילא לכיוונים שלהם. בינתיים נראה כי נדב קולט גם לבד דברים, מבלי שאצטרך לדחוף לו את זה לאוזן. כשהשיר "יונתן סע הביתה" הסתיים, רגע לפני שהגענו לגן, הוא אמר "אבא, לא שמענו את תנו רק". הבטחתי שנעשה זאת בדרך חזרה והוא השתכנע לצאת מהאוטו לכיוון הגן. בדרך הוא שוב מלמל לעצמו את המילים – "טוב לחיות ולא למות" – ותחושת הגאווה שלי התחלפה לפתע בצמרמורת מפחידה.
יושב על הגדר 
תגובות
מאוד מרגש!