מה הופך מדור ספורט למעניין?

מה הופך מדור ספורט למעניין? האם האיכות בהכרח מביאה כמות? או שמא הרדידות והפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר היא זו שמושכת אליה קהל קוראים גדול יותר? שאלות אלו עומדות במרכזו של הבלוג המצוין "עומדים בשער", המתחקה מדי יום אחר עיתונות הספורט הישראלית. טענתו המרכזית של כותב הבלוג עלום השם היא שכלי התקשורת בארץ, העוסקים בספורט, רדודים להפליא. עילגות, קשרים בינאישיים, טובות הנאה ואינטרסים עומדים במרכז העניינים, תוך שהם דוחקים הצידה נושאים פעוטים כמו אתיקה, גילוי נאות ואמת בפרסום. הרוב המוחלט של הגולשים מזדהה עימו. הם דורשים איכות. בזים לרדידות הפושה בכל מערכות עיתוני הספורט בארץ. רוצים לשמוע על ענפי ספורט נוספים חוץ מכדורגל ולהכיר כוכבים נוספים חוץ מאבי נמני ואייל ברקוביץ'. לזכותו של כותב הבלוג יאמר כי הוא מוכיח את צדקת טענותיו מדי יום. לחובתו יאמר כי הפריזמה דרכה הוא משקיף על הנושא היא צרה למדי.

כלל בסיסי במכירות הוא לדעת מי קהל היעד שלך ולהתאים את המוצר הטוב ביותר עבורו. צר לי אבל הרוב המוחלט של חובבי הספורט בארץ אינם מתעניינים בשום דבר למעט כדורגל. רובם אינם שותפים לדעה הרווחת כי יש עוד ענפי ספורט מעניינים. הם אינם מבחינים בהבדלי האיכות בין העיתונים ואתרי האינטרנט, עליהם מצביע מדי יום הבלוג וספק אם אי פעם יבחינו באיכות גם אם זו תעמוד במרחק מטרים בודדים מהם. מבחינתם, תוכן מחוכם מדי אינו קריא. הוא מתפלסף ומדבר בשפה שהם כלל אינם מבינים. זו הסיבה שמדור הספורט של ידיעות אחרונות מדווח לקוראיו בשפה של בני 15, המלווה בתמונות גדולות להמחשת הכתוב. זו בדיוק הסיבה שהמדור (כמו גם העיתון עצמו), הוא הפופולארי ביותר בארץ. זו הסיבה שאתר הספורט הפופולארי ביותר באינטרנט (ONE) הוא אתר עילג וצהוב, שמעביר דיווחי ספורט בשבע שגיאות כתיב. זו הסיבה שאך לא מזמן, קנה האחד את השני. זו הסיבה שהם הכי מצליחים בארץ. הם מצליחים כי הם פונים לרוב האוכלוסייה. וזו, מה לעשות, אינה מתוחכמת כמו קוראי הבלוג, או כמו שכותב הבלוג היה שואף שיהיו.

פרנסי העיתון והאתר הבינו את מה שבערוץ 2 הפנימו כבר מזמן: בכדי להצליח, יש לרדת נמוך. איכות היא אמנם הכרחית, אבל ממש לא טובה לרייטינג. קצת עצוב אבל נכון. תרבות ספורט קיימת במדינות אחרות, לא אצלנו. יש כמובן את היוצאים מהכלל: עיתון הארץ למשל, שמתעקש להביא כתבות ספורט מתורגמות מעיתוני ספורט מהעולם. סגנון כתיבתו גבוה ולעיתים הוא אף חוטא ביוהרה. גם הוא בסה"כ פונה לקהל שלו, ששונה מהקהל של ידיעות ומעריב. אבל הוא נמצא במיעוט וזו גם הסיבה שמנויים אליו כמה עשרות אלפים בודדים. אפשר לבקש שכל מדורי הספורט יהיו כמוהו. הבעייה היא שאז אף אחד לא יקרא אותם.

ביליתי במילואים בימים האחרונים. לקחתי איתי את עיתון הארץ, שיהיה מה לקרוא. באחד הימים, ניגש אלי אחד הטבחים במטבח וביקש את הספורט. הוא בהה בו, הפך אותו (פעמיים), פתח, סגר ולאחר 2 דקות החזיר לי אותו. מה קרה, שאלתי אותו. מילותיו המדויקות היו אלו: "עזוב, העיתון לא בשבילי. לא מבין מה כתוב שם. אני קורא רק ידיעות ומעריב". דוגמה זו מיטיבה להמחיש את טענתי הקשה אבל הנכונה: רוב ציבור קוראי הספורט אינם מעוניינים כלל בדיווחים מרתקים על ענפי ספורט כמו הוקי, פוטבול או קריקט, כפי שקובלים שוחרי האיכות. כל מה שמעניין אותם זה כדורגל ישראלי, קצת כדורסל ותמונות של בחורות מעורטלות. זה ורק זה, הוא המתכון המנצח למדור ספורט שימכור. כל השאר לא ימכרו ולא יעניינו אף אחד. Show me the Money, אומרים מדי יום בעלי העיתונים לעורכים שלהם. תראו לי עורך אחד שיגיד שהוא מעדיף לפרסם סיפור שלא מוכר. סיפור שלא מביא רייטינג. ואם שאול אייזנברג זה רייטינג, נפרסם גם אותו. שיקפצו כל האיכותיים. להם אין משכורות לשלם.

טענה זו אגב, נכונה גם לשאר חלקי העיתון. היא נכונה לטלוויזיה שלנו, לרדיו שלנו. כל מי שמוכר תוכן הבין זאת מזמן. זה לא משנה מה אתה חושב. משנה מה חושב הציבור. ואם הוא חושב נמוך, כנראה שאתה בבעיה. ז"א, סביר להניח שתוכל למכור, אבל לקהל מאוד ספציפי, שספק אם יהפוך אותך לגוף התקשורת הפופולארי ביותר. קחו לדוגמא את ההצלחה שליוותה את מפגש הדיוויס של נבחרות ישראל ורוסיה בטניס. ניתן היה לדווח בצורה עניינית על הנושא, מבלי להזכיר או להראות את חלקי גופה הנאים של השחקנית/דוגמנית מריה שראפובה. ניתן היה לדבר על סטטיסטיקה, להסביר קצת לעם היושב בציון מהו הספורט הלבן. האם מישהו היה טורח לקרוא את העיתון, אם התמונה של שראפובה בבגד ים לא הייתה מעטרת אותו? האם האצטדיון היה בכלל מתמלא? ככה אנחנו: אם זו לא בחורה ערומה או כדורגל, זה פשוט לא מעניין. ככה דרך אגב גם נראינו באיצטדיון ברמת השרון: גונחים עצמנו לדעת עם כל חבטה של שראפובה וחושפים את פרצופו האמיתי של חובב הספורט הממוצע.

אני מעדיף את מוסף הספורט של הארץ. אני לא קורא (אלא עם כן אני במילואים) את מדורי הספורט של ידיעות ומעריב, בעיקר בגלל הסיבות שמניתי. אבל אני נמצא במיעוט. ועל כן, ספק אם אני מעניין את עורכי הספורט של ידיעות ומעריב. הם יכולים לנסות לקרוץ לי, אבל אז הם יסתבכו עם רוב הקוראים שלהם. יש סיבה לכך ששלמה שרף וז'וז'ו אבוטבול נמנים על כתבי ידיעות אחרונות. הם מדברים בשפת העם. הם מדברים להמונים וההמונים יכולים גם להבין מה שהם אומרים. לא הטעם שלי, אבל שוב, הבעייה היא אצלי. אני הוא זה שנמצא במיעוט.

בנק
ודה זו, ניתן להעלות את נושא הביצה והתרנגולת. יטענו רבים כי רמת כתיבה ודיווח גבוהה הייתה גורמת לקוראים להפוך איכותיים יותר. זה אולי נכון במקומות אחרים. כאן, במדינת ישראל הקטנה, ספק אם למשוואה זו יש ערך, שכן מדובר בבעיה עמוקה יותר, הקשורה למנטליות, שספק אם עורך עיתון כזה או אחר יוכל אי פעם לשנות. על כן, בכל הקשור למדורי הספורט, כנראה שאיכות היא אכן מילה גסה. משתמשים בה מדי פעם, אבל דואגים להחביא אותה ברוב ימות השנה ולהלעיט את הציבור במה שהוא באמת אוהב: הרבה צהוב המון רכילות ולפעמים גם קצת דיווחי ספורט. האמת: די בצדק. אם הייתי בעל העיתון, הייתי עושה בדיוק אותו דבר: כותב נמוך, והולך לעשות מנוי לעיתון הארץ בכדי לקרוא גבוה.

 

* אני רוצה להתנצל מראש עם רשימה זו נשמעת מתנשאת, פוגעת או מעליבה. איני מזלזל באיש וחוסר הבנה בכל הקשור לאיכות מבחינתי, אינה מעידה דבר על אדם. אני בטח שלא יותר טוב מאותם אנשים עליהם אני כותב. נקודת המוצא הבסיסית שלי היא שכל עוד אני במיעוט, כנראה שמשהו אצלי לא בסדר ולא אצלם. אני אוהב ספורט כמוהם. אני פשוט מעדיף שיגישו לי אותו בצורה שונה.