את דיויד בואי הבנתי רק בגיל מאוחר. כשהייתי בן 16 ורכשתי בפעם הראשונה דיסק שלו, האזנתי בעיקר למוזיקה, מבלי להבין את המשמעות שלה, את המקום שלה בקורות החיים של היוצר או את הסאב-טקסט שלה. לא ראיתי את היכולת להשתנות ולהישאר רלבנטי, לא הבנתי עד כמה קשה להישאר קריאטיבי עם השנים, לא הערכתי את התעוזה הנדרשת מאדם בגיל מבוגר להמשיך לעשות דברים אחרת ולא להתיישר עם כולם, או לחיות על עברו המפואר. שמעתי מוזיקה שאת חלקה אהבתי ואת רובה לא ממש הבנתי.
את זיגי סטארדאסט רכשתי באחת התקופות הקשות ביותר שלי בצבא, רגע אחרי כישלון מקצועי שנצרב בליבי, רגע לפני עלייה ללבנון. התחברתי בעיקר ל-Lady Stardust ששמעתי בלופ אינסופי ולשורה The song went on forever שגרמה לי להבין שהמוזיקה נשארת הרבה אחרי שהכישלונות נשכחים. המוזיקה החלה לקבל משמעות, אם כי עדיין לא זו אליה התכוון המשורר. ובכל זאת, בואי כבר הפך לחבר של כבוד בספריית הדיסקים שלי. באותם הימים היה לי מתקן דיסקים גבוה ותמיד הייתי שם למעלה את הדיסקים שהכי אהבתי. בואי קיבל שם מקום קבוע לכמה שנים, יחד עם מוזיקת הגראנג' שהייתה חביבה עלי באותה התקופה.
שמונה שנים לאחר מכן, יצא לי לראות אותו ב-Reality Tour שהפך ברבות הימים להיות האחרון בחייו. הוא הופיע יומיים רצוף בפריז ואני רכשתי כרטיס להופעה הראשונה מבין השתיים. כמה שעות לפני ההופעה, התברר לי שקיבלתי בטעות כרטיס ליום ההופעה השני, בו כבר הייתי אמור להיות על המטוס חזרה לישראל. רצתי להחליף וכל מה שנשאר היו הכרטיסים היקרים ביותר, במקומות הטובים ביותר. גורל, מזל או סתם חוסר תשומת לב – איך שלא תקראו לזה, יצא לי לראות את הלבן בעיניים של הרוזן הלבן, בלילה בלתי נשכח שכלל רשימת שירים מפוארת. ואני עוד זוכר שיצאתי מבואס שהוא לא שר את Life on Mars. כשהופיע על הבמה באותו הערב, הוא היה בן 56, אבל נראה כמו בן 30. כל המרכיבים שהפכו אותו לכוכב התגלו לי באותו הלילה: הכריזמה, המראה, הקול הגבוה והחיוך הזה, של אדם שמכר את העולם. את כולם אפשר לראות בקליפ הזה לשיר Heroes, שהיווה את שיא ההופעה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהוא הודיע שהוא מפסיק להופיע, הבנתי עד כמה התמזל מזלי.
עוד עשור עבר ויצאתי לחודש מילואים. בין סיור לפתיחת ציר, לקחתי איתי את הביוגרפיה שלו ופשוט לא הצלחתי להוריד אותה מהידיים. פתאום הכל התחבר. המוזיקה, הכתיבה, הניואנסים הקטנים. פתאום נפל לי האסימון עד כמה הוא היה גדול. עד כמה הייתה גדולה ההשפעה שלו על עולם המוזיקה. הביוגרפיה לא חסכה מקורות חייו עוד לפני שהתפרסם ואני נפעמתי מהמאבק הבלתי מתפשר שלו כדי להצליח, כדי לעשות זאת בדרך שלו. ממרום גילי, עם שני ילדים ואישה בהריון, כשאני מודע כבר לתלאות שהחיים יכולים להעביר אותנו, לא יכולתי שלא להעריך את דרכו ואת יכולותיו להישאר רלבנטי וצעיר גם כשאחרים כבר נרדמים מול הטלוויזיה בתשע וחצי בערב.
שנה לאחר מכן, בתערוכה David Bowie Is בלונדון, כבר הבנתי עד כמה הוא היה נצחי. אחד המיצגים סיפר את סיפורו של הקליפ של Life on Mars, שפרץ דרך בזכות הייחודיות שלו. זכרתי שמדובר בקליפ סטנדרטי למדי ולכן נשארתי לצפות בו שוב, כדי להבין במה מדובר. הקליפ הוקרן בלופ על מסך ענק שהורכב ממספר מסכי טלוויזיה קטנים ואני, שלא הבנתי ממה כולם התלהבו, לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב תדהמה. אחרי הצפייה השלישית, אחרי שהצטמררתי כשהישיר אלי מבט בעיניו החייזריות, הבנתי את הגדולה שלו ועד כמה השיר האלמותי הזה הוא עדיין קטן לעומת היוצר שלו. הבנתי מדוע אמרו עליו שפרץ דרך, שסרב להתיישר, שהעז, שלקח את המוזיקה לאקסטרים. רכשתי את The next Day החדש בסיום התערוכה, פחות מתוך רצון לשמוע אותו אלא יותר כמחווה לאדם שסוף סוף הבנתי את המקום שלו וההשפעה שלו על חיי.
דיוויד בואי בשבילי היה הרבה יותר ממוזיקה. הוא היה השראה. בעולם בו אנו נאבקים מדי יום כדי להישאר רלבנטיים, בעולם בו הכל מתנקז לחומריות, בעולם בו היצירתיות מפנה את מקומה לשטחיות, בואי היה בשבילי כמגדלור שהאיר את הדרך והוכיח שאפשר לעשות זאת אחרת. הידיעה על מותו הפכה את השבוע האחרון לאחד המדכאים בחיי. לראשונה מזה זמן רב אפילו הזלתי דמעה. מחיי הסתלק אייקון שליווה אותי למעלה משלושה עשורים והעניק לי השראה ומוזיקה טובה לחזור אליה בכל פעם שהרגשתי רע. מחיי הסתלק אייקון שהיה נצחי, שלא ממש האמנתי שהוא יכול למות. מישהו שחשבתי שיחיה לנצח. פתאום הבנתי שמול המוות כולנו שווים ושהזמן, כמו שאמר ג'אגר, ידידו של בואי, באמת לא מחכה לאף אחד.
גם במותו העניק לי בואי השראה. להמשיך לעבוד קשה, לא לאבד את היצירתיות ולהעיז. ולעולם אכיר לו תודה על כך שהראה לי שאפשר לעשות זאת גם אחרת, לא כמו כולם…
RIP
יושב על הגדר 