Tag Archives: no doubt

Radio Jordan

שיחקתי קצת עם המזלג ששימש כאנטנה, כדי להפחית את רעשי הרקע שהשמיע הרדיו. לא שהיה יותר מדי מה לשמוע – השיר החדש של הלהקה שאינני מכיר נוגן זו הפעם החמישית, רק באותו הערב – אבל חשבתי שאולי לקראת חצות, יתחלף העורך, אולי הדיסק של הלהקה יישרט ואזכה לשמוע משהו אחר. אם רק אצליח לסדר את האנטנה הארורה עם המזלג. לבסוף התייאשתי וחזרתי לספר שלי.

ב-1996 ישבתי בתוך אוהל צבאי, אי שם במדבר יהודה והעברתי משמרות לילה בחמ"ל בהאזנה ל- Radio Jordan, התחנה היחידה שקלט הרדיו הממוזלג שאלתרתי. המון שירי קיטש, לעיתים הבלחות של מוזיקה טובה והעדר מוחלט של פלייליסט. את השיר של הלהקה הזאת למשל, שמעתי בחודש אחד יותר פעמים מאשר בני משפחתם של כל חברי הלהקה יחד שמעו. ג'ורג' אורוול העביר את זמני בערבים ואלאניס מוריסט העבירה את זמני בלילות. הייתי מתקשר לחטיבה לשוחח עם מש"קיות משועממות כמוני, מנסה את מזלי ב"ציפורי לילה" בגלי צה"ל (למרות שכלל לא קלטתי את התחנה ברדיו הממוזלג) ובאופן כללי, מעביר לילות שלמים מבלי לעשות כלום.

שום דבר לא היה ממש חשוב באותם הימים, מעבר ליציאות הביתה ותפקודו התקין של תנור החימום באוהל. בעולם של היום, בו אני מוטרד מדי יום מדי הרבה בעיות קיומיות, בצבא לא הטריד אותי דבר. האם יצליחו וינסטון סמית' ואהובתו לשמור על הרומן שלהם בחשאי, האם אספיק להגיע לארוחת הערב בזמן והאם אצליח לקלוט הלילה את Radio Jordan כמו שצריך. זהו בערך. התשובות לשאלות הללו אגב, היו תמיד שליליות. ועדיין, נעים להיזכר בלילות הללו, בהם עבדתי שעות נוספות (בכל פעם עם סכו"ם אחר) בכדי לנסות לקלוט רדיו שהשמיע כל הלילה את אותו השיר. לילות לבנים שנצבעו באורם של כוכבים, בהם רקמתי חלומות והפלגתי בדמיוני מסביב לעולם.

לעיתים הייתי מאזין לשדרנים הירדנים, שהעבירו לילות שלמים בהשמעות חוזרות לאותם השירים. האנגלית הקלוקלת שלהם, יחד עם רמת הריכוז שלי, שדעכה ככל שהעמיק הלילה, הפכו את התכניות לממבו-ג'מבו אחד גדול. זה היה מצחיק ועצוב בו זמנית. נלחמתי בכך בשבועות הראשונים – אפילו גנבתי תרבד מהמטבח כדי לנסות לקלוט את רשת ב' – אבל הרדיו שלי נותר בסורו. בסוף ויתרתי. הכרתי את השדרנים בשמם הפרטי, ידעתי מתי הם עולים לשידור. לקראת הסוף, אפילו ידעתי אילו שירים ישודרו.

 יש משהו מאוד קסום במדבר בלילה, כאשר אתה פוגש את הטבע במלוא עצמתו. שועלים מרחרחים את האוהלים, הגמלים נוברים בערימות האוכל בפחים וחיילים נרדמים בעמדות שמירה. הייתי יוצא עם הכיסא לפתח האוהל, ומקשיב לשקט. המחנה הצבאי רועש וגועש ביום-יום אולם בלילה הוא הולך לישון. יחד איתו הולכים לישון גם החוקים, הנהלים והפקודות. הייתי מוריד חולצה בקיץ, או מתעטף בשמיכה בחורף, ויצא לצפות בכוכבים. לפעמים גם הייתי נרדם על הכיסא, רק כדי להתעורר מעוד השמעה של אותו השיר ברדיו.

מדהים אותי לחשוב שקילומטרים בודדים מירדן, החזקתי באחריות כוללת לשלומו של גדוד שלם מהחמ"ל שלי. נער בן 20 שבאמתחתו ספר מחתרתי וסכו"ם בלבד. נער שניסה להבין מדוע מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות ובורות היא כוח. עד היום אני לא בטוח שירדתי לעומקם של רעיונות פילוסופיים אלו. אני רק יודע שכששמעתי אתמול את השיר הזה שוב ברדיו, הוא הצית בי זיכרונות עמומים שהייתי חייב להעלות על הכתב, כדי שלא ישכחו.