Tag Archives: קנופלר

מארק קנופלר והבוץ הלבנוני

הבוץ הלבנוני הוא ביטוי שגור במחוזותינו, אולם רק אלו שבאמת ביקרו בלבנון יודעים שהוא לא מתייחס רק לתסבוכת הצבאית אלא, פשוטו כמשמעו, לבוץ הלבנוני. חודש שלם בוססתי בבוץ הזה עם הטנק שלי בחורף 1996 – חילצתי טנקים ששקעו בבוץ, ניקיתי את הטנק שלי וגלצ"חתי נעליים כמעט מדי יום. עד לגשם הבא, עד לבוץ הבא. הייתה זו תקופה צבאית לא פשוטה – קטיושות נפלו בסמוך לבסיס שלנו בימים, סייעתי לפנות פצועים והרוגים שחזרו מהקרב בלילות, אולם אני לא התרגשתי, בעיקר תודות למנגנוני הדחקה המצוינים שלי, שעבדו שעות נוספות. מה כן ריגש אותי? הדיסק הראשון של מארק קנופלר ללא הדייר סטרייטס – Golden Heart – שיצא בדיוק כשהייתי בלבנון.

זה קרה ביום שישי. נקבע לי מארב עם הטנק – שעת יציאה 22:00, שעת חזרה 06:00. בגלי צה"ל הודיעו בבוקר שישדרו תכנית מיוחדת לכבוד הדיסק החדש של קנופלר ואני התרגשתי.  בדקתי שיש בטריות ברדיו, בדקתי שוב ושוב את האוזניות וכמובן שלא סיפרתי לאף אחד שבמהלך המארב, בזמן הכי רגיש, במקום הכי מסוכן בישראל, יישב בטנק אדם שישמע גלי צה"ל במקום להאזין לרשת הצה"לית ולחפש אנשי חיזבאללה בעכבר הצה"לי.

סיימתי את ארוחת שישי, גנבתי כמה שניצלים, מספר פרוסות לחם, קטשופ וחרדל ומיהרתי לטנק. אני זוכר שהתמקמנו קצת אחרי 22:00 ופספסתי את תחילת התכנית. הכנסתי אוזניות מתחת לג'אנטקס והכנתי לעצמי כריך שניצל נוסף. הספקתי לשמוע את סופו של שיר הנושא של הדיסק ואז המגיש הציג את השיר הבא אחריו, שנקרא Rudiger. בטנק השתררה דממה בדיוק כשהתחיל השיר ובחוץ החל לטפטף הגשם.

יש מספר רגעים שנצרבים בזיכרון לנצח. אני חושב שזה אחד מהם. ארוחת שישי מאולתרת ב-22:15 בטנק באמצע לבנון, כאשר ברקע מייללת הגיטרה של קנופלר ובחוץ דופק הגשם על שריון הברזל – זהו ללא ספק אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהשירות הצבאי. לא בטוח שאני גאה ברגע הזה – בכל זאת, עברתי על עשרה נהלים צבאיים לפחות בדקה הזו – אבל אני יודע שבכל פעם שאשמע את צלילי הגיטרה של קנופלר, ודאי את אלו של הדיסק הזה, יעלו הזיכרונות מהבוץ הלבנוני, שיזכירו לי כמה אני אוהב מוזיקה.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי על מארק קנופלר, "חיים דרך השירים". לא הסרט הכי מוצלח בעולם, אבל מוצלח מספיק כדי להזכיר לי את המקום של קנופלר בחיים שלי: הוא נכח בהופעה הראשונה שראיתי אי פעם (הדייר סטרייטס בפריז, אוקטובר 1992), אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היו שלו ושל להקתו ואפשר לומר שבזכותו התאהבתי במוזיקה. אין ספק, הוא לא האדם הכי נחמד בעולם וגם ההופעות שלו כבר לא מה שהיו פעם, אבל כל אלו בטלים בשישים אל נוכח הזיכרונות שמייצרים השירים שלו אצלי.

לא כל הזיכרונות שאנו צוברים בחיינו חיוביים. בתקופה זו חוויתי גם חוויות מאוד לא נעימות, לא רק בלבנון. אבל בזכות המוזיקה של קנופלר, החוויות והזיכרונות, גם מתקופות שחורות,  מוארים באור ורוד יותר, משכיחים את הרע ומשאירים רק את הטוב. זה מה שיפה כל כך במוזיקה, לא?