Tag Archives: פורטיסחרוף

אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".

אין קץ לילדות

היתרון הגדול של פורטיסחרוף טמון לא רק בביצועים האנרגטיים, אלא בעיקר במטענים שנושאים איתם השירים שלהם. המטען הוא סובייקטיבי כמובן, אבל מבט חטוף בקהל מעלה הנחה, לא בלתי סבירה בעליל, לפיה הצמתים בהן נפגש הקהל עם השירים האלו במהלך השנים הן אותן הצמתים. השיר ההוא שלא הפסקנו לשמוע במחששה בבית הספר, ההוא שטחנו בטירונות, ההוא שלא הפסקנו לשמוע בטיול לחו"ל וההוא שדרשנו להוסיף לפלייליסט בחתונה. כל הצמתים הללו טעונים בנוסטלגיה, בזיכרונות ילדות שכבר שכחנו. גם אני לא האמנתי שרגע לפני גיל 40, עם כרס ושלושה ילדים, אני אבקש בצעקות "מקרר שיקרר לי את המוח", כפי שעשיתי לפני 15 שנה. וכשצעקתי, הבנתי, כמאמר הקלישאה, שאין קץ לילדות. וטוב שיש מי שמזכיר לי את זה.

נער הייתי וגם התבגרתי (וסליחה על השיבוש, זקן אני עדיין לא), ראיתי הרבה הופעות בישראל ובחו"ל, של אמנים גדולים ומוכרים, ובכל זאת, ספק אם חוויתי הנאה מרגשת יותר מזו שחוויתי ביום חמישי האחרון (14.5) בהופעה של צמד הרעים הללו. זו לא הייתה הופעה מושקעת במיוחד, גם לא עמוסה ברעשי רקע, זיקוקים ופירוטכניקה. זו פשוט הייתה הופעה מרגשת וזאת למרות העדר הדרן ראוי, שהעיב קצת על סיום המפגש איתם והשאיר תחושה חמצמצה של עוד. למי שאוהב את פורטיסחרוף, זה לא כל כך שינה. השלם היה גדול משמעותית מסך כל חלקיו ובמקרה של שני אלו, הגודל דווקא כן קובע.

FSאני אמנם אדם נוסטלגי, אבל לא מאלו שמתרפקים בערגה על ימי בית הספר, או הצבא. טוב לי גם עכשיו, ממרום שנותיי עם הכרס והילדים. יחד עם זאת, מאקורד הפתיחה ועד למחיאת הכף האחרונה, הרגשתי שאני נשאב חזרה בזמן למחוזות אחרים, לזיכרונות נעימים מהימים ההם. סוכני הזיכרון שניגנו על הבמה מולי בכימיה ואיזון מושלמים, החזירו אותי לביקור בזק בכל אותן הצמתים בהם עברתי בחיי. לא את כולן אני זוכר לחיוב, אבל את כולן אני זוכר בזכותם. וזה משהו שאיני יכול לומר על להקות אחרות, שעדיין פעילות, כמו משינה, תיסלם או אפילו מוניקה סקס.

ויש גם את העניין המוזיקלי שרק העצים את תחושת הנוסטלגיה. השירים נשמעים עדיין רלבנטיים ומעודכנים, הביצועים (ברובם) היו מעולים וגם אם פה ושם נרשמו מבוכות קטנות ("הנה בא השקט" כשיר סיום?) הרי שהם בגדר פסיק בלבד בביקורת הכללית החיובית. הכימיה שהביאה איתה את אלבומי המופת שלהם ביחד ולחוד עדיין חיה ובועטת, השיגעון עדיין קיים ופורטיס עדיין משכנע כמשוגע התורן. היה זה מחזה סוריאליסטי לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה ולדעת שלמרות שהוא נראה ונשמע כמו ראש וראשון למשוגעים, הוא עדיף לאין ערוך על הפוליטיקאים האמיתיים שהושבעו באותה השעה בדיוק לממשלה.

ויש גם את העניין הפעוט עם הבת שלי, 9 בסה"כ, שהתחברה בצורה מדהימה לחלק מהשירים של הצמד. את "ניצוצות" למשל, היא בחרה לשיר בתחרות שירה בבית הספר. לפני שיצאתי היא אף ביקשה שאקח אותה איתי להופעה, כדי שתוכל לראות גם את "אין קץ לילדות" ו-"אמריקה". היא ביקשה גם שאצלם לה את "ניצוצות", כדי שתוכל לשפר את השירה שלה. הצטערתי שלא יכלה לבוא איתי אבל הרגשתי באותה הנשימה גאווה – גאווה על שהצלחתי להעביר משהו מזיכרונות הילדות שלי לבת שלי, גאווה על כך שיש לנו אהבה מוזיקלית משותפת וגאווה על כך שהיא הבת שלי. צילמתי לה את פורטיסחרוף שרים "ניצוצות", אבל לא הצלחתי לצלם גם את הלחלוחית שהייתה לי בעיניים באותו הרגע, כשנזכרתי בביצוע שלה והבנתי לא רק שלילדות שלי אין קץ, אלא שגם שזכיתי לשתף אותה עם הילדים שלי.