הבית כבר מלא ארגזים. עוד שבוע נארוז גם אנחנו את עצמנו, נחצה את המדרכה ונעבור דירה. כמי שחווה אינספור מעברי דירה בחייו, אני יכול להעיד שזהו אולי מעבר הדירה הפחות דרמטי מכולם, לפחות עבורי. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין שעבור הילדים שלי, ששניים מהם נולדו בדירה הזו והשלישית הגיעה אליה בגיל שנתיים וחצי, מעבר הדירה הוא קצת יותר מורכב. זה עדיין לא ניכר בהם ונדמה שהם לא ממש קולטים שאוטוטו אנחנו כבר לא כאן. אבל בין אריזת ארגז אחד לשני, בין תרומת בגדים ישנים לזריקת צעצועים מתפרקים לפח, יש רגעים שבהם נדמה שהם מתחילים להפנים.
מי כמוני יודע שהפנמה היא עניין של זמן. עברתי ערים, עברתי גם מדינות. החלפתי שלושה בתי ספר שונים בשלוש ערים שונות, כאשר אחת מהן הייתה בכלל בחו"ל. ברוב הפעמים, האסימון נפל רק לאחר המעבר, בלילות הראשונים במיטה, כשנשארתי לבד והבנתי שאתה נעשה אין להשיב. היו משברים גדולים ועם הצלקות שנותרו בעקבות משברים אלו אני חי כמעט מדי יום. אולם עם הזמן למדתי לקבל את המעברים הללו לטובה, לראות את הצד החיובי שבהם. ייתכן כי זו הסיבה לקהות החושים שפקדה אותי בשבועות האחרונים. כולה מעבר דירה, מה הסיפור?
מיכל ביקשה שאכנס איתה למיטה בשבוע שעבר לכמה דקות לפני השינה. כיבינו את האור, התכסינו ושוחחנו כמו מבוגרים. היא סיפרה על החששות שלה, על הרצון שלה להישאר בדירה והפחד שכל הזיכרונות ייעלמו לה. "הבית מלא בזיכרונות", היא אמרה, "אם נעבור דירה, אשכח אותם". הזכרתי לה שהכל בראש וגם אם היא שוכחת, יש לנו גיבוי בדמות סרטים ותמונות שעוזרים לנו לזכור חוויות טובות שעברו עלינו בבית הזה. הזכרתי לה את הסרט שעשיתי לה ליום הולדת שלוש, שהצפייה בו תמיד מרגשת אותה ומזכירה לנו איך הבית שלנו היה נראה לפני כמעט עשור.
בעקבות השיחה עם מיכל, חזרתי השבוע שוב אל הסרט הזה. למרות היותו סרט יום הולדת בבסיסו, הסרט תמיד מעלה בי זיכרונות עצובים, מתקופה של חוסר וודאות מקצועית וכלכלית, בה ביליתי בבית בחוסר מעש עקב פיטורין. יצא מן סרט עצוב/שמח כזה, שכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. את כולם הוא שימח בזמנו. אותי הוא רק העציב. אני לא חושב על הזיכרון הזה ביום יום כי הדחקתי אותו, אבל הסרט הזה הנציח אותו עבורי ומזכיר לי בכל פעם מחדש שגם אם דברים נראים מתוקים, הם לא בהכרח כאלו. ונדמה לי שזה העניין עם זיכרונות (וגם עם הפייסבוק, אבל זה נושא לשיחה אחרת לגמרי) – אנחנו מדחיקים את הזיכרונות הרעים, מטאטאים אותם כאילו היו אבק על הבגדים, ודואגים לשמר רק את הזיכרונות המשמחים. כשאני מסתכל על קירות הבית שלי, אני לוקח ממנו בעיקר דברים טובים – שמחת ילדים, צחוקים מתגלגלים והמון אהבה – ומשתדל להתעלם או למחוק מהזיכרון אירועים פחות משמחים שקרו בו. טוב? רע? קטונתי. זו דרכו של העולם כנראה ואנחנו לא שונים מאף אחד אחר…
עוד שבוע נעבור דירה. בראש נשאיר את הזיכרונות הטובים, ובמידה ולא צילמנו יותר מדי סרטים בשנים האחרונות, כל הזיכרונות הפחות טובים ייעלמו בתת מודע שלנו ויפנו מקום לחוויות חדשות ומשמחות בדירה החדשה. גם מיכל תתרגל. היא הרי דומה לי מאוד ומי כמוני יודע כמה מהר שוכחים מעברי דירה ומתרגלים למצב החדש. אני שמח שלפחות לה, בניגוד אלי, יהיה עם מי לדבר ולשתף בפחדים ובלבטים שלה. אני מקווה שזה יהיה זיכרון שילווה אותה בדירות הבאות, גם אלו אליהן היא תעבור בלעדיי…
יושב על הגדר 