Tag Archives: כדורגל

שי, ערן, נימרוד וקצת TLC

"אבא, ספר לי סיפור כשהיית קטן", עידו מבקש ואני, בפעם המי יודע כמה, נעתר לבקשה. הוא מתכסה בשמיכה ואני יושב לידו וגולש בדמיוני לירושלים של שנות ה-80, אל הימים בהם הורים חסרי אחריות חיו בשלום ללא הידיעה היכן מסתובבים ילדיהם בכל רגע נתון. אני מספר לו על שי, ערן ונימרוד שהיו שכנים שלי ושיחקו איתי יחד בחוג הכדורגל, משרטט ילדות חצי דמיונית, חצי אמיתית באמצעות שמות אמיתיים שמאחוריהם זיכרונות מעורפלים. כל זיכרון מוביל לסמטה אחרת, אולם כולם מתנקזים בסופו של דבר לסוף טוב וחיובי, שיקל את המעבר שלו לשינה וליום הבא.

עידו, כמו אחותו לפניו, אוהב את הסיפורים שלי. הם עוסקים בנושאים שהוא מכיר מקרוב. חוג הכדורגל, משחקי החצר בהפסקות בית הספר, נסיעות על אופניים בשכונה ומעשי שובבות של ילדים בני שבע. אני רואה איך בדמיונו הוא חושב מה היה עושה אם היה נתקל בסיטואציה דומה. לעיתים הוא כבר משלים את הסיפור בעצמו, כאילו יודע מראש כבר את הסוף. שי, ערן ונימרוד הפכו לחברי קבע בערבי הסיפור שלנו לפני השינה. אין לי מושג היכן הם נמצאים כיום אבל אני בטוח כי היו גאים במעלליהם, אם רק היו יודעים שמישהו שהיה איתם בכיתה ב1 בירושלים ובחוג הכדורגל השכונתי עדיין זוכר אותם.

הסיפורים הללו גם מדגישים את הפערים הבלתי נתפסים בין הילדות של עידו כיום, לילדות שלי בשנות ה-80, פערים שעידו מתקשה להאמין להם. כשסיפרתי לו שנסעתי לבד באוטובוס למשחק הכדורגל של החוג הוא חשב שאני עובד עליו; גם לסיפור על איש השלג שבניתי בחצר הבניין הוא סרב להאמין. "אמא שלך הרשתה לך?" הוא מקשה בכל סיפור מחדש ואני נאלץ להסביר, שוב, על השינוי שעברה ההורות בשנים האחרונות. ילדותי מצטיירת לפתע כילדות משוחררת, נטולת מגבלות ומחסומים, ילדות אחרת. ואני אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה כזו…

אתמול הוא התקשר אלי לעבודה וביקש רשות ללכת למגרש הכדורסל בשכונה ולזרוק לסל. אני כמובן אישרתי והוא לקח תיק, שם בקבוק מים, נעל את הבית ויצא. לבד. בלי טלפון. כשאשתי שמעה מה עשיתי היא חשבה שאני משוגע ולמשך ארבעים דקות תמימות, בהן לא ידענו מה עלה בגורלו, התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת. כשחזר הביתה, לאחר סיבוב ארוך במיוחד בשכונה, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. האמת היא שגם אני לא הבנתי. רציתי לעודד אותו לעצמאות, שמחתי שיצא לבד מהבית – כמו בסיפורים שלי – אולם לא יכולתי להתעלם מהחרדות שצצו לפתע, שהאפילו גם על כושר השיפוט שלי.

הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת לגמרי. מציאות בה הם כמעט ואינם יכולים לזוז מבלי לקבל אישור מהוריהם. את משחקי החצר החליפו משחקי המחשב, את חוג הכדורגל החליף האינטרנט. הם גדלים אל עולם השונה מהעולם בו גדלנו אנו ואני מתקשה להחליט היכן היה טוב יותר. לנו לא היו אפשרויות, להם יש יותר מדי; לנו לא הציקו ההורים, להם אנו מציקים יותר מדי – מה עדיף?

כשאני יושב לידו במיטה בערב, אנו שומעים את הרוח המייללת בחוץ והוא מבקש שאכסה אותו בשמיכה. באותו הרגע אני מבין לפתע את התשובה. היא לא כזו מורכבת, באמת. אנחנו חרדתיים יותר מהורינו, אבל מפצים על כך בחום ואהבה שרובנו לא קיבלנו כשהיינו קטנים. הסיפורים שלי מתארים מציאות בה החברים תופסים מקום מרכזי בחיי, בעוד תפקידם של ההורים הסתכם בארוחות בוקר וערב וחיבוק לפני השינה. במציאות בה חי עידו כיום, תפקיד ההורים משמעותי פי כמה וכולל, מלבד הזנה, גם קצת אחריות והרבה TLC . אני בטוח שכשעידו יספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא ידע להדגיש נקודה זו, בדיוק כפי שאני מדגיש מקומם של חברי ילדותי מכיתה ב1. כל דור והזיכרונות שלו…

הגביע (לא) שלנו

הגביעים המוזהבים שהונחו שורות שורות על השולחן, לא ממש הצליחו להסתיר את כיעורו. גם המדליות החגיגיות על השולחן הסמוך, שאיש לא טרח להוציא אותן מהשקיות בהן נקנו, לא הצליחו לספק מימד של טקסיות. ספק אם מארגני מסיבת הסיום של חוג הכדורגל של עידו התכוונו לשוות לטקס חגיגיות כלשהיא. נראה היה שכל רצונם הוא לסיים כמה שיותר מהר ולעבור לאוכל – "על האש", כמיטב המסורת הישראלית. השולחנות הוצבו בשולי מגרש הכדורגל המוזנח, ללא רשתות לשערים, עם דלת חורקת וסימנים שהעידו כי פעם סומנו במגרש רחבות ונקודת אמצע. כל הטקס הריח, תרתי משמע, חוסר מקצועיות.

שולחן הכיבוד, שהתמלא במאכלים ים-תיכוניים דוגמת במבה וביסלי, הפך במהרה למוקד עלייה לרגל. הורים נרגשים עטו על האוכל ששידר הכל חוץ מבריאות, מילאו לעצמם כוסות חד פעמיות במטעמים וניסו לשווא להפריד משולשי פיצה. עד מהרה הפך השולחן לעיסת מתוקה-מלוחה נוזלית ומטפטפת, מה שלא הפריע גם לילדים, אחיהם ובני הדודים שלהם לגשת אליו שוב ושוב בניסיון להציל משהו לאכול לפני שיתחיל הטקס. על המגרש עצמו התרוצצו כמאה ילדים קטנים בגילאים 4-7 בועטים עשרות כדורים לכיוון השערים ללא הרשת ומחכים שמישהו יאמר להם מה לעשות.

IMG_20130914_211639"ילדים, נא לשבת לפי הקבוצות שלכם", הכריז מנהל בית הספר לכדורגל וכל הילדים המיוזעים מיהרו לחפש את חבריהם לקבוצה ולהתיישב מול שולחן הגביעים הכעור. המנהל החל להקריא מהדף רשימת תודות ארוכה, בזמן שההורים הרבים, שלא הצליחו להמתין בסבלנות עד שבנם יקרא לשולחן, התקרבו יותר ויותר לאזור חלוקת הגביעים. עד מהר הפך אזור החלוקה ללא נגיש עבור חלק מהילדים, שלא רק איבדו איתו קשר עין, אלא גם לא הצליחו לשמוע את המדריך קורא בשמם. לאחר שהסתיימו התודות, וכשעה וחצי לאחר השעה המקורית בה הוזמנו הילדים, החל הטקס.

ספק אם המילה טקס נכונה בהקשר זה. למעשה, כשהתקשרתי למנהל בית הספר בכדי למחות על האירוע, השתמשתי במילה "שכונה", שנדמה שמתארת קצת יותר טוב את מה שאמור היה להיות אירוע השיא של הילדים, שלרובם זו השנה הראשונה בה הם משחקים כדורגל. הילדים נקראו במהירות לקבל גביע, שהוגש להם כלאחר יד, ללא אפשרות לתמונה, ללא מחיאות כפיים או הכרת תודה על השנה שעברו. המדליה הוענקה להם בתוך השקית (!!) ומבלי שהונחה כלל על צווארם, שום מילת תודה לא נאמרה להם ורובם כלל לא הבינו על שום מה ולמה הם ראויים לקבל גביע או מדליה. הורים חסרי סבלנות נכנסו שוב ושוב לאזור החלוקה, מנסים לשווא לתפוס תמונה של בנם עם הגביע והמדליה ורומסים תוך כדי כך ילדים אחרים.

הבטתי בעידו, שהרגיש על גג העולם: עיניו נצצו והוא החזיק בגאווה בגביע ובמדליה. כבר שבוע שהוא מדבר על הגביע שהוא הולך לקבל. הוא חיכה לאירוע הזה כפי שאני מניח רוב הילדים חיכו לו. מבחינתו, זה היה האירוע הכי חשוב בעולם. "נהנית"? שאלתי כשנכנסו לרכב בדרך הביתה. "מאוד" הוא ענה. והפער הבלתי נתפס הזה, בין האופן בו אני תופס את האירוע לבין האופן בו הוא תפס את האירוע, לא מצליח להרפות ממני. בגיל הזה, בדיוק בנקודת הזמן הזו בה הוא אמור להתחנך לספורטיביות, להתמדה, למקצועיות, עמידה בזמנים, כיבוד המאמנים – לתרבות ספורטיבית – בדיוק בנקודת זמן קריטית זו הוא נתקל בחובבנות, חוסר מקצועיות והעדר ספורטיביות. והוא נתקל בכל אלו במקום בו הם לא אמורים להיות – במקום שאמור לחנך אותו.

אין לי ספק שבכל מקום אחר ברחבי הגלובוס זה לא היה קורה: המגרש היה מכבד את המעמד ואת השחקנים, ההורים היו מביאים מאכלי בריאות (פירות וירקות למשל), הילדים היו נקראים אחד אחד לשולחן, שם היה מקבל אותם המאמן שלקול מחיאות הכפיים של ההורים, היה מניח על צווארם מדליה, לוחץ את ידם ומעניק להם את הגביע. אח"כ היה גם מאפשר לצלם תמונה אחת לפני שהיה עובר לילד הבא. וזה באמת רק חזון מינימליסטי שלי. כך יוצרים אצל השחקנים רצון להמשך. כך יוצרים אצלם כבוד לספורט. כך יוצרים ספורטאים.

הימים ימי מונדיאל. אני מביט בתשוקה שמפגינים השחקנים למשחק, במקצועיות, במוטיבציה הגבוהה ובכישורי המשחק. מביט בהם ואז חוזר לכאן, ללבנט המקומי. אין צורך להסביר מדוע אנחנו לא נגיע לשם לעולם. לפתע התשובה כבר ברורה…

החוויה המתקנת

הוא עצר את הכדור ברגלו והזמן לפתע עצר מלכת. הרגשתי איך המתח מחלחל והלב מגביר פעימותיו. "רק שלא ייפול, רק שלא ייפול", לחשתי לעצמי במה שארך אולי חמש שניות אולם הרגיש כמו חמש דקות. שאר השחקנים הביטו לעברו בחוסר ישע, קרובים מדי אך רחוקים מספיק בכדי לא להפריע לו לעשות את הדבר הנכון. הרגשתי שעתיד גורלו הספורטיבי מונח כאן על כף המאזניים, לא פחות. כל שהיה עליו לעשות הוא להתקדם קצת עם הכדור ולבעוט אותו לשער הריק. לא היה לאף אחד סיכוי להשיג אותו.

עצמתי עיניים ותמונות מהאירוע הקודם, לפני כחודש, חזרו לפתע. אז הוא קיבל את הכדור בעמדה דומה, אולם הרים את הרגל ובעט באוויר. התוצאה הייתה התרסקות מפוארת על הרצפה, בכי והסתלקות מהחוג טרם סיומו, לקול מחאת המדריך. החוויה נתפסה כה שלילית עד שמאז הוא סרב ללכת לחוג. גם בפעמים בהם הכרחתי אותו, הוא הלך בחוסר חשק וליווה את המשחק, יותר מאשר נטל בו חלק פעיל. הרגשתי שאני חייב לתת לו חוויה מתקנת במהרה, שתחזיר לו את החשק ואת הביטחון.

כאשר הצעתי לו לרדת לחצר עם הכדור, הוא ביקש שניסע באופניים, כאשר הצעתי לשחק כדורגל בבית, הוא אמר שאמא לא מרשה וגם כאשר הצעתי שנשחק כדורגל במחשב, הוא העדיף את משחק גיבורי העל שלו. אשתי, פרקטית מתמיד, כבר הציעה לוותר על החוג או להעביר אותו לחוג אחר. אולם אני סירבתי לוותר. לא רק כי רציתי לראות אותו ממשיך לשחק, אלא גם כי הרגשתי שבלי הכדורגל, החברות שלנו תאבד מרכיב מרכזי ביותר. הכדורגל היה כל חיי כשהייתי ילד וגם כיום, הוא מהווה מרכיב חשוב באישיות שלי. יותר משרציתי שימשיך בשבילו, רציתי שימשיך בשבילי: כדי שיהיה לנו על מה לדבר, שיהיה לנו משחק משותף, אהבה משותפת. כל הדברים שלי ולאבי לא היו.

הוא עצר את הכדור והביט לעברי. הקול שיצא מגרוני היה הרבה יותר חזק מכפי שתכננתי שיהיה "קדימה עידו, שים גול" שאגתי. החוויה המתקנת הגיעה בדיוק ברגע בו גם אני התחלתי לאבד תקווה. והיא לא הגיעה ביוזמתי כלל. אם רק ידע לנצל אותה, יתכן והמצב יחזור לקדמותו. הוא החל להתקדם בהילוך איטי, איטי מדי. כל שנייה ארכה דקה והמרחק שהיה עליו לגמוע נראה לפתע בלתי אפשרי. הפרחח מהקבוצה השנייה לעומת זאת, התקדם בקצב רגיל לגמרי וכבר היה במרחק נגיעה ממנו. לקחתי נשימה ארוכה. גם הוא לקח אחת כזו, לפני ששחרר בעיטה מדויקת שהתגלגלה באיטיות מרגיזה לתוך השער הריק.

"ייייששש", שאגתי בגרון ניחר, כאילו ארסנל זכו כרגע בליגת האלופות משער בזמן פציעות. כל הזאטוטים רצו אליו, נתנו לו כיף וחיבקו אותו. ראיתי את החיוך על פניו, הוא הביט בי ואני סימנתי לו Thumb Up גאה. הוא החזיר לי אחד וחזר לשחק. כשחזרנו הביתה סיפרנו לבנות על השער המדהים שהוא הבקיע ויום למחרת דאגנו גם לעדכן את כל ילדי הגן במבצע האישי. וזה היה מספיק. גם בשבילי וגם בשבילו. שבוע לאחר מכן הוא כבר שאל "מתי הולכים לחוג כדורגל?" ושבועיים לאחר מכן הוא שוב הבקיע, לקול צהלות הזאטוטים.

הילדים שלנו עוברים חוויות מדי יום ואנו לא תמיד מצליחים לזהות את המשמעותיות מביניהן, את אלו שישפיעו עליהם במשך שארית חייהם. לעיתים הם חווים אותן לבד ולא מספרים לנו, לעיתים אנו סתם לא שמים לב. אני שמח שהייתי ערני מספיק בכדי לזהות חוויה שלילית כזו ולתקן אותה במהירות האפשרית. שמח בשבילו, שימשיך ליהנות ממשחק שיעניק לו המון במהלך החיים, אבל מאושר בשבילי, על כך שהחבר החדש שלי, כולה בן ארבע וחצי, ימשיך איתי הלאה לעוד חוויות ספורטיביות רבות בעתיד.