בערוב ימי בשרות הסדיר בצבא, אי שם שנות ה-90, נודבתי לשמש למשך שבוע כנהג מחליף. ימי כחייל קרבי היו מאחורי ומכיוון שהיה צורך בנהג למג"ד, מישהו הבחין בכישורי כנהג והחליט לרתום אותי, תרתי משמע, למשימה. לאחר השחרור נשבעתי שגם אם יגמרו כל העבודות בעולם, גם אם גורל האנושות יהיה תלוי בכך, לעולם, אבל לעולם לא אחזור לשמש כנהג של מישהו. ובכן, הבטחות לחוד וילדים לחוד. כפי שכל אבא בישראל כבר יודע, נהג זה מקצוע לכל החיים.
17:00 – אני מתארגן ויוצא מהעבודה. חוג הכדורגל של הקטן אמור להתחיל ב-17:45 ויש עוד מסיבת יום הולדת לאחת מבנות הכיתה של הגדולה. החלטתי לצאת כמה דקות קודם לכן, ליתר ביטחון. מניסיון, תמיד נכנסות משימות באמצע שמשנות את כל הלו"ז. אין חכם כבעל הניסיון במקרה הזה.
17:10 – הטלפון מצלצל. על הקו אשתי שמבקשת שאעבור בסופר כי היא התנדבה להכין עוגה לאסיפת הורים של הגדולה מחר בבית הספר. הייתי מוכן לזה (אין חכם כבעל הניסיון, זוכרים). אני עדיין עומד בלו"ז.
17:15 – אשתי שוב על הקו. "אתה זוכר שהבטחנו לשכנים שניקח היום גם את הבן שלהם לחוג יחד עם הקטן שלנו?". "מה פתאום? שאני אשכח כזה דבר?", אמרתי וברכתי אותה בלב על שהזכירה לי. זה היה יכול להיות ממש לא נעים, אחרי שלפני שבועיים השארתי את הילד שלהם בחוג, למרות שהייתי אמור להחזיר אותו הביתה..
17:25 – סיימתי את הקניות בסופר ואני בדרך הביתה. הילד מחכה לי למטה. אני אוסף אותו ונוסע לכיוון השכנים.
17:35 – אני עדיין ממתין לילד של השכנים. הבן שלי כבר מתחיל לאבד סבלנות. אני נותן לו את הסמארטפון. הם בטח מתנקמים בי על ששכחתי את הילד שלהם בחוג.
17:37 – הזאטוט השני נכנס לרכב. אני מבחין בחיוך בזוית השפתיים של אימו ומשתדל לא לדבר יותר מדי (בכל זאת, היא חברה של אשתי, זה עלול לעלות לי ביוקר). אני שם גז וממהר לחוג.
17:50 – אני מסנג'ר איזו אמא שתשגיח על הקטנים, בזמן שאני רץ לאוטו להספיק לקחת את הגדולה למסיבת יום ההולדת, שמתקיימת במועדון הבאולינג במרכז העיר. אם לא יהיו פקקים, אם אמצא את המקום בלי בעיות ואם לא יהיו לי עוד משימות על הדרך, אני עומד בזמנים!
18:20 – העיר פקוקה, אין לי מושג איפה הבאולינג ובנוסף לכל הצרות, מסתבר שהילדה הבטיחה לחברה שהן ייסעו יחד למסיבה, מה שאומר סיבוב נוסף בדרך לאסוף גם אותה. בזמן שהן חופרות האחת לשנייה (וגם לי כמובן) במושב האחורי, אני מחפש בוויז איפה הבאולינג.
18:30 – הבאולינג נמצא. אני מגלגל אותן פנימה ורץ חזרה לאוטו. יש לי עשר דקות להגיע לחוג של הקטנים או שהאמא של הזאטוט מדווחת עלי לרשויות.
18:50 – איחור של חמש דקות הוא בגדר נסבל, כמובן בתנאי שהמאמן לא מחליט דווקא היום לסיים את השיעור כמה דקות קודם לכן. מבטים מזועזעים של אימהות עילאיות ומתנשאות מלווים אותי שעה שאני אוסף את שני הזאטוטים. אני מסנן (בפעם החמישית) את השכנה בטלפון, למרות שברור לי שאחת האימהות כבר תתקשר לספר לה על ההזנחה שלי. ככה זה עם אימהות – הן אוהבות לשתף…
18:55 – אני מוריד את השכן בביתו ונוסע הביתה. לפחות להחזיר את הבנות מהבאולינג אני לא צריך, כי האמא של החברה מחזירה.
18:56 – הטלפון מצלצל. על הקו אחת האימהות מהבאולינג. "אל תיבהל", היא אומרת (אני מת על אלו שפותחות שיחה ב"אל תיבהל". אם היית אומרת שלי שפצצת אטום שוגרה לפני חמש דקות לעבר ישראל מאיראן ושהסורים על הגדרות, זה היה פחות מפחיד מה"אל תיבהל" הזה), "כדור באולינג נפל לבת שלך על הרגל. מציעה שתגיע לקחת אותה, היא קצת בוכה".
18:57 – אני מודיע לאשתי על שינוי התכנית. "לא נורא", היא אומרת, "תבדוק שהיא בסדר וכשאתה חוזר, אני צריכה שתקנה לי גם מגשים חד פעמיים לעוגות במרכז העיר".
19:10 – אני והקטן צועדים לבאולינג, רק בכדי לראות את הילדה צוהלת ורוקדת עם חברותיה כאילו אין מחר. "אבא, הכל בסדר", היא אומרת, "זו בסה"כ שריטה".
19:25 – יום ההולדת הסתיים. מכיוון שממילא אני כאן, אני ממתין לגדולה ולוקח אותה הביתה.
19:40 – אני עובר בחנות הכלים החד פעמיים. הקטן כבר רעב ודורש אוכל. גם הגדולה רוצה ברד. בשלב זה אני כבר לא שומע ובקושי רואה. בכוחותיי האחרונים אני מגיע הביתה
20:00 – אני נכנס הביתה. אשתי מניחה בזרועותיי את הקטנטן. "הוא צריך מקלחת ואח"כ אוכל. כשתסיים איתו בוא תעזור לי עם העוגה".
20:01 – אני נכנס לחדר ומתמוטט. במקום לנדור נדר שלא אהיה נהג, כנראה שהייתי צריך לחשוב פעמיים לפני שהחלטתי להביא ילדים לעולם!
יושב על הגדר 
