נו, כבר חיסנתם את הילדים?

נו, כבר חיסנתם את הילדים נגד פוליו? אני שואל לא כי זה ממש מעניין אותי, אלא כדי לדעת לאיזה צד לשייך אתכם: לצד של האדישים או לצד של הלחוצים. כי במדינה כמו שלנו, אין מצב שאתם לא שייכים לאחד משני המחנות האלו. בכלל, בישראל אין אמצע בשום דבר: אנחנו תמיד נמצאים משני צדי הסקאלה: אם לא חיסנו את הילדים, אנחנו משוגעים. ואם חיסנו אותם, גם אז אנחנו משוגעים. גם אנחנו התלבטנו אם לחסן, בעיקר כיוון שיש בבית תינוק קטנטן שעדין לא קיבל את החיסון הראשון למחלה. לפיכך החלטתי להתייעץ לפני שאני מבצע את החיסון. הלכתי למקום הכי מקצועי, מוסמך ומהימן שיכול לעזור לי לקבל החלטה בסדר גודל כזה: הפייסבוק כמובן. כולם מדברים עכשיו על חוכמת ההמונים, שהפייסבוק הוא מייצגה הבולט ביותר. הייתי בטוח ששם אוכל למצוא תשובה הגיונית לשאלה האם לחסן את ילדי או לא.

בפייסבוק, למי שעוד לא הבין, כל אידיוט הוא מלך. כבר בהתחלה נתקלתי בשיתוף שזכה לאינספור תגובות: "מדוע אסור לכם לחסן את ילדיכם". קראתי בעיון וכמעט השתכנעתי, עד שהבחנתי שלמי שכתב אותו, לא רק שאין תואר ברפואה (ולפי תמונת הפרופיל שלו, ספק אם יש לו תואר בכלל), אלא שהוא מתחזק גם עמוד מעריצים לג'סטין ביבר. המשכתי הלאה לויכוח חם בין שני אלמונים: אחד זעק שמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל, אחר טען בלהט שזוהי בכלל קנוניה של חברת התרופות, שמטרתה להשאיר את הוירוס בגופנו בכדי להמשיך למכור תרופות. בתווך, הייתה גם אחת שהתעקשה לשתף תמונה של הטוסיק האדום של הבת שלה רגע לאחר קבלת החיסון. לי זה היה נראה כמו תפרחת חיתולים – לה זה היה נראה כאילו הבת שלה חלתה בפוליו בעקבות החיסון. לאחר שקראתי עוד כמה הגיגים של מומחים מטעם עצמם (ולאחר שהמלצתי לבחורה למרוח "בייבי פסטה"), הבנתי שכל הקונספט של חכמת ההמונים עדיין זקוק לשיפור ועברתי למקור מידע יעיל נוסף – הטלוויזיה.

ובכן, אומר זאת כך יונית, גם צפייה בטלוויזיה לא מאפשרת לאדם הסביר לקבל החלטה האם לחסן את ילדיו. אולם במקרה דנן, אי היכולת לקבל החלטה אינה נגרמת בגלל העדר מידע מקצועי, אלא דווקא בגלל עודף המידע. בערוץ 10 עלה לשידור מנכ"ל משרד הבריאות ובערוץ 2 התראיינה שרת הבריאות. בערוץ 1 אמנם שודרה תכנית בשידור חוזר, אבל גם בה התראיין איזה רופא של קופת חולים שהסביר כיצד נזהה חולה פוליו. מההסבר שלו היה אפשר להבין כי כל ילד עם חום בישראל הוא חולה פוליו. טוב שהוא אמר בסוף שאין טעם להילחץ, כיוון שכבר הייתי בדרך למיון עם שני הילדים. לאחר החדשות הגיעו גם תכניות התחקירים: בערוץ 10 שודרה התכנית "הפנים האמיתיות של חולי הפוליו", בערוץ 1 שודרה התכנית "מבט שני" (בשידור חוזר כמובן) ובה תחקיר משנת 1989 עם חולה פוליו (מעניין אם הוא עדיין בחיים) ואילו בערוץ 2 פינתה אילנה דיין מזמנה בכדי לקיים פאנל מומחים בנושא המחלה. כשהבנתי שגם משם לא תבוא הישועה, פניתי למקור המידע האחרון שעוד נותר – העיתון.

העיתונות בישראל, אם להיות עדינים, כבר מזמן איננה מקור מידע אמין לקבלת החלטות, אלא משמשת כקטליזאטור להעלאת לחץ באופן כללי. הכותרות מבשרות רעות וגם הדפדוף בעמודים הפנימיים רק מעלה עוד חששות ותהיות וממש לא עוזר לפתור את הדילמה. "עדות בלעדית: כך חליתי בפוליו" זעקה כותרת אחת (יופי, רק שאתה בן 70 וכבר לא מחסנים בחיסונים האלו היום), "לחסן או לא לחסן – כל השאלות והתשובות" הדהדה הכותרת השנייה (מצוין, אבל מה עם תשובה לשאלה במקום עוד הסברים על הזנים השונים של הנגיף?). העיתון גם ממש לא ניסה להלחיץ את האזרח המבולבל ושידר רגיעה ("בלעדי מחר במוסף סוף השבוע: אימה בדרום – כיצד יגיע הפוליו לצלחות האוכל של הילדים שלכם"). חטפתי חום וסגרתי את העיתון.

בהעדר אמצעי תקשורת, כל שנותר לי הוא לסמוך על אימהות אחרות מהשכונה (ואני אומר אימהות, כי לרוב האבות שעימם דיברתי, לא היה מושג מה ההבדל בין פוליו לפולו). ירדתי לגן השעשועים בכדי לשמוע מה אומר הרחוב וגם כאן, אם להיות עדינים, לא מצאתי מזור. הבעיה עם אימהות בישראל (מעבר ללחץ התמידי בו הן נמצאות – אותו אני דווקא יכול להבין לאחר שעברתי על כותרות העיתונים לאחרונה) הוא שהן בטוחות שהן יודעות הכל. אבל הכל. אחת מנסה לשכנע את השנייה שצריך לחסן, השלישית אומרת לה "שטויות, לא צריך שום דבר", בלי לפרט, הרביעית מסבירה לחמישית שהיא שמעה מדודה שלה, שגיסתה מכירה מישהי בטיפת חלב ברחובות שסיפרה לה שהחיסונים לא עוזרים והשישית…היא פשוט מסדרת ציפורניים ומקווה לטוב.

בקיצור, בסוף החלטנו לחסן את הילדים. אם היינו מקשיבים לסביבה שלנו, יש מצב שהיינו עכשיו כבר על מטוס בדרך לרדת מהארץ. מזל שבסופו של דבר, החלטנו להקשיב רק לעצמנו ולסמוך על האינטואיציות שלנו. ממליץ בחום שגם אתם תאמצו זאת, בכל הקשור לקבלת החלטות הנוגעות לילדים שלכם.

הטור פורסם בגל גפן ב-20.11.13 – לקריאה לחצו כאן!

מפגש גברים

השבוע הודעתי לאשתי חגיגית: מחר אני יוצא למפגש הגברים הדו-שנתי שלי. מה שהחל פעם כשיחה שבועית על בחורות, יחד עם כוס בירה ובוטנים בפאב בתל אביב, עבר אט אט שינמוכים בהתאם למצבו המשפחתי של כל אחד מהגברים שבחבורה. ממפגש שבועי עברנו למפגש דו שנתי, מתל אביב עברנו לפרברים, מבירות עברנו לקולה ומפיצוחים עברנו לפירות העונה. גם את השיחות על בחורות החלפנו בקיטורים על העבודה, סיפורים על הילדים והעלאת זיכרונות מהימים בהם יכולנו לדבר על בחורות ואשכרה לעשות משהו עם האינפורמציה הזו.

לאחרונה גילינו כי ארגון המפגשים האלו הפך למשימה של ממש. לא כי אין לנו זמן להיפגש, אלא מכיוון שכל אחד חייב לתאם את העניין עם אשתו. פעם היה מספיק טלפון אחד שעה לפני המפגש בכדי שכולם יגיעו עם מצב רוח. היום כדי לתאם מפגש, אנו נדרשים לאישור מכל אחת מהנשים שבחבורה. ונשים, כפי שאתם ודאי יודעים, לא תמיד החלטיות, לא בענייני בגדים ו-ודאי שלא בענייני שחרור הגבר שלהן בטרם הלכו כל הילדים לישון. יונתן לא יכול מחר כי אשתו לומדת, ערן לא יכול מחרתיים כי לאשתו יש סידורים ואביב לא יכול בשבוע הבא כי אשתו…טוב, האמת שהוא לא פרט, הוא פשוט אמר שאשתו לא מרשה לו. הבנו מיד והזזנו את המועד.

המפגשים הללו מאפשרים לי לרוב לבדוק היכן אני עומד ביחס לשאר חבריי. בעוד שפעם היינו משווים סיפורי כיבוש למיניהם (או דברים אחרים ברי השוואה) היום אנחנו בעיקר משווים קיטורים: למי רע יותר בעבודה ולמי קשה יותר עם הילדים. בכל פעם שנדמה לי שאת מה שקרה לי אף אחד לא יכול לנצח, אני נדהם לגלות מה עוברים אנשים אחרים. אני התחלתי בסיפור על הילד שלי, שפתח בתחרות ריצה עם אחותו הגדולה וסיים אותה בהתרסקות על אריח מדרכה שעמד בזוית הלא נכונה לצד הכביש. תחרות הריצה הסתיימה בריצה למיון, בתפרים ובאזהרה מהרופא להימנע מפעילויות כאלו בזמן הקרוב (לא שמישהו מהם הקשיב לו, או לי). ובכן, מסתבר שאלו דברים שקורים מדי יום, אמרו לי חבריי. מתי שרפת לאחרונה את הבית שלך?

ובכן, מעשה שהיה כך היה: הבת של יונתן החלה להתגרד לאחרונה בזמן השינה, מה שהוביל אותו למסקנה (ההגיונית) שיש במיטה שלה נמלים. כשלא מצא את הנמלים, החליט שכנראה יש עש בבגדים של הילדה (מאוד הגיוני) ומכיוון שכך, יש לחטא לא רק את המיטה אלא את הבגדים שלה (סופר הגיוני). בגלל הלחץ הוא הכניס את הבגדים של הילדה למיקרוגל (אין יותר הגיוני מזה). לאחר שלוש דקות, במהלכן התמלא הבית עשן וניידת כיבוי אש כבר הוזמנה, הוא הבין שיתכן וההחלטה לעשות סטריליזציה לבגדי הילדה במיקרוגל לא הייתה הכי הגיונית בעולם, בלשון המעטה. מה שבטוח. גם אם היו נמלים בבית, קרוב לודאי שהן נחנקו מהעשן.

וזה עוד כלום לעומת הילד הקטן של ערן, שהחליט לצייר עם הטושים של הגדול על הספה החדשה שנרכשה מאיקאה רק יומיים קודם לכן. אשתו ניסתה להוריד את הכתמים עם אקונומיקה – לא המהלך הכי חכם בעולם – וכך, הספה הכתומה החדשה הפכה לספה הכתומה עם-הנקודות-הלבנות החדשה (ועם קצת כתמי צבע שעדיין לא ירדו בצדדים). לילדים שלום.

 הסיפור של אביב היה כבר הזוי לגמרי. מסתבר שהבן שלו הפסיק לעשות את צרכיו. כך לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, הוא הפסיק. לא ליום, לא ליומיים – לשבוע (והיד עדיין נטוייה). ההורים הלחוצים מכתתים את רגליהם בין הרופאים, שחלקם ממליצים על תרופות משלשלות וחלקם על פסיכולוג לילד, שבינתיים מסרב להתיישב בשירותים. אביב רצה גם להסביר מה קורה לבטן במצבים כאלו ומהן תופעות הלוואי בבית, אבל הפסקנו אותו באמצע. הנקודה ברורה – ניצחת!

וכך, מארבעה גברים שפעם החליפו חוויות  על כדורגל ובחורות, שפעם הורידו כמה בקבוקי בירה בערב אחד, הפכנו לחבורת חננות שלא שותה (כי נוהגים), שלא אוכלת (כי גידלנו כרס ואנחנו בדיאטה) ושמחליפה חוויות על היציאות של הילדים והשטויות שהם גורמים לנו לעשות (כי אלו החיים שלנו עכשיו). אבל אם אתם מצפים לשמוע כאן איזו נימת געגוע לחיים ההם שפעם היו מנת חלקנו, צר לי לאכזב אתכם – אני די בטוח שאף אחד מאתנו לא מתגעגע לחיים ההם. נכון, היינו רווקים ועשינו שטויות. אבל גדלנו מאז ולמרות שהילדים שלנו (והנשים שלנו) משגעים אותנו לפעמים, למרות שהם גורמים לנו לעשות דברים שבחיים לא חשבנו שנעשה (סטריליזציה לבגדים במיקרוגל למשל), אנחנו עדיין אוהבים אותם מאוד ולא ממש יודעים מה היינו עושים בלעדיהם. כי אחרי הכל, ילדים זה שמחה, לא?

הטור פורסם במקומון "גל גפן" ב-10.10.13 – לצפייה לחץ כאן!

הצעות לשדרוג החגים

החגים הגיעו. איזו תקופה מאושרת ומלאת קסם. הילדים לובשים בגדי חג, ריחות תבשיל עולים ברחבי הבית והאווירה הופכת לרגועה: פחות לחץ, פחות צעקות ובגדול, פחות מהכל. הילדים הולכים עם אבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר, אוכלים עוד תפוח בדבש ושואלים קושיות על ראשו של הדג. אין כמו המסורת היהודית, אני חושב לעצמי בכל פעם שהחגים בפתח. איזה כיף, איזו אווירה. אין על החגים בישראל!

ועכשיו למציאות: חגים, בין אם הם נמשכים יומיים ובין אם הם נמשכים חודש שלם (ע"ע השנה הזו), הם מטרד. כאשר מדובר בחגים היהודיים, זו כבר הופכת לקטסטרופה של ממש. ממה אתחיל? מארוחות החג שההכנות אליהן עומדות ביחס הפוך למשך הזמן בו הן נמשכות בפועל ושתמיד מסתיימות משום מה בשניצל ואורז לילדים? מהמנשקות הסדרתיות (הידועות בכינויין "הדודות") שעטות עליך ברגע שאתה נכנס? או אולי ברצף הבלתי הגיוני של ימי חופש בהם אנו נדרשים, שוב, למצוא תעסוקה לזאטוטים, תוך כדי נטילת הלוואה מהבנק או סינג'ור ההורים לפעילויות?

כך או אחרת, נדמה שהחגים היהודיים פשוט אינם מתאימים לרוח הישראלית של ימינו. לפיכך, המדור "ילדים זה שמחה" החליט להציע שלל שדרוגים, שיעזרו גם להורים לצלוח את תקופת החגים הקרובה בשלום:

1. קיצור חופשת ראש השנה לילדים – מדוע הילדים צריכים לצאת שוב לארבעה ימי חופש, עם סיום החופש הגדול? אני מציע שהילדים יחזרו לבתי הספר והגנים מיד לאחר ערב החג. כך יתאפשר גם להורים לנוח מהארוחה עצמה וגם להשלים ביניהם לאחר אירועי ארוחת החג.

2. הכרזה על תפריט אחיד לארוחת החג – מוצע בזאת להסתפק במאפייני מאכל קבועים וידועים מראש. כך ימנע מנשותינו לבלות את השבוע שלפני החג בהשוואת מתכונים, ניסויים קולינריים למיניהם ועצבים עלינו שאנחנו לא עוזרים (שנייה, הנה אני בא לעזור לך, אני רק אמצא משהו לעשות עם שלושת הילדים שלך, שמשתוללים בסלון ומאיימים לחרב את הספה החדשה שקנינו…).

3. חלוקת ישראל לאזורים, בהתאם לשמות המשפחה – תחשבו על זה, למה כל הישראלים צריכים לחגוג את ראש השנה באותו היום ולחנוק את כבישי ישראל? מדוע שכל אלו ששם משפחתם מתחיל באותיות א'-ז' לא יחגגו ביום ראשון, אלו ששם משפחתם מתחיל באותיות ח'-נ' יחגגו ביום שני ואלו ששם משפחתם מתחיל באותיות ס'-ת' יחגגו ביום שלישי? כך נוכל לצאת לארוחת החג ואשכרה לדעת מתי נגיע אליה.

4. השתת קנסות על חנויות אופניים שמעלות מחירים ביום כיפור – בעוד בימים כתיקונם, תיקון פנצ'ר עומד על כ-15 ₪, ביום כיפור המחיר קופץ ב-100% (לפחות). וכך, אתה מוצא את עצמך חוכך האם לפתוח תכנית חיסכון בכדי לקחת את האופניים של הילדים לפנצ'רמאכר השכונתי, או לנסות לתקן אותם בעצמך (ואז לפתוח את תכנית החיסכון ולקחת אותם לפאנצ'רמאכר השכונתי בכדי לתקן את הנזק שגרמת).

5. העברת תקיעת השופר לפתיחת תפילת הנעילה – בתכל'ס, אנחנו הולכים עם הילדים לבית הכנסת רק כדי להשמיע להם תקיעת שופר. אז למה לא להתחשב גם בנו ולסיים עם זה כבר בהתחלה? במקום להידחף לבית הכנסת לאחר 24 שעות צום, עם ילד שיושב לך על הראש (בתקווה לראות משהו) וילדה שלא מפסיקה לשאול "מתי הולכים?" ובסוף לשמוע איזה ציוץ קטן שיתברר בהמשך כתקיעת השופר, אולי כדאי לעשות את כל זה בתחילת הערב? כך נספיק להגיע הביתה בחיים ולא להתעלף באמצע הדרך (אל תשכחו שיש לנו עוד שני זוגות אופניים לסחוב בחזרה…)

6. איסור על הכנת קישוטים לסוכה בגני הילדים – אני יודע שביום שיאסרו על גני הילדים להכין גזירי נייר כלשהם, מערכת החינוך בישראל עשויה לקרוס מחוסר מעש, אולם בכל זאת, גננות יקרות, נסו להעסיק את הילדים שלנו בדברים שיעשה בהם שימוש של ממש ולא בניירות שנזרקים לפח ברגע שהילד מגיע הביתה (בלי ידיעתו כמובן). תחשבו על החיסכון בנייר. תחשבו על הזמן הפנוי שיהיה לכן אשכרה לחנך את הילדים שלנו וללמד אותם דרך ארץ. למה אתן נבהלות? זו רק הצעה…

7. קיצור חג סוכות ליום אחד – לא באמת, זה כבר מוגזם. לאחר ששרדנו את ארוחת ראש השנה וניצלנו ברגע האחרון מדריסה על ידי בני נוער מתבגרים ביום כיפור, למה אנחנו צריכים לבלות את הימים הבאים בסוכה? הרי ממילא היא מתפרקת אחרי יום וגם את הקישוטים שהילד הכין בגן אנחנו מעלימים, כאמור, מיד שהוא נכנס להתקלח. אז למה צריכים שבעה ימים בסוכה? לא מספיק יום אחד לסגור את כל הסיפור הזה? החג הזה הוא ממילא החג היחידי ללא מאפייני מאכל משלו – אולי פשוט אפשר לוותר עליו ולעבור ישר לחנוכה?

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-2.9.13 – לצפייה לחץ כאן!