המכונית הישנה

השבוע ראיתי את המכונית הישנה שלי בתחנת הדלק. אומרים שאף פעם לא שוכחים אהבה ראשונה – אני חושב שהכלל הזה תקף גם למכונית הראשונה. לוחית הזיהוי אישרה את מה שחשבתי ממבט ראשון – זו הפולקסוואגן פולו שנת 97 האדומה שהייתה ברשותי במשך כמעט ארבע שנים. הקפתי אותה בסקרנות כדי לראות מה עבר עליה מאז שנפרדו דרכנו, לפני כ-15 שנה.  אחרי שני סיבובים והצצה פנימה הבנתי שאני הוא זה שהשתניתי. היא נותרה אותו הדבר.

זיהיתי את השבר על ידית ההילוכים שהתעצלתי להחליף במשך שנים – הידית שתמיד הפריעה לזו שישבה לידי לעבור לכיסא שלי. זיהיתי את השריטה בדלת הימנית, שנגרמה ממעקה הבטיחות אליו נצמדתי בשעת לילה מאוחרת בדרך חזרה מירושלים כדי לחמוק ממשאית. צבעו של הריפוד הפך לדהוי עם השנים, אולם עדיין ניתן היה להבחין בגימורים המוזרים שלו, שתמיד משכו התייחסות כלשהיא מאנשים שהסעתי. הבטתי בה בערגה – כל שריטה העלתה זיכרון, כל עיקום בפח העלה סיפור ישן.

קילומטרז' גבוה מאוד עשתה המכונית הזו איתי. נסיעות לבר אילן, בליינד-דייטים מוצלחים (ופחות מוצלחים), נסיעות לעבודה, נסיעה לאילת בה פגשתי את אשתי וכמובן המון חול ים ומוזיקה טובה. גם בלבול היה תמיד באוויר. מתי אמצא אהבה, האם אני לומד משהו שיתרום לי בעתיד, האם לצאת מהבית או להישאר אצל ההורים ואיך לעזאזל אני נפטר מהבליינד דייט שפגשתי אתמול מבלי להעליב אותה. אם יש בי געגוע, הרי זה לחופש שאפשרו לי החיים באותה תקופה. שמעתי מוזיקה שאני רוצה (ולא יובל המבולבל בלופ אינסופי), נסעתי לים מתי שרציתי ועם מי שרציתי (ולא יצאתי לסיבובי איסוף ילדים מחוגים וצהרונים) ובעיקר, הייתי חופשי.

הקפתי את המכונית פעם נוספת וחשבתי על שרשרת האירועים שעברה עלי מאז שמכרתי אותה. על הרכב החדש שקניתי, על החתונה, הילדים, המשכנתא, הרכב הנוסף, העבודה החדשה, החזרה ללימודים, ההרצאות, ההופעות בטלוויזיה. הבטתי שוב בשריטות ובצבע הדהוי והגעגוע לפתע נעלם. פתאום הבנתי כמה קילומטרז' עשיתי גם בלעדיה. השריטות, הפח העקום והצבע הדהוי הם סימנים לחיים שהיו לי פעם. הם המקום בו הייתי נמצא אם לא הייתי לוקח החלטות בחיים, אם הייתי מפחד להתקדם.

חיפשתי בפנים כיסא תינוק, אולם לשמחתי לא מצאתי. אם הייתי מוצא, הייתה מתגנבת המחשבה שהנה, אם רק רוצים, אפשר לשלב את החיים של פעם עם אלו של היום. אבל במושב האחורי היו רק כמה בגדים זרוקים וקופסת סיגריות. כנראה שהיא נשארה מכונית של צעיר רווק שנוסע לים לחפש בחורות. וכשהוא ימצא את האחת, הוא ודאי יעביר את המכונית הלאה, לרווק הבא. כמו שאני עשיתי. כמו שעושים כולם.

חזרתי למכונית המשפחתית שלי, זו עם כיסא התינוק וערימת הדיסקים לילדים וחשבתי שהתמזל מזלי לפגוש גרסה ישנה יותר שלי, שאפשרה לי הצצה לחיים לפני 15 שנים. להרבה ישראלים, ואני ביניהם, יש נטייה לנוסטלגיה ולגעגוע לימים ישנים. כאילו שפעם היה יותר טוב. ממרום גילי, אני כבר ממש לא בטוח שזה נכון. מכוניות, כמו אירועים רבים בחיים, באות והולכות. הן גם משאירות שריטות ונזקי פחחות – גם עכשיו יש לי כמה כאלו במכונית החדשה. עכשיו אני פשוט יודע איך לתקן אותם.

All Things Must Pass

הרוח יללה בחוץ, כאשר השעון הראה חצות. אספתי את עצמי מהספה, קפוא עד לשד עצמותי וכיביתי את הטלוויזיה."אבא, אני לא מצליחה להירדם", מיכלי נעמדה לפתע מולי, "אתה יכול לישון איתי כמה דקות?". נכנסנו יחד למיטה הקטנה, היא הניחה את ראשה על זרועי ונרדמה תוך שתי דקות. הבטתי בה מקרוב והקשבתי לנשימתה הקצובה. בחוץ המשיכה הרוח לילל, התעטפתי בשמיכת הדובונים שלה והתקשיתי לצאת. היא תכף בת עשר, אולי זו הפעם האחרונה שהיא תבקש ממני לישון איתה במיטה ולחבק אותה. קלישאות של גיל 40 החלו לרוץ בראשי – איך הזמן עובר מהר, איך הילדים גדלים מהר, האם הספקתי לבלות איתם בשנים האלו. ניסיתי ליהנות מהרגע כמה שרק אפשר, משכתי עוד כמה דקות עד שעיני החלו להיעצם ועברתי למיטה שלי.

____________________________

כיביתי את האור בחדר ונכנסתי להרדים את נדב עם הבקבוק. העברתי את ידי בשערו הארוך, הארוך מדי. עיניו כבר החלו להיעצם אבל אני לא יכולתי להפסיק. כבר מספר שבועות שאני מתרגל סוג של פרידה מהשיער הבלונדיני הזה. עוד מספר שבועות אאלץ לקחת אותו להסתפר, כיוון שהשיער כבר מפריע לו לראות. אני אוהב את שערו הבלונדיני הארוך, אבל מבין שהגיע הזמן לקצץ אותו. אני יודע שכשהוא יסתפר, הוא כבר לא יהיה תינוק אלא ילד. כמו שאני, עוד מספר שבועות אחצה את גיל ה-40 ואהפוך למבוגר באופן רשמי. ולכן, כמעט בכל ערב אני גונב עוד כמה דקות איתו לפני השינה, מנסה ליהנות מהרגע, לפני שייעלם. לפני ששנינו נהפוך לבוגרים יותר.

____________________________

לחוג של עידו אני משתדל להגיע כמעט כל פעם. זה לא פשוט לפנות שעה וחצי פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים כדי לצפות בבן שלך משחק כדורגל. העניין הוא שגם כאן, אני מתקשה לוותר. אני יודע שאולי בשנה הבאה כבר יימאס לו מהמשחק, אולי יימאס לו ממני, אולי יגלה תחומי עניין חדשים. כל עוד הוא רוצה שאהיה שם, כל עוד אני נהנה להיות שם, אני מגיע. עומד מאחורי הגדר, מחלק הוראות ומחמאות ומנסה להיזכר האם גם אני שיחקתי ככה בגילו. כשאני מבין לפתע שמאז שהייתי בגילו, עברו כמעט 34 שנים, עוברת בי צמרמורת. ואני מזכיר לעצמי את הצמרמורת הזו בכל פעם שאני מתלבט האם להגיע לחוג או לא…

____________________________

הזמן לא מחכה לאף אחד, אמרו גדולים ממני. העניין הוא שרק עכשיו אני מתחיל להבין את זה. כשאני רואה את הרגעים הקטנים והשגרתיים הללו – החיבוק לפני השינה, השיער הארוך, האהבה לכדורגל – שזמנם קצוב, אני מבין שאם לא אנצל אותם עכשיו, הם ייעלמו.  ההכרה ש-All Things Must Pass הפכה בשבועות האחרונים למשמעותית עבורי. פתאום, בואכה גיל ה-40, מתחילה לחלחל ההכרה שצריך להספיק כמה שיותר ליהנות מהחיים, מהרגעים הקטנים והיפים שהם מספקים לנו כמעט מדי יום. לנצל אותם ולא לדחות אותם למחר או לשנה הבאה. ליהנות לפני שייגמרו. אני חושב שגיל 40 הוא גיל נהדר, בו הגעתי סוף סוף לבשלות – רגשית ואולי גם מקצועית . הבשלות הזו היא שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת בתקופה האחרונה. עכשיו צריך רק לנצל את הידע והתובנות הללו, שנחתו עלי פתאום, כדי להתחיל ליהנות…

כל אחד והבואי שלו

את דיויד בואי הבנתי רק בגיל מאוחר. כשהייתי בן 16 ורכשתי בפעם הראשונה דיסק שלו, האזנתי בעיקר למוזיקה, מבלי להבין את המשמעות שלה, את המקום שלה בקורות החיים של היוצר או את הסאב-טקסט שלה. לא ראיתי את היכולת להשתנות ולהישאר רלבנטי, לא הבנתי עד כמה קשה להישאר קריאטיבי עם השנים, לא הערכתי את התעוזה הנדרשת מאדם בגיל מבוגר להמשיך לעשות דברים אחרת ולא להתיישר עם כולם, או לחיות על עברו המפואר. שמעתי מוזיקה שאת חלקה אהבתי ואת רובה לא ממש הבנתי.

את זיגי סטארדאסט רכשתי באחת התקופות הקשות ביותר שלי בצבא, רגע אחרי כישלון מקצועי שנצרב בליבי, רגע לפני עלייה ללבנון. התחברתי בעיקר ל-Lady Stardust ששמעתי בלופ אינסופי ולשורה The song went on forever שגרמה לי להבין שהמוזיקה נשארת הרבה אחרי שהכישלונות נשכחים. המוזיקה החלה לקבל משמעות, אם כי עדיין לא זו אליה התכוון המשורר. ובכל זאת, בואי כבר הפך לחבר של כבוד בספריית הדיסקים שלי. באותם הימים היה לי מתקן דיסקים גבוה ותמיד הייתי שם למעלה את הדיסקים שהכי אהבתי. בואי קיבל שם מקום קבוע לכמה שנים, יחד עם מוזיקת הגראנג' שהייתה חביבה עלי באותה התקופה.

שמונה שנים לאחר מכן, יצא לי לראות אותו ב-Reality Tour שהפך ברבות הימים להיות האחרון בחייו. הוא הופיע יומיים רצוף בפריז ואני רכשתי כרטיס להופעה הראשונה מבין השתיים. כמה שעות לפני ההופעה, התברר לי שקיבלתי בטעות כרטיס ליום ההופעה השני, בו כבר הייתי אמור להיות על המטוס חזרה לישראל. רצתי להחליף וכל מה שנשאר היו הכרטיסים היקרים ביותר, במקומות הטובים ביותר. גורל, מזל או סתם חוסר תשומת לב –  איך שלא תקראו לזה, יצא לי לראות את הלבן בעיניים של הרוזן הלבן, בלילה בלתי נשכח שכלל רשימת שירים מפוארת. ואני עוד זוכר שיצאתי מבואס שהוא לא שר את Life on Mars. כשהופיע על הבמה באותו הערב, הוא היה בן 56, אבל נראה כמו בן 30. כל המרכיבים שהפכו אותו לכוכב התגלו לי באותו הלילה: הכריזמה, המראה, הקול הגבוה והחיוך הזה, של אדם שמכר את העולם. את כולם אפשר לראות בקליפ הזה לשיר Heroes, שהיווה את שיא ההופעה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהוא הודיע שהוא מפסיק להופיע, הבנתי עד כמה התמזל מזלי.

עוד עשור עבר ויצאתי לחודש מילואים. בין סיור לפתיחת ציר, לקחתי איתי את הביוגרפיה שלו ופשוט לא הצלחתי להוריד אותה מהידיים. פתאום הכל התחבר. המוזיקה, הכתיבה, הניואנסים הקטנים. פתאום נפל לי האסימון עד כמה הוא היה גדול. עד כמה הייתה גדולה ההשפעה שלו על עולם המוזיקה. הביוגרפיה לא חסכה מקורות חייו עוד לפני שהתפרסם ואני נפעמתי מהמאבק הבלתי מתפשר שלו כדי להצליח, כדי לעשות זאת בדרך שלו. ממרום גילי, עם שני ילדים ואישה בהריון, כשאני מודע כבר לתלאות שהחיים יכולים להעביר אותנו, לא יכולתי שלא להעריך את דרכו ואת יכולותיו להישאר רלבנטי וצעיר גם כשאחרים כבר נרדמים מול הטלוויזיה בתשע וחצי בערב.

שנה לאחר מכן, בתערוכה David Bowie Is בלונדון, כבר הבנתי עד כמה הוא היה נצחי. אחד המיצגים סיפר את סיפורו של הקליפ של Life on Mars, שפרץ דרך בזכות הייחודיות שלו. זכרתי שמדובר בקליפ סטנדרטי למדי ולכן נשארתי לצפות בו שוב, כדי להבין במה מדובר. הקליפ הוקרן בלופ על מסך ענק שהורכב ממספר מסכי טלוויזיה קטנים ואני, שלא הבנתי ממה כולם התלהבו, לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב תדהמה. אחרי הצפייה השלישית, אחרי שהצטמררתי כשהישיר אלי מבט בעיניו החייזריות, הבנתי את הגדולה שלו ועד כמה השיר האלמותי הזה הוא עדיין קטן לעומת היוצר שלו. הבנתי מדוע אמרו עליו שפרץ דרך, שסרב להתיישר, שהעז, שלקח את המוזיקה לאקסטרים. רכשתי את The next Day החדש בסיום התערוכה, פחות מתוך רצון לשמוע אותו אלא יותר כמחווה לאדם שסוף סוף הבנתי את המקום שלו וההשפעה שלו על חיי.

דיוויד בואי בשבילי היה הרבה יותר ממוזיקה. הוא היה השראה. בעולם בו אנו נאבקים מדי יום כדי להישאר רלבנטיים, בעולם בו הכל מתנקז לחומריות, בעולם בו היצירתיות מפנה את מקומה לשטחיות, בואי היה בשבילי כמגדלור שהאיר את הדרך והוכיח שאפשר לעשות זאת אחרת.  הידיעה על מותו הפכה את השבוע האחרון לאחד המדכאים בחיי. לראשונה מזה זמן רב אפילו הזלתי דמעה. מחיי הסתלק אייקון שליווה אותי למעלה משלושה עשורים והעניק לי השראה ומוזיקה טובה לחזור אליה בכל פעם שהרגשתי רע. מחיי הסתלק אייקון שהיה נצחי, שלא ממש האמנתי שהוא יכול למות. מישהו שחשבתי שיחיה לנצח. פתאום הבנתי שמול המוות כולנו שווים ושהזמן, כמו שאמר ג'אגר, ידידו של בואי, באמת לא מחכה לאף אחד.

גם במותו העניק לי בואי השראה. להמשיך לעבוד קשה, לא לאבד את היצירתיות ולהעיז. ולעולם אכיר לו תודה על כך שהראה לי שאפשר לעשות זאת גם אחרת, לא כמו כולם…

RIP

אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".

חינוך טוב

כשהתקשרתי להזמין זוג כרטיסים להופעה של פורטיס, הסתבר לי שיש כרטיסים לילדים, במחיר מופחת. "בת כמה הבת שלך", התעניינה המוכרת ואני אמרתי, "תשע". "חינוך טוב", היא ענתה ואפשר היה לשמוע את החיוך שלה גם מעברו השני של הקו. הרגשתי טוב עם עצמי, למרות שלא הייתי בטוח שלגרור אחרי ילדה בת תשע להופעה לילית של כוכב רוק מזדקן, היה הדבר הנכון לעשות. נכון שהיא ביקשה – זה לא הגיע ממני – ונכון שהיא כבר מכירה אותו מהריאליטי. אבל בכל זאת, אולי זה מוקדם מדי? אולי אני דוחף? אולי זה לא בשבילה?

לא סתם מציעים גם כרטיסי ילד להופעות של רמי פורטיס. בעקבות הריאליטי, הוא הפך לנגיש יותר, בעיקר לילדים, שמילאו את הרחבה שמול הבמה. לא בטוח שהוא מת על זה – אפשר לשים לב שהוא לא תמיד יודע מה לומר להם ומעדיף לפנות למבוגרים שבקהל – אבל בסה"כ, אני חושב שזה עושה לו טוב. ספק אם היה יכול להמשיך לתדלק את הקריירה בלי האהבה שהוא מקבל מהדור הצעיר. לזכותו יאמר שהוא מבין את זה ומנסה להנגיש את ההופעות שלו לקהל החדש, באמצעות להיטים והרבה מהם – "אמריקה" (שהיה נדמה לי שאמר פעם שלא ישיר יותר), "ניצוצות", "חתול מפלצת" ועוד. למעשה, הייתה זו הופעה רק של להיטים, עם שני שירים חדשים בלבד, שנדמה שנתפרה גם למידותיו של הדור הצעיר. זו גם הייתה הסיבה בגללה החלטתי בסופו של דבר לקחת את מיכלי להופעה.

20150723_225731_resizedלמרות זאת, השאלה אם לדחוף אותה לכיוון המוכר והאהוב שלי, או לתת לה להגיע אליו בעצמה, המשיכה להציק לי. מצד אחד, אי אפשר לנטרל לגמרי את ההשפעות שיש לבית על הילדים, שבדרך כלל נמשכים  לכיוונים שמעניינים את ההורים שלהם – זה קרה למיכלי עם המוזיקה, בדיוק כפי שזה קורה לעידו עם הכדורגל. מצד שני, אין ספק שיש כאן גם יד מכוונת מלמעלה, שמשמיעה להם את המוזיקה הזו באוטו, שרואה איתם משחקי כדורגל.  האם הם יכלו להתפתח לכיוון אחר, אלמלא הייתי מנווט את דרכם מלמעלה?

כשמתחילה ההופעה, אני מביט במיכלי. היא צועקת "פורטיס מ-ש-ו-ג-ע" כשהוא עולה לבמה. בשיר "נעליים" היא חולצת את כפכפיה ומנפנפת בהם באוויר. כשמתחיל "חתול מפלצת" היא דוחקת בי לקום מהכיסא ולגשת אל הבמה לרקוד עם כולם. את "ניצוצות" היא מכירה בע"פ (היא שרה את השיר הזה בתחרות השירה בבית הספר). לפעמים נדמה לי שהיא עושה את הדרך הבטוחה להיות רוקיסטית בועטת עוד כמה שנים. אני מביט בה וחושב שאולי אני ספקן מדי, אולי זה באמת מה שהיא אוהבת ורוצה ומי אני שאמנע ממנה את זה.

העניין הוא שאותי אף אחד לא דחף לכיוונים האלו. אני הגעתי אליהם לבד, בררתי אותם אחד לאחד עד שבסוף מצאתי את מה שאני אוהב. אני מייחס זאת לחינוך אחר שקיבלתי, השונה מהחינוך המאוד מעורב שאני מעניק לילדים שלי. ואולי זו התשובה שאני מחפש – כהורה המעורב בגידול הילדים שלו, אך טבעי הוא שהם נמשכים לכיוונים המעניינים אותי, כיוון שהם מבלים איתי הרבה יותר מכפי שאני ביליתי עם ההורים שלי. לא  עניין של מה בכך בהורות המודרנית בה אנו חיים כיום.

את המחשבה קוטעת שיחת טלפון. על הקו עידו, שמעדכן אותי שבית"ר הבקיעה כרגע שער ומובילה 0:1. למיכלי מתחיל להיות קר ואני נותן לה חולצה שלי שמצאתי בתיק. כשאני מביט בה, עטופה בחולצת  Star Wars ומלמלת לעצמה את מילות השיר "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", אני מבין לפתע את גודל ההשפעה שלי על הילדים שלי. איני יודע אם היא שלילית או חיובית, אם הם יודו לי עליה או ישנאו אותי אח"כ (אם מיכלי בדרך להיות רוקיסטית בועטת, האופציה השנייה נשמעת סבירה יותר…הם שונאים כל דבר), אבל אני יכול להיות בטוח בדבר אחד: אני נוכח בחיים שלהם. לטוב או לרע, אני נמצא שם. ואם המחיר של זה יהיה אהבה בלתי מוסברת לסרטי פנטזיה או חיבה לכוכבי רוק מזדקנים, אני לוקח את האחריות המלאה. אני רק מקווה שבשקלול היתרונות והחסרונות, הם יצאו מרוצים בסופו של דבר…

.

אין קץ לילדות

היתרון הגדול של פורטיסחרוף טמון לא רק בביצועים האנרגטיים, אלא בעיקר במטענים שנושאים איתם השירים שלהם. המטען הוא סובייקטיבי כמובן, אבל מבט חטוף בקהל מעלה הנחה, לא בלתי סבירה בעליל, לפיה הצמתים בהן נפגש הקהל עם השירים האלו במהלך השנים הן אותן הצמתים. השיר ההוא שלא הפסקנו לשמוע במחששה בבית הספר, ההוא שטחנו בטירונות, ההוא שלא הפסקנו לשמוע בטיול לחו"ל וההוא שדרשנו להוסיף לפלייליסט בחתונה. כל הצמתים הללו טעונים בנוסטלגיה, בזיכרונות ילדות שכבר שכחנו. גם אני לא האמנתי שרגע לפני גיל 40, עם כרס ושלושה ילדים, אני אבקש בצעקות "מקרר שיקרר לי את המוח", כפי שעשיתי לפני 15 שנה. וכשצעקתי, הבנתי, כמאמר הקלישאה, שאין קץ לילדות. וטוב שיש מי שמזכיר לי את זה.

נער הייתי וגם התבגרתי (וסליחה על השיבוש, זקן אני עדיין לא), ראיתי הרבה הופעות בישראל ובחו"ל, של אמנים גדולים ומוכרים, ובכל זאת, ספק אם חוויתי הנאה מרגשת יותר מזו שחוויתי ביום חמישי האחרון (14.5) בהופעה של צמד הרעים הללו. זו לא הייתה הופעה מושקעת במיוחד, גם לא עמוסה ברעשי רקע, זיקוקים ופירוטכניקה. זו פשוט הייתה הופעה מרגשת וזאת למרות העדר הדרן ראוי, שהעיב קצת על סיום המפגש איתם והשאיר תחושה חמצמצה של עוד. למי שאוהב את פורטיסחרוף, זה לא כל כך שינה. השלם היה גדול משמעותית מסך כל חלקיו ובמקרה של שני אלו, הגודל דווקא כן קובע.

FSאני אמנם אדם נוסטלגי, אבל לא מאלו שמתרפקים בערגה על ימי בית הספר, או הצבא. טוב לי גם עכשיו, ממרום שנותיי עם הכרס והילדים. יחד עם זאת, מאקורד הפתיחה ועד למחיאת הכף האחרונה, הרגשתי שאני נשאב חזרה בזמן למחוזות אחרים, לזיכרונות נעימים מהימים ההם. סוכני הזיכרון שניגנו על הבמה מולי בכימיה ואיזון מושלמים, החזירו אותי לביקור בזק בכל אותן הצמתים בהם עברתי בחיי. לא את כולן אני זוכר לחיוב, אבל את כולן אני זוכר בזכותם. וזה משהו שאיני יכול לומר על להקות אחרות, שעדיין פעילות, כמו משינה, תיסלם או אפילו מוניקה סקס.

ויש גם את העניין המוזיקלי שרק העצים את תחושת הנוסטלגיה. השירים נשמעים עדיין רלבנטיים ומעודכנים, הביצועים (ברובם) היו מעולים וגם אם פה ושם נרשמו מבוכות קטנות ("הנה בא השקט" כשיר סיום?) הרי שהם בגדר פסיק בלבד בביקורת הכללית החיובית. הכימיה שהביאה איתה את אלבומי המופת שלהם ביחד ולחוד עדיין חיה ובועטת, השיגעון עדיין קיים ופורטיס עדיין משכנע כמשוגע התורן. היה זה מחזה סוריאליסטי לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה ולדעת שלמרות שהוא נראה ונשמע כמו ראש וראשון למשוגעים, הוא עדיף לאין ערוך על הפוליטיקאים האמיתיים שהושבעו באותה השעה בדיוק לממשלה.

ויש גם את העניין הפעוט עם הבת שלי, 9 בסה"כ, שהתחברה בצורה מדהימה לחלק מהשירים של הצמד. את "ניצוצות" למשל, היא בחרה לשיר בתחרות שירה בבית הספר. לפני שיצאתי היא אף ביקשה שאקח אותה איתי להופעה, כדי שתוכל לראות גם את "אין קץ לילדות" ו-"אמריקה". היא ביקשה גם שאצלם לה את "ניצוצות", כדי שתוכל לשפר את השירה שלה. הצטערתי שלא יכלה לבוא איתי אבל הרגשתי באותה הנשימה גאווה – גאווה על שהצלחתי להעביר משהו מזיכרונות הילדות שלי לבת שלי, גאווה על כך שיש לנו אהבה מוזיקלית משותפת וגאווה על כך שהיא הבת שלי. צילמתי לה את פורטיסחרוף שרים "ניצוצות", אבל לא הצלחתי לצלם גם את הלחלוחית שהייתה לי בעיניים באותו הרגע, כשנזכרתי בביצוע שלה והבנתי לא רק שלילדות שלי אין קץ, אלא שגם שזכיתי לשתף אותה עם הילדים שלי.

סיפור לשעת לילה מאוחרת

הוא הביט בהנאה בקומפוזיציה הכתומה-לבנה שהשתקפה על מרבד השלג מולו. השלג שעטף את העיר ולא הפסיק לרדת, הצליח להרחיק את המחשבות השליליות מליבו. שתי דקות לאחר מכן הבין כי אם ברצונו להמשיך ולחמם את ליבו בתאורת הרחוב העליזה, עליו למצוא מקום קצת פחות חשוף לעשות זאת. כשהסב את ראשו, גילה מאחוריו שלט קטן, "הסמטה", שהוביל לדלת פאב קטנה אף יותר. הוא נכנס אליו והתיישב מול החלון, ממשיך לבהות בשלג הלבן ולהנות ממחשבות חיוביות וחמימות.

20150129_182416_resized (1)הוא הבחין בה כשהסתובב לקרוא למלצרית. שיערה השחור הקצוץ בלט ביופיו על רקע השלג בחלון ועיניה השחורות כפחם נצצו למרחוק כעיני חתול בלילה נטול כוכבים. מאיר אריאל, עלתה בראשו מיד המחשבה. חבריו כינו אותו לא פעם אנציקלופדיה מוזיקלית, בגלל הידע הנרחב שלו במוזיקה. הוא האמין שידע זה איפשר לו לזהות את טעמן המוזיקלי של בחורות רק על פי המראה שלהן. כך נהג גם להתחיל איתן מדי פעם, אם כי גילה לא אחת שחיזוי העדפה מוזיקלית של בחורה אינו מהווה בהכרח מתכון לזוגיות מושלמת. אולם הפעם ידע שעם הבחורה הזו זה יהיה שידוך מצוין – שניהם אוהבים את מאיר אריאל

היא אולי אוהבת גם רוק קלאסי, חשב לעצמו, אבל אין בכלל ספק שהיא אוהבת קודם כל את מאיר אריאל. היא פשוט נראתה טיפוס כזה: מסתורית, עם שורשים ישראליים עמוקים וחוכמת חיים. הוא נפנף שוב למלצרית, שניגשה אליו בחוסר רצון בולט. "אפשר לקבל דף ועט?", שאל מבלי להסיר את מבטו משחורת השיער. היא הנהנה בעייפות והביאה לו את מבוקשו. הוא כבר ידע איזה שיר מתאים לה. הוא התלבט אם להוסיף הקדמה ולבסוף נמלך בדעתו. בחורות שאוהבות את מאיר אריאל מבינות את השירים שלו ואת המשמעות שלהן, אין צורך להוסיף תרגום בגוף הסרט. הוא נטל את העט ושרבט משפט מאחד השירים היותר טובים שכתב מאיר אריאל:

 "…האירי לי בחלל ראשי,

וראי בעצמך את כל צבעי נפשי

וקחי לך מהם את הצבע הכי זוהר

והראי לי איזה צבע אחר".

הוא הוסיף סמיילי בסוף המשפט וסימן שוב למלצרית הנרגנת. "תוכלי בבקשה לתת את הפתק לבחורה שיושבת על הבר?" שאל בנימוס. היא נטלה את הפתק והעבירה אותו באיטיות מרגיזה אל הבחורה. כל שנותר כעת היה להמתין ולראות האם צדק בהשערתו. לא היה לו ספק, אבל רק כשפתחה את הפתק והחיוך עלה על פניה, קיבל את האישור שחיכה לו. היא קיפלה את הפתק, הכניסה אותו לכיס מעילה וחזרה לחברתה הבלונדינית.

השלג הוסיף לרדת ולחמם את ליבו. החלון התמלא באדים וחסם חלק מהנוף הלבן. גם קומפוזיצית האור, שדחפה אותו מלכתחילה אל הפאב, החלה להיעלם מבעד לאדים. מחוגי השעון, שנעו מהר מדי, גרמו לו להביט מדי פעם אחורה לעברה. גם היא הביטה לעברו מדי פעם. הוא היה כה בטוח בצדקתו עד שהזמין לעצמו עוד כוס קפה. המלצרית החלה להרים את הכיסאות של הפאב, במטרה לרמוז ליושבים בו שהזמן לא קפא כאן, כפי שקפא בחוץ. הוא נותר לשבת.

החלון המשיך להתכסות באדים. המלצרית הביאה לו את הקפה יחד עם החשבון, למרות שכלל לא ביקש זאת, כאילו רומזת שזמנו עבר. צינה עזה פרצה את הדלת כאשר זוג יושבים יצא החוצה והרעידה אותו. ספקות החלו מתגנבים לליבו. האם יכול להיות שטעה? שחורת השיער לא הביטה אליו והייתה עסוקה בדיון עמוק עם חברתה הבלונדינית. המחשבות השליליות הגיעו בדיוק שהחלון התכסה לגמרי באדים והעלים את השלג.

לאחר כחצי שעה נוספת, הבין שלראשונה בחייו, אכזב אותו מאיר אריאל. הוא היה יכול לגשת אליה אבל ידע בסתר ליבו שאם הייתה מעוניינת בו, אם הייתה טיפוס אמיתי של מאיר אריאל כפי שחשב, הייתה וודאי שולחת לו תגובה. הוא הזמין חשבון, השאיר את הכסף על השולחן והביט שוב אחורה. היה נדמה לו שראה מבט של הפתעה בעיניה השחורות. זה כבר לא הזיז לו. הוא הרים את צווארון מעילו ויצא אל השלג, בדרך ללילה נוסף של מחשבות שליליות, לילה נוסף באלכסון.

המלצרית מיהרה אחריו, אולם נעצרה כאשר הבחינה ששכח להשאיר לה טיפ. "בן זונה", היא סיננה והוציאה מכיסה את הפתק שביקשה ממנה הבחורה על הבר לתת לו כמה דקות קודם. "Light my Fire Baby" נכתב בו בכתב מעוגל, יחד עם סמיילי חייכני ומזמין. היא הביטה בדמותו חוצה את הסמטה מולה, החזירה מבטה אל קערית הטיפ הריקה ושוב אל הפתק. לאחר מכן מעכה את הפתק, השליכה אותו לפח וחזרה למלאכת הרמת הכיסאות.

יחסיות

הסמארטפון שלי שבק חיים לא מזמן. בצר לי נאלצתי לחזור  לטלפון הישן שלי, ששימש אותי בנאמנות עד להחלפתו. דגם קלאפה מיושן של נוקיה, בלתי שביר, עמיד לנפילות ממגדלים גבוהים ובעל סוללה שיכולה להחזיק גם שבוע ימים. שלוש שנים הוא היה ברשותי ועברנו די הרבה ביחד. השבוע הפעלתי אותו, לראשונה מזה תקופה די ארוכה. מילא שהוא עבד בלי שום בעיה. העניין היה מה שגיליתי בתוכו.

בסה"כ 20 חודשים מאז שהפסקתי להשתמש בו. אני מדפדף בתמונות שעדיין שמורות בו ולא יכול שלא לחייך אל נוכח החיים המשתקפים מהם. הג'ינג'י הקטן עם הצחוק המתגלגל למשל, שנולד לאחר שהחלפתי טלפון, כלל אינו נוכח בו. החיים העולים מהתמונות נראים לפתע שלווים ורגועים יותר עם שני ילדים. שלווים ואפילו קצת נאיביים. הנה תמונה של הילדים ביום העצמאות שעבר (ללא עגלה נוספת, ללא תיק עם חיתולים וללא בייביסטר), הנה תמונה שלהם מהסופרמרקט (העגלה היחידה שם היא עגלת הסופר). הנה תמונה שלי עם מיכלי במסעדה (לא ביקרנו בה שוב מאז שהיא צולמה). הנה תמונה שלנו מחייכים (ללא עיגולים שחורים בעיניים). גם הבית נראה הרבה יותר מסודר.

תצלום01211

אני מסתכל על התמונות ומתקשה להאמין שהן צולמו לפני שנתיים. הרי אני זוכר כמעט את כולן, זוכר מתי צילמתי אותן, מתי התרחשו האירועים המצולמים בהם. זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן ובכל זאת, נדמה לי שמאז חיי השתנו לחלוטין: נולד לי ילד, התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי, ביקרתי פעמיים בחו"ל, צפיתי בשלוש הופעות, כתבתי טור שבועי לעיתון ואפילו הקמתי קבוצה בפייסבוק. מיכלי כבר בכיתה ג', פותרת תרגילים במתמטיקה שאפילו אני לא יודע לפתור ומנהלת איתי שיחות חולין בענייני מוזיקה ("אבא, איזה שיר מהדיסק 1900 של פורטיסחרוף אתה אוהב יותר: את ניצוצות או את אמריקה?"), עידו הפך לסקורר לא קטן בחוג הכדורגל. ראבאק, כל זה ב-20 חודשים?

ובכן, הזמן רץ והוא לא מחכה לאף אחד. מי שממצמץ לרגע, עלול להפסיד חוויה בלתי נשכחת, כמו השער הראשון שהילד הבקיע או השיר הראשון שהילדה כתבה. מי שעסוק כל הזמן בתכנונים – עבדכם הנאמן למשל – עלול לגלות שבזמן שהוא תכנן את המסלול ללונדון (שלוש הופעות בשלושה ימים!) או את תחילת העבודה על הדוקטורט שלו, הוא פספס את הרגע בו הוא אשכרה ישן לילה שלם.

העולם מציע לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לקחת, מה שמשאיר אותנו פעמים רבות בתחושת חוסר שביעות רצון. השיתופיות הגואה ברשתות החברתיות והרצון של כולם להראות כמה שטוב להם, רק מחמירים את המצב. וכך קורה שלמרות שעשיתי מעל ומעבר בשנתיים האחרונות, שנת 2014 שהסתיימה זה עתה, השאירה אותי עם תחושה קצת חמוצה. לא שחלילה אני חושב שלא עשיתי מספיק – יש פשוט עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי. והרצון הזה, להספיק כמה שיותר, לרדוף אחרי הזנב של עצמי, גורם גם לי לדלג לפעמים על חוויות בחיים, לדפדף אותן בצפייה דרוכה לסיפוק המהיר הבא. ואז, כשאני עסוק בלקטר על מר גורלי, אני מקבל הזדמנות לצפות בחיים שלי לפני שנתיים ולהבין שחוסר שביעות רצון הוא דבר מאוד יחסי.

 יחסי, כיוון שלא הייתי שבע רצון גם לפני שנתיים (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לכתוב דוקטורט). יחסי, כיוון שנראה לי שגם עוד שנתיים לא אהיה שבע רצון (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לסיים את הדוקטורט). לא רע לי בחיים, אבל אני בד"כ רוצה יותר. ואז כשאני נזכר איך נראו חיי לפני כמה שנים, אני לא מצליח להבין על מה קיטרתי ולמה. אני מביט שוב על טלפון הנוקיה המזדקן שלי וחושב שאם יש משהו שלמדתי מהחזרה אליו – מעבר לעובדה שאני ממש שונא את הוואטסאפ – הרי שזה להעריך את מה שיש לי ולשמוח בחלקי. כי החיים יחסיים כמו המעבר מטלפון נוקיה מיושן לסמארטפון -אתה אולי משתדרג, אבל מעבר לפינה תמיד ימתין לך דגם חדש ומשופר יותר, שלא בטוח שאתה בכלל צריך…

צחוק מתגלגל

בסופו של דבר, התשובה היא צחוק מתגלגל. כך אני מספר לכל מי ששואל אותי על מה ההבדל בין שני ילדים לשלושה. לאלו שמרימים גבה אני מסביר על צחוקו המתגלגל של נדב, שמדביק את כל הסובבים אותו תוך מספר שניות ועל תשומת הלב שהוא מושך מהילדים. ולאלו שעדיין לא מבינים את הקשר, אני מספר כיצד התנהלנו עם בתנו הראשונה מיכלי וכיצד אנו מתנהלים עם בננו השלישי נדב. לרוב זה מספיק וכשהם פורצים בצחוק מתגלגל, הם כבר מבינים לבד על מה אני מדבר. וזה הכל. באמת שאין שום דבר מעבר לזה. נכון, זה יותר קשה, לפעמים מצריך קצת לוגיסטיקה או עזרה מחברים ומשפחה. אבל אם מסכמים את כל היתרונות ומקזזים אותם עם כל החסרונות, נותרים עם דבר אחד, יחיד ומיוחד: צחוק מתגלגל.

20141220_092228תיאוריית הפלורסנט שלי, עליה הרחבתי בפוסטים קודמים, מחזיקה מעמד בינתיים לא רע. טענתי הייתה כי בעוד הורים לילד ראשון נאלצים לגשש את דרכם בחשיכה גמורה, הורים לילד שלישי כבר מכירים את הדרך, כיוון שהיא מוארת באורם של השניים שהגיחו לעולם לפניו (ע"ע הפלורסנט). נדב כבר בן שנה וחצי ונדמה כי הפלורסנט שהגיח יחד איתו לא רק האיר את הדרך בה אנחנו הולכים, אלא גם שינה קצת את ההתנהלות השוטפת שלנו בכל הנוגע לילדים. זה ניכר בעיקר בתקופה האחרונה ובא לידי ביטוי בשחרור הרסן כלפיו ובהיעדר הקפדה על דברים שפעם היו חשובים לנו הרבה יותר. אז נכון, הוא לובש לפעמים את אותם הבגדים וכן, לפעמים מחפפים את עניין המקלחת (אין צורך להחמיא על משחק המילים המתוחכם) או האוכל. מה שלא עבר בשלום עם שני הילדים הראשונים – מיכלי למשל מעולם לא נכנסה לאמבט לפני שנמדדה בו, באמצעות מד מעלות יקר במיוחד, טמפרטורה של 27 מעלות – זורם עם הילד השלישי ביתר קלות. או שלא, אבל לאף אחד זה כבר לא מפריע יותר מדי.

כמובן שיש את נושא המחלות, שמשבש תדיר את השגרה ועלול הוציא כל בר דעת מדעתו. וכן, עברנו כמה רגעים קשים בשנה וחצי האחרונות, כמה ביקורים מיותרים בבתי חולים או במרפאות עמוסות בילדים צווחניים והורים לחוצים. ובכל זאת, כאשר אנו נזכרים בטיפול בנדב לעומת הטיפול במיכלי, נזכרים כיצד התדפקנו אחוזי טירוף על מרפאת 24 שעות בגלל איזה קוץ שנכנס לה לרגל או שילמנו סכומים מטורפים למומחים שבדקו שהיא הולכת כמו שצריך, אנו לרוב פורצים בצחוק מתגלגל. כי אמרו את זה קודם לפני, אבל זה דווקא כן משנה – ילד שלישי הוא אמנם שובר שוויון, אבל מי אמר שצריך שוויון בחיים?

העדר השוויון אמנם משנה את איזון המשפחה, אולם הוא לא משאיר מקום לדאגות או לחצים, שהיו מנת חלקנו עם הילדים הראשונים. למעשה, ככל שהחיים יותר עמוסים, כך יש פחות זמן לדאגות. זה לא שהן לא קיימות, אולם בין השיעורים של מיכלי לחוג הכדורגל של עידו, בין ארוחות הערב למקלחות, אין בנמצא די זמן לחשוב עליהן. וכך נוצר האבסורד לפיו ככל שאתה עמוס יותר, כך אתה רגוע יותר. כמו בתמונה החביבה הזו של נדב, שצילמתי בשבוע שעבר – ילד בן שנה וחצי שמתחמם בשמש החורפית של אמצע דצמבר – תמונה שהשקט שלה מלמד לא רק על הילד ממול המצלמה, אלא גם על הבחור מאחוריה.

וכל זה מבלי שהזכרתי את הילד עצמו, את בלוריתו המתנפנפת, חיוכו הכובש, אהבתו לספרים וכמובן צחוקו המתגלגל. או ששכחתי שגם הגדולים צחקו כך, או שהוא פשוט יותר מצחיק מהם. כך או אחרת, ברגע ששומעים את צחוקו, אי אפשר להוריד את החיוך מהפנים. גילו הצעיר לא מאפשר לי לאפיין אותו בתכונות אופי מיוחדות בינתיים, אולם אם אני מוכרח להניח את הז'יטונים על תחום שיתאים לאופיו השובב, אלך על משהו שקשור למשחק או הומור. אחרי הרקדנית/זמרת והכדורגלן שכבר נמצאים בבית, הגיע הזמן למישהו שגם ינער קצת את שני ההורים הרציניים יתר על המידה שלו. או לפחות יגרום להם לפרוץ בצחוק מתגלגל שיזכיר להם, בכל פעם מחדש, את היתרונות שמביא איתו הילד השלישי למשפחה.

שיר של אחרי מלחמה

על המחברת המצהיבה שלי כתוב ד'1, מה שמתארך את תקופת כתיבת הסיפור המופיע בה לשנת 1986. כשמעיינים בסיפור, שנפרש על פני חצי מחברת (כולל איור משעשע במיוחד), אפשר להתרשם שהכותב קרא הרבה סיפורי הרפתקאות בחייו הקצרים. חבורת ילדים, הנחטפת על ידי כנופיה עלומת שם ומובלת למערה בהרי ירושלים, מתחילה מבצע היחלצות מסובך הכולל אוצר אבוד, שלדים ועוד מרעין בישין אחרים. התיאורים הם בעיקר גראפיים והכתיבה ילדותית מאוד. אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה מבלי להגניב חיוך ולהתרשם מדמיונו העשיר של הכותב. רגש לא תמצאו שם. מקסימום רגשות סלידה של אחד הגיבורים לבנות, שבאו לידי ביטוי במשפט המחץ "אוף, אני שונא בנות" שגם שיקף נאמנה את יחסו של הכותב באותה התקופה לבנות המין השני.

זה לא פשוט לכתוב על רגשות, בטח לא בגיל צעיר. דרושה יכולת ורבלית גבוהה לצד הכרה ברגשות עצמן ויכולת להביא אותם לכתב, באופן שיצליח להעביר אותם לקורא. לי לא היו תכונות כאלו בגיל 10 – ספק אם יש לי אותן גם עכשיו – אולם מסתבר שדור ההמשך שלי הצליח, שוב, לחפות על העדר יכולותיי וליצור לעצמו יכולות משופרות.

שבועיים בסך הכל ביליתי במילואים במהלך מבצע "צוק איתן". לא לחמתי בחזית אולם הרגשתי שותף למערכה שנכפתה עלינו. שבועיים מחוץ לבית. כבר הרחבתי לגבי תחושותיי בעקבות הגיוס לצבא, אולם נדמה כי לא רק אני הושפעתי מהלחימה. לפני מספר ימים, מצאתי בחדרה של מיכלי, 8.5 כזכור, שני שירים שכתבה בזמן שנעדרתי מהבית. שני שירים קצרים, בית ופזמון כל אחד, שהצליחו להעביר באופן מדויק, לפחות לי, את תחושותיה של ילדה קטנה שאבא שלה יצא למלחמה.

20140802_093908אבא מגויס
אבא שלי מגויס ולי
הוא חסר מאוד.
אני יותר מדי מתגעגעת
ולי זה מאוד קשה.

פיזמון
אבא שלי מגויס ואני עצובה
קשה לי מאוד והוא
חסר לי מאוד. אני יותר
מדי מתגעגעת


20140802_093923מלחמה
זה התחיל לפני
כמה ימים וזה כל כך
לא נעים. ילדים
והורים מסתתרים
בממדים וזה לא נעים

פיזמון
מלחמה, מלחמה, מלחמה, מלחמה
מבצע צוק איתן
היום ה-12, המבצע מתחת
לאדמת עזה, מלחמה

אלו לא השירים הראשונים שהיא כותבת. אבל אלו השירים הראשונים שהצליחו לרגש אותי. "מתי כתבת אותם?" שאלתי. "כשלא היית כאן", היא ענתה בנונשלנטיות. "ומה הרגשת?", הקשיתי. "תקרא ותבין", היא ענתה וחזרה למסך הטלוויזיה. אז קראתי. שוב. ושוב. אותי הם הצליחו לרגש משני טעמים: ראשית, החלוקה לבית ולפזמון (כולל שם השיר המודגש) ממחישים כי משהו בחינוך המוזיקלי שלי הצליח לחדור לילדה. שנית, ואולי אף יותר חשוב, יש כאן ביטוי מילולי לרגשות אמיתיים וכנים, שבהחלט עוברים גם לקורא. לא חסר לה דמיון עשיר (בכל זאת, משהו הצלחתי להעביר לה), אבל בכל הנוגע לרגשות, היא מצליחה, בגיל צעיר, לבטא אותן באופן מעורר הערכה.

שמעתי אתמול את "שיר של אחרי מלחמה" ברדיו. תמיד אהבתי את השיר הזה אבל לפתע, כאשר הבטתי שוב בדפים שכתבה מיכלי, המשפט "היא מחכה, אהובה כבר חוזר" קיבל משמעות קצת שונה.