אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".

חינוך טוב

כשהתקשרתי להזמין זוג כרטיסים להופעה של פורטיס, הסתבר לי שיש כרטיסים לילדים, במחיר מופחת. "בת כמה הבת שלך", התעניינה המוכרת ואני אמרתי, "תשע". "חינוך טוב", היא ענתה ואפשר היה לשמוע את החיוך שלה גם מעברו השני של הקו. הרגשתי טוב עם עצמי, למרות שלא הייתי בטוח שלגרור אחרי ילדה בת תשע להופעה לילית של כוכב רוק מזדקן, היה הדבר הנכון לעשות. נכון שהיא ביקשה – זה לא הגיע ממני – ונכון שהיא כבר מכירה אותו מהריאליטי. אבל בכל זאת, אולי זה מוקדם מדי? אולי אני דוחף? אולי זה לא בשבילה?

לא סתם מציעים גם כרטיסי ילד להופעות של רמי פורטיס. בעקבות הריאליטי, הוא הפך לנגיש יותר, בעיקר לילדים, שמילאו את הרחבה שמול הבמה. לא בטוח שהוא מת על זה – אפשר לשים לב שהוא לא תמיד יודע מה לומר להם ומעדיף לפנות למבוגרים שבקהל – אבל בסה"כ, אני חושב שזה עושה לו טוב. ספק אם היה יכול להמשיך לתדלק את הקריירה בלי האהבה שהוא מקבל מהדור הצעיר. לזכותו יאמר שהוא מבין את זה ומנסה להנגיש את ההופעות שלו לקהל החדש, באמצעות להיטים והרבה מהם – "אמריקה" (שהיה נדמה לי שאמר פעם שלא ישיר יותר), "ניצוצות", "חתול מפלצת" ועוד. למעשה, הייתה זו הופעה רק של להיטים, עם שני שירים חדשים בלבד, שנדמה שנתפרה גם למידותיו של הדור הצעיר. זו גם הייתה הסיבה בגללה החלטתי בסופו של דבר לקחת את מיכלי להופעה.

20150723_225731_resizedלמרות זאת, השאלה אם לדחוף אותה לכיוון המוכר והאהוב שלי, או לתת לה להגיע אליו בעצמה, המשיכה להציק לי. מצד אחד, אי אפשר לנטרל לגמרי את ההשפעות שיש לבית על הילדים, שבדרך כלל נמשכים  לכיוונים שמעניינים את ההורים שלהם – זה קרה למיכלי עם המוזיקה, בדיוק כפי שזה קורה לעידו עם הכדורגל. מצד שני, אין ספק שיש כאן גם יד מכוונת מלמעלה, שמשמיעה להם את המוזיקה הזו באוטו, שרואה איתם משחקי כדורגל.  האם הם יכלו להתפתח לכיוון אחר, אלמלא הייתי מנווט את דרכם מלמעלה?

כשמתחילה ההופעה, אני מביט במיכלי. היא צועקת "פורטיס מ-ש-ו-ג-ע" כשהוא עולה לבמה. בשיר "נעליים" היא חולצת את כפכפיה ומנפנפת בהם באוויר. כשמתחיל "חתול מפלצת" היא דוחקת בי לקום מהכיסא ולגשת אל הבמה לרקוד עם כולם. את "ניצוצות" היא מכירה בע"פ (היא שרה את השיר הזה בתחרות השירה בבית הספר). לפעמים נדמה לי שהיא עושה את הדרך הבטוחה להיות רוקיסטית בועטת עוד כמה שנים. אני מביט בה וחושב שאולי אני ספקן מדי, אולי זה באמת מה שהיא אוהבת ורוצה ומי אני שאמנע ממנה את זה.

העניין הוא שאותי אף אחד לא דחף לכיוונים האלו. אני הגעתי אליהם לבד, בררתי אותם אחד לאחד עד שבסוף מצאתי את מה שאני אוהב. אני מייחס זאת לחינוך אחר שקיבלתי, השונה מהחינוך המאוד מעורב שאני מעניק לילדים שלי. ואולי זו התשובה שאני מחפש – כהורה המעורב בגידול הילדים שלו, אך טבעי הוא שהם נמשכים לכיוונים המעניינים אותי, כיוון שהם מבלים איתי הרבה יותר מכפי שאני ביליתי עם ההורים שלי. לא  עניין של מה בכך בהורות המודרנית בה אנו חיים כיום.

את המחשבה קוטעת שיחת טלפון. על הקו עידו, שמעדכן אותי שבית"ר הבקיעה כרגע שער ומובילה 0:1. למיכלי מתחיל להיות קר ואני נותן לה חולצה שלי שמצאתי בתיק. כשאני מביט בה, עטופה בחולצת  Star Wars ומלמלת לעצמה את מילות השיר "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", אני מבין לפתע את גודל ההשפעה שלי על הילדים שלי. איני יודע אם היא שלילית או חיובית, אם הם יודו לי עליה או ישנאו אותי אח"כ (אם מיכלי בדרך להיות רוקיסטית בועטת, האופציה השנייה נשמעת סבירה יותר…הם שונאים כל דבר), אבל אני יכול להיות בטוח בדבר אחד: אני נוכח בחיים שלהם. לטוב או לרע, אני נמצא שם. ואם המחיר של זה יהיה אהבה בלתי מוסברת לסרטי פנטזיה או חיבה לכוכבי רוק מזדקנים, אני לוקח את האחריות המלאה. אני רק מקווה שבשקלול היתרונות והחסרונות, הם יצאו מרוצים בסופו של דבר…

.

אין קץ לילדות

היתרון הגדול של פורטיסחרוף טמון לא רק בביצועים האנרגטיים, אלא בעיקר במטענים שנושאים איתם השירים שלהם. המטען הוא סובייקטיבי כמובן, אבל מבט חטוף בקהל מעלה הנחה, לא בלתי סבירה בעליל, לפיה הצמתים בהן נפגש הקהל עם השירים האלו במהלך השנים הן אותן הצמתים. השיר ההוא שלא הפסקנו לשמוע במחששה בבית הספר, ההוא שטחנו בטירונות, ההוא שלא הפסקנו לשמוע בטיול לחו"ל וההוא שדרשנו להוסיף לפלייליסט בחתונה. כל הצמתים הללו טעונים בנוסטלגיה, בזיכרונות ילדות שכבר שכחנו. גם אני לא האמנתי שרגע לפני גיל 40, עם כרס ושלושה ילדים, אני אבקש בצעקות "מקרר שיקרר לי את המוח", כפי שעשיתי לפני 15 שנה. וכשצעקתי, הבנתי, כמאמר הקלישאה, שאין קץ לילדות. וטוב שיש מי שמזכיר לי את זה.

נער הייתי וגם התבגרתי (וסליחה על השיבוש, זקן אני עדיין לא), ראיתי הרבה הופעות בישראל ובחו"ל, של אמנים גדולים ומוכרים, ובכל זאת, ספק אם חוויתי הנאה מרגשת יותר מזו שחוויתי ביום חמישי האחרון (14.5) בהופעה של צמד הרעים הללו. זו לא הייתה הופעה מושקעת במיוחד, גם לא עמוסה ברעשי רקע, זיקוקים ופירוטכניקה. זו פשוט הייתה הופעה מרגשת וזאת למרות העדר הדרן ראוי, שהעיב קצת על סיום המפגש איתם והשאיר תחושה חמצמצה של עוד. למי שאוהב את פורטיסחרוף, זה לא כל כך שינה. השלם היה גדול משמעותית מסך כל חלקיו ובמקרה של שני אלו, הגודל דווקא כן קובע.

FSאני אמנם אדם נוסטלגי, אבל לא מאלו שמתרפקים בערגה על ימי בית הספר, או הצבא. טוב לי גם עכשיו, ממרום שנותיי עם הכרס והילדים. יחד עם זאת, מאקורד הפתיחה ועד למחיאת הכף האחרונה, הרגשתי שאני נשאב חזרה בזמן למחוזות אחרים, לזיכרונות נעימים מהימים ההם. סוכני הזיכרון שניגנו על הבמה מולי בכימיה ואיזון מושלמים, החזירו אותי לביקור בזק בכל אותן הצמתים בהם עברתי בחיי. לא את כולן אני זוכר לחיוב, אבל את כולן אני זוכר בזכותם. וזה משהו שאיני יכול לומר על להקות אחרות, שעדיין פעילות, כמו משינה, תיסלם או אפילו מוניקה סקס.

ויש גם את העניין המוזיקלי שרק העצים את תחושת הנוסטלגיה. השירים נשמעים עדיין רלבנטיים ומעודכנים, הביצועים (ברובם) היו מעולים וגם אם פה ושם נרשמו מבוכות קטנות ("הנה בא השקט" כשיר סיום?) הרי שהם בגדר פסיק בלבד בביקורת הכללית החיובית. הכימיה שהביאה איתה את אלבומי המופת שלהם ביחד ולחוד עדיין חיה ובועטת, השיגעון עדיין קיים ופורטיס עדיין משכנע כמשוגע התורן. היה זה מחזה סוריאליסטי לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה ולדעת שלמרות שהוא נראה ונשמע כמו ראש וראשון למשוגעים, הוא עדיף לאין ערוך על הפוליטיקאים האמיתיים שהושבעו באותה השעה בדיוק לממשלה.

ויש גם את העניין הפעוט עם הבת שלי, 9 בסה"כ, שהתחברה בצורה מדהימה לחלק מהשירים של הצמד. את "ניצוצות" למשל, היא בחרה לשיר בתחרות שירה בבית הספר. לפני שיצאתי היא אף ביקשה שאקח אותה איתי להופעה, כדי שתוכל לראות גם את "אין קץ לילדות" ו-"אמריקה". היא ביקשה גם שאצלם לה את "ניצוצות", כדי שתוכל לשפר את השירה שלה. הצטערתי שלא יכלה לבוא איתי אבל הרגשתי באותה הנשימה גאווה – גאווה על שהצלחתי להעביר משהו מזיכרונות הילדות שלי לבת שלי, גאווה על כך שיש לנו אהבה מוזיקלית משותפת וגאווה על כך שהיא הבת שלי. צילמתי לה את פורטיסחרוף שרים "ניצוצות", אבל לא הצלחתי לצלם גם את הלחלוחית שהייתה לי בעיניים באותו הרגע, כשנזכרתי בביצוע שלה והבנתי לא רק שלילדות שלי אין קץ, אלא שגם שזכיתי לשתף אותה עם הילדים שלי.

סיפור לשעת לילה מאוחרת

הוא הביט בהנאה בקומפוזיציה הכתומה-לבנה שהשתקפה על מרבד השלג מולו. השלג שעטף את העיר ולא הפסיק לרדת, הצליח להרחיק את המחשבות השליליות מליבו. שתי דקות לאחר מכן הבין כי אם ברצונו להמשיך ולחמם את ליבו בתאורת הרחוב העליזה, עליו למצוא מקום קצת פחות חשוף לעשות זאת. כשהסב את ראשו, גילה מאחוריו שלט קטן, "הסמטה", שהוביל לדלת פאב קטנה אף יותר. הוא נכנס אליו והתיישב מול החלון, ממשיך לבהות בשלג הלבן ולהנות ממחשבות חיוביות וחמימות.

20150129_182416_resized (1)הוא הבחין בה כשהסתובב לקרוא למלצרית. שיערה השחור הקצוץ בלט ביופיו על רקע השלג בחלון ועיניה השחורות כפחם נצצו למרחוק כעיני חתול בלילה נטול כוכבים. מאיר אריאל, עלתה בראשו מיד המחשבה. חבריו כינו אותו לא פעם אנציקלופדיה מוזיקלית, בגלל הידע הנרחב שלו במוזיקה. הוא האמין שידע זה איפשר לו לזהות את טעמן המוזיקלי של בחורות רק על פי המראה שלהן. כך נהג גם להתחיל איתן מדי פעם, אם כי גילה לא אחת שחיזוי העדפה מוזיקלית של בחורה אינו מהווה בהכרח מתכון לזוגיות מושלמת. אולם הפעם ידע שעם הבחורה הזו זה יהיה שידוך מצוין – שניהם אוהבים את מאיר אריאל

היא אולי אוהבת גם רוק קלאסי, חשב לעצמו, אבל אין בכלל ספק שהיא אוהבת קודם כל את מאיר אריאל. היא פשוט נראתה טיפוס כזה: מסתורית, עם שורשים ישראליים עמוקים וחוכמת חיים. הוא נפנף שוב למלצרית, שניגשה אליו בחוסר רצון בולט. "אפשר לקבל דף ועט?", שאל מבלי להסיר את מבטו משחורת השיער. היא הנהנה בעייפות והביאה לו את מבוקשו. הוא כבר ידע איזה שיר מתאים לה. הוא התלבט אם להוסיף הקדמה ולבסוף נמלך בדעתו. בחורות שאוהבות את מאיר אריאל מבינות את השירים שלו ואת המשמעות שלהן, אין צורך להוסיף תרגום בגוף הסרט. הוא נטל את העט ושרבט משפט מאחד השירים היותר טובים שכתב מאיר אריאל:

 "…האירי לי בחלל ראשי,

וראי בעצמך את כל צבעי נפשי

וקחי לך מהם את הצבע הכי זוהר

והראי לי איזה צבע אחר".

הוא הוסיף סמיילי בסוף המשפט וסימן שוב למלצרית הנרגנת. "תוכלי בבקשה לתת את הפתק לבחורה שיושבת על הבר?" שאל בנימוס. היא נטלה את הפתק והעבירה אותו באיטיות מרגיזה אל הבחורה. כל שנותר כעת היה להמתין ולראות האם צדק בהשערתו. לא היה לו ספק, אבל רק כשפתחה את הפתק והחיוך עלה על פניה, קיבל את האישור שחיכה לו. היא קיפלה את הפתק, הכניסה אותו לכיס מעילה וחזרה לחברתה הבלונדינית.

השלג הוסיף לרדת ולחמם את ליבו. החלון התמלא באדים וחסם חלק מהנוף הלבן. גם קומפוזיצית האור, שדחפה אותו מלכתחילה אל הפאב, החלה להיעלם מבעד לאדים. מחוגי השעון, שנעו מהר מדי, גרמו לו להביט מדי פעם אחורה לעברה. גם היא הביטה לעברו מדי פעם. הוא היה כה בטוח בצדקתו עד שהזמין לעצמו עוד כוס קפה. המלצרית החלה להרים את הכיסאות של הפאב, במטרה לרמוז ליושבים בו שהזמן לא קפא כאן, כפי שקפא בחוץ. הוא נותר לשבת.

החלון המשיך להתכסות באדים. המלצרית הביאה לו את הקפה יחד עם החשבון, למרות שכלל לא ביקש זאת, כאילו רומזת שזמנו עבר. צינה עזה פרצה את הדלת כאשר זוג יושבים יצא החוצה והרעידה אותו. ספקות החלו מתגנבים לליבו. האם יכול להיות שטעה? שחורת השיער לא הביטה אליו והייתה עסוקה בדיון עמוק עם חברתה הבלונדינית. המחשבות השליליות הגיעו בדיוק שהחלון התכסה לגמרי באדים והעלים את השלג.

לאחר כחצי שעה נוספת, הבין שלראשונה בחייו, אכזב אותו מאיר אריאל. הוא היה יכול לגשת אליה אבל ידע בסתר ליבו שאם הייתה מעוניינת בו, אם הייתה טיפוס אמיתי של מאיר אריאל כפי שחשב, הייתה וודאי שולחת לו תגובה. הוא הזמין חשבון, השאיר את הכסף על השולחן והביט שוב אחורה. היה נדמה לו שראה מבט של הפתעה בעיניה השחורות. זה כבר לא הזיז לו. הוא הרים את צווארון מעילו ויצא אל השלג, בדרך ללילה נוסף של מחשבות שליליות, לילה נוסף באלכסון.

המלצרית מיהרה אחריו, אולם נעצרה כאשר הבחינה ששכח להשאיר לה טיפ. "בן זונה", היא סיננה והוציאה מכיסה את הפתק שביקשה ממנה הבחורה על הבר לתת לו כמה דקות קודם. "Light my Fire Baby" נכתב בו בכתב מעוגל, יחד עם סמיילי חייכני ומזמין. היא הביטה בדמותו חוצה את הסמטה מולה, החזירה מבטה אל קערית הטיפ הריקה ושוב אל הפתק. לאחר מכן מעכה את הפתק, השליכה אותו לפח וחזרה למלאכת הרמת הכיסאות.

יחסיות

הסמארטפון שלי שבק חיים לא מזמן. בצר לי נאלצתי לחזור  לטלפון הישן שלי, ששימש אותי בנאמנות עד להחלפתו. דגם קלאפה מיושן של נוקיה, בלתי שביר, עמיד לנפילות ממגדלים גבוהים ובעל סוללה שיכולה להחזיק גם שבוע ימים. שלוש שנים הוא היה ברשותי ועברנו די הרבה ביחד. השבוע הפעלתי אותו, לראשונה מזה תקופה די ארוכה. מילא שהוא עבד בלי שום בעיה. העניין היה מה שגיליתי בתוכו.

בסה"כ 20 חודשים מאז שהפסקתי להשתמש בו. אני מדפדף בתמונות שעדיין שמורות בו ולא יכול שלא לחייך אל נוכח החיים המשתקפים מהם. הג'ינג'י הקטן עם הצחוק המתגלגל למשל, שנולד לאחר שהחלפתי טלפון, כלל אינו נוכח בו. החיים העולים מהתמונות נראים לפתע שלווים ורגועים יותר עם שני ילדים. שלווים ואפילו קצת נאיביים. הנה תמונה של הילדים ביום העצמאות שעבר (ללא עגלה נוספת, ללא תיק עם חיתולים וללא בייביסטר), הנה תמונה שלהם מהסופרמרקט (העגלה היחידה שם היא עגלת הסופר). הנה תמונה שלי עם מיכלי במסעדה (לא ביקרנו בה שוב מאז שהיא צולמה). הנה תמונה שלנו מחייכים (ללא עיגולים שחורים בעיניים). גם הבית נראה הרבה יותר מסודר.

תצלום01211

אני מסתכל על התמונות ומתקשה להאמין שהן צולמו לפני שנתיים. הרי אני זוכר כמעט את כולן, זוכר מתי צילמתי אותן, מתי התרחשו האירועים המצולמים בהם. זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן ובכל זאת, נדמה לי שמאז חיי השתנו לחלוטין: נולד לי ילד, התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי, ביקרתי פעמיים בחו"ל, צפיתי בשלוש הופעות, כתבתי טור שבועי לעיתון ואפילו הקמתי קבוצה בפייסבוק. מיכלי כבר בכיתה ג', פותרת תרגילים במתמטיקה שאפילו אני לא יודע לפתור ומנהלת איתי שיחות חולין בענייני מוזיקה ("אבא, איזה שיר מהדיסק 1900 של פורטיסחרוף אתה אוהב יותר: את ניצוצות או את אמריקה?"), עידו הפך לסקורר לא קטן בחוג הכדורגל. ראבאק, כל זה ב-20 חודשים?

ובכן, הזמן רץ והוא לא מחכה לאף אחד. מי שממצמץ לרגע, עלול להפסיד חוויה בלתי נשכחת, כמו השער הראשון שהילד הבקיע או השיר הראשון שהילדה כתבה. מי שעסוק כל הזמן בתכנונים – עבדכם הנאמן למשל – עלול לגלות שבזמן שהוא תכנן את המסלול ללונדון (שלוש הופעות בשלושה ימים!) או את תחילת העבודה על הדוקטורט שלו, הוא פספס את הרגע בו הוא אשכרה ישן לילה שלם.

העולם מציע לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לקחת, מה שמשאיר אותנו פעמים רבות בתחושת חוסר שביעות רצון. השיתופיות הגואה ברשתות החברתיות והרצון של כולם להראות כמה שטוב להם, רק מחמירים את המצב. וכך קורה שלמרות שעשיתי מעל ומעבר בשנתיים האחרונות, שנת 2014 שהסתיימה זה עתה, השאירה אותי עם תחושה קצת חמוצה. לא שחלילה אני חושב שלא עשיתי מספיק – יש פשוט עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי. והרצון הזה, להספיק כמה שיותר, לרדוף אחרי הזנב של עצמי, גורם גם לי לדלג לפעמים על חוויות בחיים, לדפדף אותן בצפייה דרוכה לסיפוק המהיר הבא. ואז, כשאני עסוק בלקטר על מר גורלי, אני מקבל הזדמנות לצפות בחיים שלי לפני שנתיים ולהבין שחוסר שביעות רצון הוא דבר מאוד יחסי.

 יחסי, כיוון שלא הייתי שבע רצון גם לפני שנתיים (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לכתוב דוקטורט). יחסי, כיוון שנראה לי שגם עוד שנתיים לא אהיה שבע רצון (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לסיים את הדוקטורט). לא רע לי בחיים, אבל אני בד"כ רוצה יותר. ואז כשאני נזכר איך נראו חיי לפני כמה שנים, אני לא מצליח להבין על מה קיטרתי ולמה. אני מביט שוב על טלפון הנוקיה המזדקן שלי וחושב שאם יש משהו שלמדתי מהחזרה אליו – מעבר לעובדה שאני ממש שונא את הוואטסאפ – הרי שזה להעריך את מה שיש לי ולשמוח בחלקי. כי החיים יחסיים כמו המעבר מטלפון נוקיה מיושן לסמארטפון -אתה אולי משתדרג, אבל מעבר לפינה תמיד ימתין לך דגם חדש ומשופר יותר, שלא בטוח שאתה בכלל צריך…

צחוק מתגלגל

בסופו של דבר, התשובה היא צחוק מתגלגל. כך אני מספר לכל מי ששואל אותי על מה ההבדל בין שני ילדים לשלושה. לאלו שמרימים גבה אני מסביר על צחוקו המתגלגל של נדב, שמדביק את כל הסובבים אותו תוך מספר שניות ועל תשומת הלב שהוא מושך מהילדים. ולאלו שעדיין לא מבינים את הקשר, אני מספר כיצד התנהלנו עם בתנו הראשונה מיכלי וכיצד אנו מתנהלים עם בננו השלישי נדב. לרוב זה מספיק וכשהם פורצים בצחוק מתגלגל, הם כבר מבינים לבד על מה אני מדבר. וזה הכל. באמת שאין שום דבר מעבר לזה. נכון, זה יותר קשה, לפעמים מצריך קצת לוגיסטיקה או עזרה מחברים ומשפחה. אבל אם מסכמים את כל היתרונות ומקזזים אותם עם כל החסרונות, נותרים עם דבר אחד, יחיד ומיוחד: צחוק מתגלגל.

20141220_092228תיאוריית הפלורסנט שלי, עליה הרחבתי בפוסטים קודמים, מחזיקה מעמד בינתיים לא רע. טענתי הייתה כי בעוד הורים לילד ראשון נאלצים לגשש את דרכם בחשיכה גמורה, הורים לילד שלישי כבר מכירים את הדרך, כיוון שהיא מוארת באורם של השניים שהגיחו לעולם לפניו (ע"ע הפלורסנט). נדב כבר בן שנה וחצי ונדמה כי הפלורסנט שהגיח יחד איתו לא רק האיר את הדרך בה אנחנו הולכים, אלא גם שינה קצת את ההתנהלות השוטפת שלנו בכל הנוגע לילדים. זה ניכר בעיקר בתקופה האחרונה ובא לידי ביטוי בשחרור הרסן כלפיו ובהיעדר הקפדה על דברים שפעם היו חשובים לנו הרבה יותר. אז נכון, הוא לובש לפעמים את אותם הבגדים וכן, לפעמים מחפפים את עניין המקלחת (אין צורך להחמיא על משחק המילים המתוחכם) או האוכל. מה שלא עבר בשלום עם שני הילדים הראשונים – מיכלי למשל מעולם לא נכנסה לאמבט לפני שנמדדה בו, באמצעות מד מעלות יקר במיוחד, טמפרטורה של 27 מעלות – זורם עם הילד השלישי ביתר קלות. או שלא, אבל לאף אחד זה כבר לא מפריע יותר מדי.

כמובן שיש את נושא המחלות, שמשבש תדיר את השגרה ועלול הוציא כל בר דעת מדעתו. וכן, עברנו כמה רגעים קשים בשנה וחצי האחרונות, כמה ביקורים מיותרים בבתי חולים או במרפאות עמוסות בילדים צווחניים והורים לחוצים. ובכל זאת, כאשר אנו נזכרים בטיפול בנדב לעומת הטיפול במיכלי, נזכרים כיצד התדפקנו אחוזי טירוף על מרפאת 24 שעות בגלל איזה קוץ שנכנס לה לרגל או שילמנו סכומים מטורפים למומחים שבדקו שהיא הולכת כמו שצריך, אנו לרוב פורצים בצחוק מתגלגל. כי אמרו את זה קודם לפני, אבל זה דווקא כן משנה – ילד שלישי הוא אמנם שובר שוויון, אבל מי אמר שצריך שוויון בחיים?

העדר השוויון אמנם משנה את איזון המשפחה, אולם הוא לא משאיר מקום לדאגות או לחצים, שהיו מנת חלקנו עם הילדים הראשונים. למעשה, ככל שהחיים יותר עמוסים, כך יש פחות זמן לדאגות. זה לא שהן לא קיימות, אולם בין השיעורים של מיכלי לחוג הכדורגל של עידו, בין ארוחות הערב למקלחות, אין בנמצא די זמן לחשוב עליהן. וכך נוצר האבסורד לפיו ככל שאתה עמוס יותר, כך אתה רגוע יותר. כמו בתמונה החביבה הזו של נדב, שצילמתי בשבוע שעבר – ילד בן שנה וחצי שמתחמם בשמש החורפית של אמצע דצמבר – תמונה שהשקט שלה מלמד לא רק על הילד ממול המצלמה, אלא גם על הבחור מאחוריה.

וכל זה מבלי שהזכרתי את הילד עצמו, את בלוריתו המתנפנפת, חיוכו הכובש, אהבתו לספרים וכמובן צחוקו המתגלגל. או ששכחתי שגם הגדולים צחקו כך, או שהוא פשוט יותר מצחיק מהם. כך או אחרת, ברגע ששומעים את צחוקו, אי אפשר להוריד את החיוך מהפנים. גילו הצעיר לא מאפשר לי לאפיין אותו בתכונות אופי מיוחדות בינתיים, אולם אם אני מוכרח להניח את הז'יטונים על תחום שיתאים לאופיו השובב, אלך על משהו שקשור למשחק או הומור. אחרי הרקדנית/זמרת והכדורגלן שכבר נמצאים בבית, הגיע הזמן למישהו שגם ינער קצת את שני ההורים הרציניים יתר על המידה שלו. או לפחות יגרום להם לפרוץ בצחוק מתגלגל שיזכיר להם, בכל פעם מחדש, את היתרונות שמביא איתו הילד השלישי למשפחה.

שיר של אחרי מלחמה

על המחברת המצהיבה שלי כתוב ד'1, מה שמתארך את תקופת כתיבת הסיפור המופיע בה לשנת 1986. כשמעיינים בסיפור, שנפרש על פני חצי מחברת (כולל איור משעשע במיוחד), אפשר להתרשם שהכותב קרא הרבה סיפורי הרפתקאות בחייו הקצרים. חבורת ילדים, הנחטפת על ידי כנופיה עלומת שם ומובלת למערה בהרי ירושלים, מתחילה מבצע היחלצות מסובך הכולל אוצר אבוד, שלדים ועוד מרעין בישין אחרים. התיאורים הם בעיקר גראפיים והכתיבה ילדותית מאוד. אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה מבלי להגניב חיוך ולהתרשם מדמיונו העשיר של הכותב. רגש לא תמצאו שם. מקסימום רגשות סלידה של אחד הגיבורים לבנות, שבאו לידי ביטוי במשפט המחץ "אוף, אני שונא בנות" שגם שיקף נאמנה את יחסו של הכותב באותה התקופה לבנות המין השני.

זה לא פשוט לכתוב על רגשות, בטח לא בגיל צעיר. דרושה יכולת ורבלית גבוהה לצד הכרה ברגשות עצמן ויכולת להביא אותם לכתב, באופן שיצליח להעביר אותם לקורא. לי לא היו תכונות כאלו בגיל 10 – ספק אם יש לי אותן גם עכשיו – אולם מסתבר שדור ההמשך שלי הצליח, שוב, לחפות על העדר יכולותיי וליצור לעצמו יכולות משופרות.

שבועיים בסך הכל ביליתי במילואים במהלך מבצע "צוק איתן". לא לחמתי בחזית אולם הרגשתי שותף למערכה שנכפתה עלינו. שבועיים מחוץ לבית. כבר הרחבתי לגבי תחושותיי בעקבות הגיוס לצבא, אולם נדמה כי לא רק אני הושפעתי מהלחימה. לפני מספר ימים, מצאתי בחדרה של מיכלי, 8.5 כזכור, שני שירים שכתבה בזמן שנעדרתי מהבית. שני שירים קצרים, בית ופזמון כל אחד, שהצליחו להעביר באופן מדויק, לפחות לי, את תחושותיה של ילדה קטנה שאבא שלה יצא למלחמה.

20140802_093908אבא מגויס
אבא שלי מגויס ולי
הוא חסר מאוד.
אני יותר מדי מתגעגעת
ולי זה מאוד קשה.

פיזמון
אבא שלי מגויס ואני עצובה
קשה לי מאוד והוא
חסר לי מאוד. אני יותר
מדי מתגעגעת


20140802_093923מלחמה
זה התחיל לפני
כמה ימים וזה כל כך
לא נעים. ילדים
והורים מסתתרים
בממדים וזה לא נעים

פיזמון
מלחמה, מלחמה, מלחמה, מלחמה
מבצע צוק איתן
היום ה-12, המבצע מתחת
לאדמת עזה, מלחמה

אלו לא השירים הראשונים שהיא כותבת. אבל אלו השירים הראשונים שהצליחו לרגש אותי. "מתי כתבת אותם?" שאלתי. "כשלא היית כאן", היא ענתה בנונשלנטיות. "ומה הרגשת?", הקשיתי. "תקרא ותבין", היא ענתה וחזרה למסך הטלוויזיה. אז קראתי. שוב. ושוב. אותי הם הצליחו לרגש משני טעמים: ראשית, החלוקה לבית ולפזמון (כולל שם השיר המודגש) ממחישים כי משהו בחינוך המוזיקלי שלי הצליח לחדור לילדה. שנית, ואולי אף יותר חשוב, יש כאן ביטוי מילולי לרגשות אמיתיים וכנים, שבהחלט עוברים גם לקורא. לא חסר לה דמיון עשיר (בכל זאת, משהו הצלחתי להעביר לה), אבל בכל הנוגע לרגשות, היא מצליחה, בגיל צעיר, לבטא אותן באופן מעורר הערכה.

שמעתי אתמול את "שיר של אחרי מלחמה" ברדיו. תמיד אהבתי את השיר הזה אבל לפתע, כאשר הבטתי שוב בדפים שכתבה מיכלי, המשפט "היא מחכה, אהובה כבר חוזר" קיבל משמעות קצת שונה.

הרהורים על מלחמות וכדורסל

מהמקום בו שיחקתי היה אפשר לשמוע את הגלים. למעשה, אם הייתי מתכופף קצת, הייתי יכול גם לראות אותם, כמו גם את השובל שהשאירו אחריהם מדחפי האוניה. מגרש הכדורסל מוקם בחלק האחורי של ירכתי האוניה ואיפשר תצפית נפלאה, מדי ערב, על השקיעה. המגרש עצמו היה עטוף ברשת מלמעלה ומהצדדים, בכדי למנוע מכדורים סוררים ליפול לים. אני חושב שריחו של הים הפך אותי לשחקן טוב יותר באותם הימים. הייתי יורד מהסיפון בשעות בין ערביים, כאשר השמש נושקת לקו האופק שלא נגמר, פושט את המדים וזורק לסל. כל כדור היה נכנס. הרבה פעמים העירו לי על החולצה – "אל תוריד אותה כשאתה בתפקיד" – אבל מי שהכיר אותי ידע שהמאבק אבוד. היכן שאמרו לי מה לעשות, לרוב עשיתי ההפך.

שמונה חודשים ביליתי על האונייה הזו. שמונה חודשים, שלוש יבשות ואינספור ערים, אנשים, ריחות וצבעים. אבל מגרש הכדורסל היה ונשאר הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו. בים הבלטי הבחנתי בזנב לוויתן מבעד לרשתות, בכניסה לפיורדים הנורבגים האכלתי שחפים שדאו סביב המגרש. בים התיכון ראיתי אינספור להקות דולפינים שוחות במקביל לאונייה. ריח הים נמהל בריחות האוכל המוגש על הסיפון ונוסעים משועממים היו מגיעים לעיתים לצפות בשקיעה ובקצין הצעיר והתימהוני שמשחק כדורסל עם עצמו. חלקם ביקשו בנימוס להצטרף, אחרים סתם עמדו, ועודדו. היו כמה שאף ביקשו להצטלם איתי למזכרת. בכל זאת, כל כדור נכנס.

1116 שנים עברו מאז אותה תקופה יפה. אני חושב עליה הרבה בימים האחרונים, אותם אני מבלה באולם הכדורסל הלא ממוזג והלא משופץ בחדרה. את ריח הים מחליף ריח של זיעה, ריח האוכל מגיע מארגזי החמגשיות הנפרקים לאולם מדי יום ואת הנוסעים מחליפים חיילים משועממים שאף פעם לא מוחאים כפיים. בגיל 38, לראשונה בחיי, קיבלתי השבוע צו שמונה וגויסתי למילואים, בכדי לסייע לצבא להתמודד עם איומי הטילים המגיעים מעזה. כבר שבוע שאני מבלה באולם הכדורסל: ישן, אוכל ומגיע כל ערב בשעת בין ערביים, פושט את המדים הירוקים וזורק לסל. הפעם, שום כדור לא נכנס.

נדמה לי כי הפער הזה הוא תמצית חיינו. פער בין ימים יפים למציאות קודרת. פער בין פוטנציאל למציאות. פער בין האופטימיות שהייתה מנת חלקי אז, לבין הפסימיות המלווה אותי בשבועות האחרונים. השבוע, כשהגעתי הביתה לכמה שעות על המדים, לא יכולתי שלא להיזכר בתמונה שצרובה לי בראש, של אבי חוזר על מדים ממלחמת לבנון הראשונה. אז אמרו לנו שהכל פתיר, שהנה, תכף אנו מסיימים את כל המלחמות. בזמן שעידו חיבק אותי וסרב לעזוב, התגנבה לליבי תחושת דיכאון: שום דבר לא פתיר וסיום כל המלחמות הוא משהו שכנראה לעולם לא יקרה.

אם יש משהו שאני סוחב איתי מתחילת סבב הקרבות האחרון, הרי זו ההבנה בלתי נמנעת כי גם עידו, כמוני וכמו אבי לפני, יבלה שלוש שנים עקרות על מדים, בלחימה מול אויב כלשהוא. במקום לשחק כדורסל מול הים, גם הוא יגיע לאולמי כדורסל נידחים בערים מופצצות, יישן על אותם המזרנים, יאכל את אותן מנות קרב נוראיות וילבש את אותם המדים הדהויים שלבש אביו לפניו. הוא עדיין אינו יודע זאת, כפי שגם אני לא ידעתי אז, שיגיע היום שלא כל כדור יכנס ושריח הים יישאר רק זיכרון לחיים שהיו יכולים להיות כאן אלמלא היינו חיים על חרבנו. אי אפשר להתחמק מהמחשבה הזו. היא חוזרת בכל אזעקה ובכל מבזק חדשות המודיע על מטחי רקטות נוספים. והיא מדכאת.

"חייל, שים בבקשה מדים, אתה בכוננות", ביקש ממני אמש אחד הקצינים. "תכף", חייכתי והמשכתי לזרוק לסל, תוך התעלמות מבקשתו. הכדורים אמנם לא נכנסים מזמן, אבל אני מתנחם בכך שלפחות את המנטאליות שלי, איש כנראה כבר לא יצליח לשנות…

הגביע (לא) שלנו

הגביעים המוזהבים שהונחו שורות שורות על השולחן, לא ממש הצליחו להסתיר את כיעורו. גם המדליות החגיגיות על השולחן הסמוך, שאיש לא טרח להוציא אותן מהשקיות בהן נקנו, לא הצליחו לספק מימד של טקסיות. ספק אם מארגני מסיבת הסיום של חוג הכדורגל של עידו התכוונו לשוות לטקס חגיגיות כלשהיא. נראה היה שכל רצונם הוא לסיים כמה שיותר מהר ולעבור לאוכל – "על האש", כמיטב המסורת הישראלית. השולחנות הוצבו בשולי מגרש הכדורגל המוזנח, ללא רשתות לשערים, עם דלת חורקת וסימנים שהעידו כי פעם סומנו במגרש רחבות ונקודת אמצע. כל הטקס הריח, תרתי משמע, חוסר מקצועיות.

שולחן הכיבוד, שהתמלא במאכלים ים-תיכוניים דוגמת במבה וביסלי, הפך במהרה למוקד עלייה לרגל. הורים נרגשים עטו על האוכל ששידר הכל חוץ מבריאות, מילאו לעצמם כוסות חד פעמיות במטעמים וניסו לשווא להפריד משולשי פיצה. עד מהרה הפך השולחן לעיסת מתוקה-מלוחה נוזלית ומטפטפת, מה שלא הפריע גם לילדים, אחיהם ובני הדודים שלהם לגשת אליו שוב ושוב בניסיון להציל משהו לאכול לפני שיתחיל הטקס. על המגרש עצמו התרוצצו כמאה ילדים קטנים בגילאים 4-7 בועטים עשרות כדורים לכיוון השערים ללא הרשת ומחכים שמישהו יאמר להם מה לעשות.

IMG_20130914_211639"ילדים, נא לשבת לפי הקבוצות שלכם", הכריז מנהל בית הספר לכדורגל וכל הילדים המיוזעים מיהרו לחפש את חבריהם לקבוצה ולהתיישב מול שולחן הגביעים הכעור. המנהל החל להקריא מהדף רשימת תודות ארוכה, בזמן שההורים הרבים, שלא הצליחו להמתין בסבלנות עד שבנם יקרא לשולחן, התקרבו יותר ויותר לאזור חלוקת הגביעים. עד מהר הפך אזור החלוקה ללא נגיש עבור חלק מהילדים, שלא רק איבדו איתו קשר עין, אלא גם לא הצליחו לשמוע את המדריך קורא בשמם. לאחר שהסתיימו התודות, וכשעה וחצי לאחר השעה המקורית בה הוזמנו הילדים, החל הטקס.

ספק אם המילה טקס נכונה בהקשר זה. למעשה, כשהתקשרתי למנהל בית הספר בכדי למחות על האירוע, השתמשתי במילה "שכונה", שנדמה שמתארת קצת יותר טוב את מה שאמור היה להיות אירוע השיא של הילדים, שלרובם זו השנה הראשונה בה הם משחקים כדורגל. הילדים נקראו במהירות לקבל גביע, שהוגש להם כלאחר יד, ללא אפשרות לתמונה, ללא מחיאות כפיים או הכרת תודה על השנה שעברו. המדליה הוענקה להם בתוך השקית (!!) ומבלי שהונחה כלל על צווארם, שום מילת תודה לא נאמרה להם ורובם כלל לא הבינו על שום מה ולמה הם ראויים לקבל גביע או מדליה. הורים חסרי סבלנות נכנסו שוב ושוב לאזור החלוקה, מנסים לשווא לתפוס תמונה של בנם עם הגביע והמדליה ורומסים תוך כדי כך ילדים אחרים.

הבטתי בעידו, שהרגיש על גג העולם: עיניו נצצו והוא החזיק בגאווה בגביע ובמדליה. כבר שבוע שהוא מדבר על הגביע שהוא הולך לקבל. הוא חיכה לאירוע הזה כפי שאני מניח רוב הילדים חיכו לו. מבחינתו, זה היה האירוע הכי חשוב בעולם. "נהנית"? שאלתי כשנכנסו לרכב בדרך הביתה. "מאוד" הוא ענה. והפער הבלתי נתפס הזה, בין האופן בו אני תופס את האירוע לבין האופן בו הוא תפס את האירוע, לא מצליח להרפות ממני. בגיל הזה, בדיוק בנקודת הזמן הזו בה הוא אמור להתחנך לספורטיביות, להתמדה, למקצועיות, עמידה בזמנים, כיבוד המאמנים – לתרבות ספורטיבית – בדיוק בנקודת זמן קריטית זו הוא נתקל בחובבנות, חוסר מקצועיות והעדר ספורטיביות. והוא נתקל בכל אלו במקום בו הם לא אמורים להיות – במקום שאמור לחנך אותו.

אין לי ספק שבכל מקום אחר ברחבי הגלובוס זה לא היה קורה: המגרש היה מכבד את המעמד ואת השחקנים, ההורים היו מביאים מאכלי בריאות (פירות וירקות למשל), הילדים היו נקראים אחד אחד לשולחן, שם היה מקבל אותם המאמן שלקול מחיאות הכפיים של ההורים, היה מניח על צווארם מדליה, לוחץ את ידם ומעניק להם את הגביע. אח"כ היה גם מאפשר לצלם תמונה אחת לפני שהיה עובר לילד הבא. וזה באמת רק חזון מינימליסטי שלי. כך יוצרים אצל השחקנים רצון להמשך. כך יוצרים אצלם כבוד לספורט. כך יוצרים ספורטאים.

הימים ימי מונדיאל. אני מביט בתשוקה שמפגינים השחקנים למשחק, במקצועיות, במוטיבציה הגבוהה ובכישורי המשחק. מביט בהם ואז חוזר לכאן, ללבנט המקומי. אין צורך להסביר מדוע אנחנו לא נגיע לשם לעולם. לפתע התשובה כבר ברורה…

על מותגים ואבנים

הסתכלתי על הסטונס אתמול (4.6.14) ולא יכולתי שלא לתהות אם כך היו נראים הביטלס היום, אלמלא החליט מארק צ'פמן בתחילת שנות ה-80 להתעניין בספרות. האם לנון היה מקפץ כמו ג'אגר, האם מקרטני היה מתמסטל כמו ריצ'רדס והאם גם הביטלס, כמו הסטונס, היו עדיין רלבנטיים ב-2014. כי אם יש משהו שאפשר לומר בוודאות על הסטונס, הרי שלמרות גילם, הם עדיין רלבנטיים. מאוד רלבנטיים. ספק אם לנון היה מאשר הפקעת מחירים כזו, ספק אם היה נותן ידו להתמסחרות השערורייתית. אבל בין היה עושה זאת ובין אם לאו, גם הוא היה ממלא את פארק הירקון, כפי שעשו הסטונס אמול. כי יותר משבאנו לשמוע את הסטונס, באנו לחזות במותג עצמו, מותג שלמרות גילו המתקדם, עדיין לא נס ליחו. ועם ישראל, אתם יודעים, מאוד אוהב מותגים…

גילוי נאות: מיק ג'אגר, על שלל מחלפותיו וקפיצותיו, מעולם לא היה כוס התה שלי. גם קית' ריצ'ארדס תמיד הזכיר לי פיראט יותר מאשר נגן גיטרה. אבל בכל הנוגע לרוקנ'רול, חייבים להודות שעדיין לא קם ההרכב שמצליח להאפיל על הצמד הזה: הם מחוספסים, לא תמיד מדייקים באקורדים ובאופן כללי נראים קצת מסטולים, אבל דם איט, החבר'ה יודעים לנגן! למעשה, הם נראים ונשמעים בדיוק כפי שהיית מצפה שתראה ותישמע להקת רוקנ'רול: חלודה, פוצעת ולא שמה זין. בעוד להקות רוק מודרניות נראות ונשמעות כמו הינדוס סינתטי, הסטונס שומרים על גחלת הרוקנ'רול – הגחלת האמיתית כן – וממשיכים לעשות לה כבוד ברחבי העולם.

 ההופעה אמש לא הייתה חפה מטעויות. הג'יבריש של ג'אגר בעברית היה קצת מיותר (בהחלט היה אפשר להסתפק ב"ערב טוב תל אביב" המסורתי ולהתקדם הלאה) ובאופן כללי היה נדמה שחלקה השני של ההופעה התעלה משמעותית על חלקה הראשון. אבל טיעונים אלו בטלים בשישים אל נוכח השיאים של הערב ובראשם Midnight Rambler, עם דואט המפוחית/גיטרה המעולה בין ג'אגר למיק טיילור ו-Gimme Shalter עם הדואט בין ג'אגר לבין זמרת הליווי ליסה פישר. וכשהמקהלה החלה לשיר את You can't always get what you want והצמרמורת הגיעה, ידעתי שלא שילמתי רק על המותג, אלא גם על מוזיקה טובה, בדיוק כמו שאני אוהב.

 היו כבר שהכתירו את ההופעה כ"הופעת הרוקנ'רול הטובה ביותר שהייתה בישראל". קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו (אחרי הכל, כמה הופעות רוקנ'רול כבר היו כאן בשנים האחרונות?) אבל נדמה שאפשר לסכם בסיפוק שהייתה זו הופעה מצוינת, ברמה בינלאומית, שלא רק תקעה אצבע בעין של רוג'ר ווטרס אלא גם קירבה אותנו, לערב אחד, לעולם. זכינו לטעימה מאחת הלהקות הגדולות של עולם המוזיקה מאז ומעולם שלא רק צחקה בפני אלו שטענו כי חובת ההוכחה חלה עליה, אלא גם הוכיחה עד כמה המותג שנקרא הרולינג סטונס שווה כל שקל. כמו שאמר פעם כדורגלן מפורסם: "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש".