זהירות: מיינסטרימיזציה ב-88FM

טענות רבות הושמעו בשנים האחרונות לעבר כיוונה של תחנת הרדיו 88FM בעקבות שינוי לוח המשדרים שלה. עד לאחרונה לא הייתי שותף לטענות אלו, בעיקר כיוון שחשבתי שהתחנה עדיין מציגה אלטרנטיבה אל מול תחנות המיינסטרים הגלגלציות למיניהן. בשבוע שעבר, לאחר ששמעתי את מצעד 100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים ששידרה התחנה, התחלתי להרהר שוב בדבר.

מצעד 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים ששודר בחג השבועות (2011) היה מביך לטעמי. הוא היה מביך משני טעמים. הראשון היה ההגשה החובבנית, בעיקר של מגיש התכנית "נותן ברוק" בן רד והשני היה השירים שנבחרו, שהיו רחוקים מלשקף את יכולותיהם הוירטואוזיות של המדורגים. מעבר לעובדה שגם הדירוג עצמו היה קצת אבסורדי (קורט קוביין במקום ה-27? ג'ורג' הריסון במקום ה-13???), מדובר היה במצעד שהדגים בפעם המי יודע כמה שכוונות טובות לא בהכרח מובילות לתוצאות טובות.

אתחיל בעובדה פשוטה: בן רד אינו שדר רדיו. אין חולק על הידע העצום שלו במוזיקת רוק, אולם אופי השידור שלו הוא יותר של גרופי מאשר של שדרן. שדר רדיו אמור להביא ערך מוסף לשידור, להוסיף פרטי טריוויה מעניינים ופרשנות שמסתכמת בקצת יותר מ-"וואו" ו-"אדיר" או "גדול". מה למדתי לאחר שידור מצעד 100 הגיטריסטים? שבן רד שמע לראשונה על קינג קרימזון בטרמפ לאילת, שם גם שמע את Sweet Child of mine, בעת שנכנס לפאב המקומי. למדתי כמה מעריצים יש לו בקהילת הפייסבוק, כמה התחתנו בזכותו ושהוא חוגג יום הולדת 40 באיזה פאב ו…זהו (אגב ידידי, כשאומרים "זהו", רצוי לסיים משפט ולא להתחיל אחריו עוד חמישה נוספים ברצף, כפי שעשית פעמים רבות המהלך השידור).

במקום שיאתגר אותי על נפלאות הגיטרה של קנופלר, יספר לי מה עומד מאחורי השיר Layla או סתם יוסיף פרט טריוויה מעניין על הגיטרה של גילמור, במשך שלוש שעות השידור שהיו אמורות להיות המעניינות ביותר, האזנתי להגיגים וחוויות שלו מימי הילדות, סיפורים חוזרים ונשנים על קהילת הפייסבוק של "נותן ברוק" ואמירות אישיות שלו על המדורגים. אי אפשר היה להתעלם מהתחושה כי מי שעומד במרכז השידור הוא השדרן עצמו ולא הגיטריסטים המדורגים.

מילא, אם השירים היו מספקים אסמכתה לוירטואוזיות הנגנים, סביר להניח שהייתי משלים עם חוסר יכולתו של בן רד להחזיק שידור. אבל שירים כמו Bohemian Rapsody, Layla, The Unforgiven, Have a Cigar, Sweet Child of Mine ו-Suffergette City, מעבר להיותם שירים מוכרים (מאוד) ודאי שלא העניקו גושפנקא לבחירתם של בריאן מאי, אריק קלפטון, קירק המאט, דיוויד גילמור, סלאש ומיק רונסון (בהתאמה) כגיטריסטים בחסד. למעשה, זה אפילו מעליב שהשדרן ציין בשידור כי השירים נבחרו כדי שגם האנשים שחוזרים הביתה עכשיו מחופשת החג יוכלו להאזין לרדיו. אמירה כזו היא הסיבה להקמתה של גלגל"צ, לא של 88FM, שנועדה לתת למאזיניה את "המוזיקה הכי טובה ברדיו", לא המיינסטרימית ביותר ברדיו.

אם נוסיף לכך את חלוקת הזמן הבלתי הגיונית בעליל (כמעט שעה שלמה למקום הראשון?), נגלה שמישהו בתחנה פישל ובגדול.  עורך רדיו מנוסה היה מבחין מראש בבעיה שעשויה להיווצר כאשר נותרו עוד שעה וחצי של שידור והדרוג נמצא כבר במקום השישי. שדרן בעל תושייה ודאי היה מוסיף לכל מדורג שיר נוסף, או שם גרסאות ארוכות יותר של השירים. למה להשאיר את קנופלר וקלפטון עם שיר אחד (ועוד השיר הכי טחון שלהם) אבל להשאיר ארבעים דקות להנדריקס? אף אחד בתחנה לא שם לב לכך והתוצאות היו בהתאם. אני נטשתי ברגע שהבנתי מי היה במקום הראשון. אני מניח שאחרים עשו כמוני…

השורה התחתונה היא פשוטה: מצעדים כאלו, כמו שאר המצעדים שוודאי עוד יגיעו אחריהם, לא תורמים למיתוגה של התחנה כיוקרתית, אלא הופכים אותה לגלגל"צ נוספת. כי את Sultans of Swing של קנופלר או את Something של האריסון, אני יכול לשמוע בגלגל"צ. כי גם שדרנים שלא תורמים לי במאומה אני גם יכול לשמוע בגלגל"צ. ואם כבר השקעתם במצעד, נסו לערוך אותו בצורה קצת פחות חובבנית: ראיינו אמנים מובילים שיבחרו את המצטיינים שלהם, הביאו גרסאות שטרם נשמעו ללהיטי המדורגים, נסו אפילו להשיג ראיון עימם. כל ערך מוסף יתקבל בברכה. והכי חשוב, צאו מהקופסה: לקנופלר, קלפטון וגילמור יש עשרות שירים המדגישים את יכולותיהם הוירטואוזיות. אל תלכו על השירים המוכרים ביותר. יש מספיק תחנות שטוחנות אותם גם ככה ללא הרף…

וזהו!

תוגה קדם משגלית

מעבר לעובדה שספריו של ניק הורנבי מהווים אסמכתא לכל אותם אלו שאוהבים לשלוף ציטוטים סמי מתחוכמים באמצע שיחה, מעבר לעובדה שהם הנפיקו גרסאות קולנועיות מוצלחות למדי, ואפילו מעבר לעובדה שהם משרטטים תמונה מדוייקת למדי של נבכי המוח הגברי, ניתן פשוט לקבוע שספריו של הורנבי, רובם ככולם, מוצלחים. כתיבתו שוטפת והוא מצליח לשרטט, פעם אחר פעם, דמויות אמיתיות שחייהם והאירועים שהם חווים הם מציאותיים ויוצרים תחושת הזדהות. הסיפורים אמינים, הם לא נמרחים, לא מתפלספים יתר על המידה ומציירים, ברוב הפעמים, את המציאות כמות שהיא.

כל אלו הן הסיבות מדוע "ג'ולייט, הגרסה העירומה" לא עבר אצלי, בסופו של דבר, את מבחן הקריאה. זה לא שמדובר בספר גרוע, ממש לא. הדמויות אמינות וגם סיפור המעטפת מעניין למדי. אבל משהו בשטף הקריאה שלי נחסם לאחר הפרקים הראשונים – למעשה, למן הרגע בו דנקן (הדמות המעניינת בסיפור, שלא פותחה כראוי ולא הגיעה לגאולה במהלך הסיפור) עזב את הבית. עזיבתו את הבית סימלה עבורי את סיומו של הסיפור, והחלפתו בדמות גברית אחרת – טאקר – לא הצליחה לנפק את אותו העניין שניפקה דמותו של דנקן. טאקר, למרות הפוטנציאל הגלום בדמותו, התגלה כדמות שטחית ורדודה שאינה מצליחה לסחוף אחריה קוראים. דווקא דנקן, הדמות האווילית התורנית, מצליח במספר פרקים לרכוש את אמון הקורא ולעורר עניין. אולי זו ההזדהות שלי עם החיבה שלו לטריוויה מוזיקלית, אולי זו ההזדהות עם חוסר היכולת של בת זוגתו לשתף פעולה בנושא, אולם דבר אחד ברור – הוא מעניין הרבה יותר ממושא הערצתו.

הבעיה הנוספת היא דמותה של אנני. הורנבי הוא אשף בתיאור הוויה גברית טיפוסית ונדמה כי בכל הקשור לתיאור מאוויי נפשה של דמות נשית, משהו נתקע. בהחלט יתכן שנשים שקראו את הספר הזדהו עם תחושותיה של אנני – אני מצאתי את שלל בעיותיה כטרחניות משהו. למעשה, הספר מתרומם בפרקים הראשונים והאחרונים ובתווך, שעה שאנני נאלצת להתמודד לבדה ללא דמות גברית מובילה, היא פשוט נתקעת.

וכאשר אני מדבר על טרחנות, אני חייב להתעכב לרגע על הסיפור הבלתי נגמר של משפחת טאקר המורחבת. אחת הסיבות לעייפות שתקפה אותי במהלך הקריאה הייתה ריבוי הנשים והילדים שלו. בין ליזי לגרייס, בין התאומים לג'קסון ובין קייט לג'ולי, נדמה כי העלילה, שהתחילה כמרתקת, התפתחה לכיוון משפחתי ומעניין הרבה פחות מכפי שהבטיחה להיות על כריכת הספר. וזו גם השורה התחתונה של הספר: כמו אלבומו המופתי של טאקר קרואו, שברגע שנחשף הסיפור שמאחוריו, הוא התגלה במערומיו, כך גם ספרו של הורנבי מבטיח הרבה אולם ברגע שמעמיקים בו, מגלים שבפנים הוא קצת חלול.

ושוב, זה לא שהוא ספר רע – הוא ספר טוב, לפחות יחסית לספרים אחרים שקראתי. אהבתי את העיסוק האובססיבי עד גיחוך במוזיקה ואת שלל הפרשנויות המודבקות לשירים חסרי משמעות כמו שיריו של טאקר – עיסוק בו גם אני חוטא מעת לעת. יש אמירה מאוד משעשעת הנוגעת לעיסוק אובססיבי זה והיא מכוונת לא רק לאותם פנאטים, אלא, כמדומני, לתקשורת באשר היא, שברצותה, יכולה לשמר בתודעה גם אנשים שמזמן אבד עליהם הכלח. אבל מהורנבי אני מצפה ליותר. הפוטנציאל טוב – הביצוע פחות. אם רק היה הופך את אנני לגבר ומספר עד כמה היא מתלבטת בין בקשת סליחה לבין צפייה במשחק של ארסנל, זה היה יכול להיות מענין הרבה יותר. אגב, אני מניח שאני גם יודע במה היא הייתה בוחרת…

ובכל זאת…
1. ניל ארמסטרונג המשוטט במרחבי הרשת ומחפש אנשים שיאתגרו אותו במוזיקה חדשה – רעיון גאוני
2. נמצאה ההגדרה להרגשה של נשים נשואות שבעליהן מבקשים מהן סקס…

Star wars או Star Trek?

ג'ורג' לוקאס נע בחוסר נוחות על כסא הקולנוע המרופד, עם סיום הקרנת הסרט החדש בסדרת סטאר-טרק. "איך הם עשו לי את זה", הוא רטן ומיהר להסתלק מאולם הקולנוע. מבטיהם של עוברים ושבים שננעצו בגבו בדרך למגרש החנייה, פתחו מחדש פצעים ישנים שכבר נסגרו. "איך הם עשו לי את זה", הוא מלמל שוב, נבלע במכוניתו בדרך לעוד ליל שימורים בביתו המפואר. כן, לוקאס לא ישן כבר מספר שנים. עד עכשיו הוא אפילו לא הבין מדוע. עד שראה את סטאר-טרק והאסימון נפל. ככה נראה פריקוול אמיתי. "לא נורא", ניחמה אותו אשתו, "ההיסטוריה אמנם לא תשכח לך את טרילוגיית הפריקוול. אבל לפחות הלילות שלנו יהיו יותר נעימים…"

הנה קטע מכתבה שהתפרסמה ב-Observer לפני כחודש ופשוט מצטטת מילה למילה את כל מה שחשבתי ברגע שיצאתי מהסרט סטאר-טרק:

Mr. Abrams’ perfect summer confection is literally the movie Star Wars fans had hoped The Phantom Menace would be: a fun, exciting, realistically unrealistic thrill ride, filled to the brim with a devil-may-care sense of humor and earned bravado. You can really see Mr. Abrams’ crossover work in the way he portrayed the characters. There’s Kirk–as–Han Solo; Young Spock–as–Luke Skywalker; Future Spock–as–Obi-Wan; Scotty-as-Chewy; Uhura-as-Leia; Bones and Chekov–as–C3PO and R2D2; and while there’s no Darth Vader, Eric Bana’s Nero does fly around in a massive space station that could give the Death Star a run for its money.

עד ליציאת הפריקוול של סטאר-טרק, כבודו של לוקאס עוד נשמר. פחות או יותר. ז"א, לכולם היה ברור שהטרילוגיה השנייה הייתה גרועה – אבל אף אחד לא הצליח להסביר כיצד הייתה אמורה להיראות האלטרנטיבה. עד שהגיע ג'יי. ג'יי. אברהמס וחשף את כל מה שהיה רע בסרטים של לוקאס: את סצנות הפעולה המינוריות, את הטקסטים התלושים, הבימוי הגרוע, העדר הכימיה בין השחקנים ועיצוב הדמויות הלוקה. למעט העושר העיצובי שהציגו סרטיו של לוקאס, הם הפסידו ללא קרב לסרט שהופק בתקציב נמוך מהם, ושבנוי – אל תהרגו אותי בבקשה – על סדרת סרטים מצליחה פחות.

סטאר-טרק הוא פשוט סרט טוב, דוגמה ומופת לסרט שיודע לספר סיפור לאנשים שלא ידעו את ההבדל בין קירק וספוק ובאותה מידה לשמור על הגחלת ההיסטורית בעבור אלו שלא הלכו לישון מבלי למלמל Live Long and Prosper. הוא עושה שימוש נכון בכל השטיקים המוכרים והידועים מהסדרה, אולם מצליח, במקביל, ליצור סרט ממנו יכול כל אחד ליהנות. מדובר בסרט קיץ כל כך מהנה, שלרגע אינך מאמין שאתה צופה בעוד סרט בסדרת "מסע בין הכוכבים". ואז נופל לך לפתע האסימון: זה לא "מסע בין כוכבים" – זה "סטאר-טרק". יחי ההבדל הלא כל כך קטן.

זה אולי הבדל קטן, אבל שינוי כביר. אברהמס הוא לא מעריץ, ויצר את סרט שהתבסס גם על אלמנטים אחרים מלבד אלו שהפכו את הסדרה למצליחה. לוקאס לעומתו הניח שהמותג יעשה עבורו את העבודה ובנה סרטים שמלבד מיתולוגיה לא מכילים דבר בעבור המעריצים החדשים. במקום לייצר מעריצים חדשים, הוא פנה לוותיקים. אלו אכן באו וגם נהנו. אולם נאלצו להודות שלא לתינוק הזה פיללו. פריקוול אמנם נועד לחשוף את דרכם של גיבורי הסרט להצלחה, אולם עוד לפני כן, מדובר בסרט לכל דבר, שחייב להישען על מספר אלמנטים בסיסיים בכדי להצליח: עלילה קוהרנטית, דיאלוגים מעניינים ודמויות שמייצרות אמינות אצל הצופים.

אולי לוקאס לא התכוון לעשות סרט קיץ מבדר, יקשו החכמולוגים. אולי מלכתחילה פנה למורשת המיתולוגית שהשאירו אחריהם הסרטים הקודמים וביקש לצרף אליהם מספר פרטי טריוויה. יתכן. עד שיצא סטאר-טרק, השלמתי עם ההנחה הזו. לאחר שצפיתי בסרט החדש מבית אברהמס, אני מתחיל להבין את גודל הפספוס. סטאר-טרק הוא כל מה שרצו מעריצי מלחמת הכוכבים לראות בפריקוול שלהם. רצו והתאכזבו. אז נכון שכשהוא עומד בפני עצמו, רחוק סטאר-טרק מלהיות מושלם. אבל בהשוואה למלחמת המשובטים למשל, מדובר במאסטרפיס – לא פחות.

סדרת Star Wars עדיין עדיפה בעיני על פני Star Trek. מלבד היותה מוצר חזק ומוכר יותר, מדובר בסדרה שפרצה גבולות בעבור עולם המד"ב. גם לוקאס, למרות על מה שכבר נכתב ונאמר עליו, לנצח ייזכר כאיש שהמציא מחדש את המדע הבדיוני כפי שאנו מכירים אותו כיום. הטרילוגיה הראשונה של מלחמת הכוכבים היא עדיין אחת הטובות שיצאו אי פעם בקולנוע. וזו הסיבה שלמרות כל הנאמר לעיל, אני עדיין מעדיף את יודה ולוק על פני קירק וספוק. כי הם מרגשים אותי יותר. כי הם משכנעים יותר ומציתים את הדמיון ביתר שאת. חבל רק שלעיתים הם נופלים לידיהן של הבמאים הלא נכונים שגורמים להם להראות קצת מגוחכים…

שגעון הגדלות של Themarker

ב-Themarker החליטו להגדיל את העיתון. שוב. כאילו שלא היה להם מספיק גדול קודם לכן. החליטו שרוצים גדול יותר. רבות כבר דובר על שיגעון הגדלות של העיתון הזה. כל פעם נדמה שגדול יותר הוא לא יכול להיות. וכל פעם הוא מפתיע מחדש. מי זוכר שלפני שלוש שנים הוא נראה כמו מוסף הנדל"ן של הארץ? לפני חצי שנה הגדילו שוב פעם ועיצבו מחדש. על הדרך גם הוסיפו מוסף סוף שבוע חדש. והנה היום, המפלצת מגיעה במתכונת חדשה: מוסף סוף שבוע עם 95 עמודים, אליו מצורף העיתון Themarker עצמו ומוסף נדל"ן. עד שמוצאים את הגלריה (שלא לדבר על הספורט), הילדה מתעוררת והשבת נגמרת.

תגידו, אתם באמת חושבים שאם תוסיפו עוד 30 עמודים, יותר מנויים יצטרפו? מילא הייתם מוסיפים משהו איכותי, משהו שונה שלא רואים בשום מקום אחר. אבל דווקא כלכלה? כאילו שכל מה שחסר לנו בעולם זה עוד ניתוח מניות מילד שסיים לימודי תקשורת לפני שבועיים, או עוד מאמר ביקורת על מדיניות האוצר מעיתונאי עם תואר במדעי המדינה. סליחה על הבוטות אבל יש לי הרגשה שמוספי הכלכלה במדינת ישראל גדלים בקצב שאינו פרופורציונאלי, לא לאירועים הכלכליים במדינה ולא לאיכות של העיתונאים שאמורים לסקר אותם. אולי אני הדיסלקט, אבל כפי שזה נראה לי, כקורא הארץ שמקבל אליו הביתה מעת לעת גם את ה-Themarker, לא רק שאין מה להוסיף, אלא שרצוי גם להפחית. ויפה שעה אחת קודם.

לא יודע מה איתכם, לי העומס הזה רק עושה רע. כמות הדפים בכל עיתון, באמצע השבוע או בסופו, היא פשוט בלתי נתפסת ועושה חשק בכלל לא לפתוח אותו. הרי האיש הכלכלי הממוצע היה מסתדר טוב מאוד גם בלי כל הכתבות/פרשנויות/דיווחים/רכילויות היומיומיים האלו. דיווח יומיומי בכזה נפח רק מזנה את התחום, הופך אותו ללא רציני. כל ילד עם 100,000 שקל בכיס וסטארט אפ בפוטנציה מקבל כתבת שער, כל הנפקה איזוטרית זוכה לכותרות ענק. על מה? ולמה? ואת מי לעזאזל זה מעניין?

אז נכון, אתם עושים כסף. יש דרישה לעמודי פרסום ועל כן, גם התוכן גדל. סבבה. אבל אם כבר אתם רוצים כסף ומוכנים להפוך סדרי עולם בשביל להרוויח יותר, מדוע אתם נשארים בפורמט רחב ההיקף של הארץ עצמו? הרי זה העיתון הכי לא נוח לקריאה בעולם. מצד אחד, כל כמה חודשים אתם מגדילים ומגדילים (לא לימדו אתכם שהגודל לא קובע?). מצד שני, מה עם הקוראים שלא רוצים כלכלה ושלא חושבים שהשמש זורחת ושוקעת מהמכנסיים של גיא רולניק? למה לא לדאוג גם להם? אתם מרוויחים וזה בסדר, אבל אל תפנו את כל המשאבים רק לבייבי החדש שלכם. תזרקו עצם גם לקוראים שרוצים לדעת מה קורה בעולם התרבות (שלא לדבר על ספורט). הרי גם זה יכול להביא לכם עוד קוראים. עם כבר לשנות, לכו עד הסוף.

בכלל, לא ברור לי כמה מוספי כלכלה עוד יכולים להיות במדינת ישראל. גם לא ברור לי כמה בכלל קוראים אותם. אני יכול להעיד שבמקום העבודה שלי, המקסימום שעושים זה לעלעל בעיתון ולהשליך אותו כלאחר כבוד לסל המיחזור. באמת. לא רק Themarker. גם גלובס ותאמינו או לא, אפילו כלכליסט. כמה כבר אפשר לקרוא על כלכלה? למי בכלל יש זמן? אין ספק שעולם הכלכלה גדל בקצב מטורף. אני יודע. אני עובד שם. אבל רבאק, עולם התרבות לא מתפתח בקצב מסחרר (שלא לדבר על עולם הספורט)? מדוע רק המוספים הכלכליים מתרבים כפטריות לאחר הגשם?

אני אמנם לא קורא הארץ ותיק, אבל ארשה לעצמי לנצל את הבמה ולשאול כיצד הפך עיתון קטן, יהיר ושמאלני, עם אג'נדה מוסדרת והיסטוריה מכובדת לעיתון כלכלי? עיתון הארץ הוא עיתון חשוב והאג'נדה שתמיד ליוותה אותו חשובה לא פחות, בייחוד על רקע ההתלהמות והעילגות שמפגינים כלי התקשורת האחרים. לרצות להרוויח זה לגיטימי. אבל אסור לשכוח את התפקיד המרכזי שממלא העיתון בשיח הפוליטי המקומי. כל מי שמבין בתקשורת יודע זאת. לא נראה לי ששוקן חסר הבנה בתחום. יכול להיות שגם הוא פשוט מאמין שהשמש באמת זורחת ושוקעת מהמכנסיים של גיא רולניק…

גלגל"צ – יש דברים שלא ישתנו לעולם

 

המקום: כביש 5. השעה: 10:45 בקירוב.

הרדיו פתוח על גלגל"צ והלופ האינסופי שנקרא סופשבוע רגוע. השירים מתנגנים מעצמם. אני אמנם שומע אבל לא ממש מקשיב. המוח הרי מזהה כבר את כל השירים המושמעים בתחנה הזו, כך שמלכתחילה הוא אינו מקדיש פעילות יתרה להקשבה אלא טרוד בפעולות חשיבה אחרות (כדאיות נטילת משכנתא אל מול המשך שכירת דירה, אם אתם ממש סקרנים).

לפתע, הפרעה. משהו מפריע לי להתרכז במחשבות. המוח מגביר את פעילות ההקשבה. צלילים לא מוכרים נשמעים ברקע – שיר ישן שמעולם לא שמעתי באף תחנת רדיו אחרת מתנגן לפתע בגלגל"צ. המוח מתאמץ לזהות את השיר ומצליח, לאחר כ-30 שניות. מדובר בשיר ממש לא אופייני לגלגל"צ. הלהקה אמנם מוכרת אבל השיר ממש לא. אני זונח את המחשבות על המשכנתא ומתענג על הצלילים – התענגות נדירה שלרוב נעשית בתחנות רדיו אחרות. תחושת בגידה מורגשת באוויר…

אני כבר מדמיין את השבחים שאני מחלק לתחנה המושמצת. חוסר חדשנות, חוסר מעוף, אין תעוזה, קהל שבוי, פלייליסט קבוע מראש, ניוון. מה לא אמרו על גלגל"צ? והנה ההוכחה שטעו. אני מקשיב לה בזה הרגע. הרי אין אדם שיכול לומר חוסר חדשנות ומעוף על תחנה שמשדרת שיר כזה. כל הכבוד למנהלת החדשה, כל הכבוד על השינויים, כל הכבוד על…

המחשבות נעצרות לרגע. קולו של הקריין קוטע את השיר שלי. "אופס, השיר הזה אמנם נחמד, אבל התכוונתי דווקא לשדר את השיר שאחריו", הוא ממלמל. צלילים שחוקים עולים על קולו הנבוך. צלילי הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, המושמע חדשות לבקרים בתחנה משתלטים על התדר וקוטעים באחת את כל השבחים שתוכננו להיכתב. אני מתרווח על הכסא באכזבה. כנראה שיש דברים שלעולם לא ישתנו.

מילא הטעות שעשיתם. מילא שהשיר השחוק הזה זקן יותר ממני. מילא הפלייליסט המחורבן של סופשבוע רגוע, שכל שבוע עושים לו Shuffle ומשדרים אותו שוב מחדש. אבל למה לעזאזל לקטוע שיר באמצע? עשיתם טעות, לפחות תנו לה להתנגן עד הסוף. כבוד למוזיקה? כנראה רק ב-88 FM.

אז מה אתם אומרים? לקחת משכנתא או להמשיך לשכור דירה?

מה רוצים מרני רהב?

מה לעזאזל רוצים כולם מרני רהב?

זה התחיל בהדס שטייף שהחליטה להביע את דעתה על מסיבת בר המצווה של הבן שלו בגלי צה"ל. זה המשיך ברענן שקד, שכתב טור חריף ב-7 ימים בנושא והסתיים במגזין G בגלובס, שפרסם כתבה "מחמיאה" על המסיבה שערך. בתווך התווסף אליהם גם אתר Ynet עם מאמר מגנה גם כן. על מה ולמה כל החגיגה? על כך שרני רהב הזמין 5000 איש, רובם סלבריטאים, פונקציונרים ובעלי ג'ובים, למסיבת בר המצווה של בנו.

אני חייב לציין שרני רהב מעולם לא היה My favourite cup of tea. איני נמנה עם חבר מרעיו או לקוחותיו. מעולם לא השתמשתי בשירותיו של האיש.יתרה מכך, מעולם לא פגשתי אותו או התחככתי איתו בקוקטייל.

אבל אני מעריך אותו. מעריך את ההצלחה שלו, את המקצועיות שלו, את היכולת שלו להשיג לקוחות, לדחוף אותם בתקשורת, לדאוג לאינטרסים שלהם וכן, גם לגזור עליהם קופון. אם רק היה יותר נחמד, פחות מתלהם, אני בטוח שהיה זוכה ליחס אחר מהתקשורת. אבל התקשורת לא אוהבת אותו. למרות שהוא אחראי לשליש מהכתבות המתפרסמות בעיתונים, העיתונאים לא סבולים אותו.

הרי על מה כולם כועסים עליו? על שהעז להגן על שרי אריסון שפיטרה 800 עובדים מבנק לאומי? על שתקף את שלי ייחימוביץ' וקרא לה "רעה"? זו הרי העבודה שלו! עבודתו היא להגן על לקוחותיו וליחצן אותם ואת זה, יודו גם שונאיו הגדולים ביותר, הוא עושה יותר טוב מכולם. אז נכון שנוח מאוד לצחוק עליו ועל התנהגותו. יכול להיות שהוא תורם לכך בעצמו. אבל מכאן ועד למתקפה חזיתית על אירוע שעשה לבנו, אליו הזמין את מכריו, הדרך עוד ארוכה. האם הוא האדם היחיד שעושה אירוע לבנו ומזמין את כל העולם? תראו לי אחד שלא חושב באירועים כאלו כיצד למנף גם את עצמו או את מקור פרנסתו.

נראה לי שההתרעמות של כל העולם ואשתו כנגד האיש אינה מכוונת דווקא אליו באופן אישי, אלא אל מה שהוא מייצג: הנהנתנות של העשירון העליון, ההתעשרות של בעלי ההון על חשבון העניים והפערים ההולכים וגדלים בין עשירים לעניים בישראל. רני רהב נתפס כנציג שלהם ועל כך הוא משלם בריבית. אבל דווקא הוא, כן דווקא הוא, הוא מהיחידים שהרוויחו את כספם ביושר ובעמל. הוא לא קיבל את כספו בירושה, הוא לא ממנכ"ל מונופול שגוזל כספים מהאזרחים, הוא לא מעסיק עובדים בתנאי מינימום והוא גם לא מפטר עובדים ושולח אותם לאבטלה. דווקא הוא לא צריך להיות זה שמותקף.

הרגישות של רני רהב משחקת כאן תפקיד, בכך אין ספק. לרענן שקד הוא ענה. גם למאמר ב-Ynet הוא שלח תגובה ואפילו לגלובס הוא הגיע עם מענה לכתבה שפורסמה נגדו. אין ספק שהצורך לענות לכולם ולהוכיח אותם פוגע בו. ועדיין, יש להוריד בפניו את הכובע. גם בגלל שהוא לא מוותר לאף אחד, למרות שהוא יודע שהוא נלחם בטחנות רוח. וגם בגלל שלמרות המתקפות הרבות עליו, הוא עדיין מצליח להישאר מס' 1 בתחומו. כנראה שבעלי ההון, בניגוד לעיתונאים, יודעים לזהות הצלחה ולהיצמד אליה. טוב, בגלל זה הם בעלי הון…

 

התקשורת נגד מערכת המשפט

מהו בעצם תפקידה של התקשורת? האם תפקידה הוא להעביר לציבור קוראיה, צופיה ומאזיניה את האירועים המתרחשים ברחבי העולם או לקבוע אותם בעצמה? האם תפקידה לשמור על שלטון החוק ולהיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" או להפר את שלטון החוק ולהתנגד לו?

שני משפטים התנהלו בחצי השנה האחרונה כנגד חיים רמון. האחד התנהל בתקשורת, בו יצא חיים רמון זכאי וכשר למהדרין. ואילו השני התנהל בין כתלי בית המשפט, בו יצא חיים רמון אשם במעשה מגונה. לאיזה בית משפט הזכות להכריע בנושא? אם לשפוט לפי הדיווחים אתמול, התשובה לשאלה הזו ברורה למדי…

אין ספק שיש מקום לדיון נרחב בנוגע לשאלה האם מעשה כזה בכלל ראוי להגיע לבית המשפט. אולם למן הרגע שבו הגיע לבית המשפט, חיים רמון אשם במלוא חומרת הדין וזו לא הייתה התמונה שציירה התקשורת. יתרה מכך, כאילו להוסיף חטא על פשע נשמעות היום בכל מערכות החדשות תלונות וטענות כנגד מערכת המשפט דווקא, על ש"העיזה" להרשיע את רמון בגלל נשיקה פעוטה. במקום להגן על ערכי הדמוקרטיה, פועלת התקשורת בניגוד אליהם ומקעקעת את שלטון החוק.

גם אני, כששמעתי לראשונה על כתב האישום נגד חיים רמון הייתי בטוח שיצא זכאי. חיזקו את עמדתי דעות מכל קצוות הקשת הפוליטית, משפטנים ופרשנים כאחד, שטענו כי "אין כאן קייס" וכי "תפרו לו תיק". זכורה לי במיוחד כתבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות בו קועקעו כל ההאשמות שיוחסו לרמון, אחת אחרי השנייה. כל כך משכנעת הייתה הכתבה הזו, כך כך תומכת במה שכבר חשבתי, עד שלא נותר לי אלא לטפוח לעצמי על השכם ולהודות שקלעתי לדעת רבים (ולא כל כך טובים ממני, כפי שהתחוור היום).

גם אני הופתעתי מהפסיקה היום. אבל אם יש משהו שמפתיע אותי יותר זו ההתכחשות הגורפת של התקשורת לפסיקה זו. זה עתה סיימתי לקרוא את פסק הדין המלא שהוצג בבית המשפט. עברתי על כל הסעיפים ולהפתעתי, נאלצתי להסכים עם רובו. שוכנעתי ולו בגלל שלראשונה נחשפתי לשלל הראיות שהוצגו בבית המשפט – לא רק לראיות שפורסמו בתקשורת ולא לספינים שכל צד ייצג. נחשפתי לראיות המלאות, לסיפור המעשה המלא ולגרסאות של הנאשם והתובעת. ואחרי שקראתי הכל, די נדהמתי לראות עד כמה שונה היה הדיווח התקשורתי בנושא ועד כמה היה רחוק מן המציאות שצויירה בפסק הדין.

גם הפעם קלעתי ככל הנראה לדעת רבים וטובים ממני היות השופטים עצמם מתחו ביקורת חריפה מאוד על התקשורת ועל מעשיה. שימו לב לדברים שנאמרו בסוף פסק הדין: "תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט….התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים".

מישהו שמע משהו על כך בשטף הדיווחים היום? איפה זה מעמיד את התקשורת?

סוקניק, כל הכבוד?

לא. אל תחשבו שאני הולך להחמיא לגדי סוקניק על שהעז "להכניס" לנשיא במהלך נאומו. ממש לא. זה צרם לי כמעט כמו שצרם הנאום עצמו לכולנו. שני הצדדים צודקים, אבל יש לכבד את כללי המשחק סוקניק. אתה נמצא בעיצומה של מסיבת עיתונאים, בה מועברים דברים לתקשורת. זאת ועוד: הם מועברים לתקשורת על ידי מישהו שבהחלט יש לו מה לומר, מישהו שתקפת לא פעם בצורה אישית. צודק או לא צודק, תן לבנאדם לדבר. תן לו הזדמנות להגן על עצמו. יש לך כבוד עצמי? שמור אותו לסיום ותביע את דעתך לכשתישאל על כך מהאולפן. אלא עם כן אתה רוצה לעורר פרובוקציות ולהראות לכולם שאתה "גבר"…

ולעצם העניין: כל כך הרבה מלל כבר נשפך בנושא הנאום (וסביר להניח שעוד יישפך מאוחר יותר) ובכל זאת, הנה השקל עשרים שלי בנושא: זה היה מופע אימים הטוב ביותר בשנים האחרונות – מופע אימים שטוב אם היה מתרחש מחוץ לכתלי מוסד הנשיאות. אם הנשיא היה מתפטר ונושא את נאומו לאחר מכן, בתור אזרח מן השורה, יכול להיות שהיינו יכולים לבלוע את הגלולה המרה הזו. אבל שנשיא המדינה ידבר כך, בכאלו טונים, בכזו השתלחות לעבר (כמעט) כל מוסדות המדינה, ועוד יעשה זאת מבית הנשיא, כאשר הוא עדיין נושא בתפקיד? זו גלולה הרבה יותר ממרה, שחבל שנאלצנו כולנו לבלוע אמש.

לא נורא, לפחות היה מעניין…