הגביע (לא) שלנו

הגביעים המוזהבים שהונחו שורות שורות על השולחן, לא ממש הצליחו להסתיר את כיעורו. גם המדליות החגיגיות על השולחן הסמוך, שאיש לא טרח להוציא אותן מהשקיות בהן נקנו, לא הצליחו לספק מימד של טקסיות. ספק אם מארגני מסיבת הסיום של חוג הכדורגל של עידו התכוונו לשוות לטקס חגיגיות כלשהיא. נראה היה שכל רצונם הוא לסיים כמה שיותר מהר ולעבור לאוכל – "על האש", כמיטב המסורת הישראלית. השולחנות הוצבו בשולי מגרש הכדורגל המוזנח, ללא רשתות לשערים, עם דלת חורקת וסימנים שהעידו כי פעם סומנו במגרש רחבות ונקודת אמצע. כל הטקס הריח, תרתי משמע, חוסר מקצועיות.

שולחן הכיבוד, שהתמלא במאכלים ים-תיכוניים דוגמת במבה וביסלי, הפך במהרה למוקד עלייה לרגל. הורים נרגשים עטו על האוכל ששידר הכל חוץ מבריאות, מילאו לעצמם כוסות חד פעמיות במטעמים וניסו לשווא להפריד משולשי פיצה. עד מהרה הפך השולחן לעיסת מתוקה-מלוחה נוזלית ומטפטפת, מה שלא הפריע גם לילדים, אחיהם ובני הדודים שלהם לגשת אליו שוב ושוב בניסיון להציל משהו לאכול לפני שיתחיל הטקס. על המגרש עצמו התרוצצו כמאה ילדים קטנים בגילאים 4-7 בועטים עשרות כדורים לכיוון השערים ללא הרשת ומחכים שמישהו יאמר להם מה לעשות.

"ילדים, נא לשבת לפי הקבוצות שלכם", הכריז מנהל בית הספר לכדורגל וכל הילדים המיוזעים מיהרו לחפש את חבריהם לקבוצה ולהתיישב מול שולחן הגביעים הכעור. המנהל החל להקריא מהדף רשימת תודות ארוכה, בזמן שההורים הרבים, שלא הצליחו להמתין בסבלנות עד שבנם יקרא לשולחן, התקרבו יותר ויותר לאזור חלוקת הגביעים. עד מהר הפך אזור החלוקה ללא נגיש עבור חלק מהילדים, שלא רק איבדו איתו קשר עין, אלא גם לא הצליחו לשמוע את המדריך קורא בשמם. לאחר שהסתיימו התודות, וכשעה וחצי לאחר השעה המקורית בה הוזמנו הילדים, החל הטקס.

ספק אם המילה טקס נכונה בהקשר זה. למעשה, כשהתקשרתי למנהל בית הספר בכדי למחות על האירוע, השתמשתי במילה "שכונה", שנדמה שמתארת קצת יותר טוב את מה שאמור היה להיות אירוע השיא של הילדים, שלרובם זו השנה הראשונה בה הם משחקים כדורגל. הילדים נקראו במהירות לקבל גביע, שהוגש להם כלאחר יד, ללא אפשרות לתמונה, ללא מחיאות כפיים או הכרת תודה על השנה שעברו. המדליה הוענקה להם בתוך השקית (!!) ומבלי שהונחה כלל על צווארם, שום מילת תודה לא נאמרה להם ורובם כלל לא הבינו על שום מה ולמה הם ראויים לקבל גביע או מדליה. הורים חסרי סבלנות נכנסו שוב ושוב לאזור החלוקה, מנסים לשווא לתפוס תמונה של בנם עם הגביע והמדליה ורומסים תוך כדי כך ילדים אחרים.

הבטתי בעידו, שהרגיש על גג העולם: עיניו נצצו והוא החזיק בגאווה בגביע ובמדליה. כבר שבוע שהוא מדבר על הגביע שהוא הולך לקבל. הוא חיכה לאירוע הזה כפי שאני מניח רוב הילדים חיכו לו. מבחינתו, זה היה האירוע הכי חשוב בעולם. "נהנית"? שאלתי כשנכנסו לרכב בדרך הביתה. "מאוד" הוא ענה. והפער הבלתי נתפס הזה, בין האופן בו אני תופס את האירוע לבין האופן בו הוא תפס את האירוע, לא מצליח להרפות ממני. בגיל הזה, בדיוק בנקודת הזמן הזו בה הוא אמור להתחנך לספורטיביות, להתמדה, למקצועיות, עמידה בזמנים, כיבוד המאמנים – לתרבות ספורטיבית – בדיוק בנקודת זמן קריטית זו הוא נתקל בחובבנות, חוסר מקצועיות והעדר ספורטיביות. והוא נתקל בכל אלו במקום בו הם לא אמורים להיות – במקום שאמור לחנך אותו.

אין לי ספק שבכל מקום אחר ברחבי הגלובוס זה לא היה קורה: המגרש היה מכבד את המעמד ואת השחקנים, ההורים היו מביאים מאכלי בריאות (פירות וירקות למשל), הילדים היו נקראים אחד אחד לשולחן, שם היה מקבל אותם המאמן שלקול מחיאות הכפיים של ההורים, היה מניח על צווארם מדליה, לוחץ את ידם ומעניק להם את הגביע. אח"כ היה גם מאפשר לצלם תמונה אחת לפני שהיה עובר לילד הבא. וזה באמת רק חזון מינימליסטי שלי. כך יוצרים אצל השחקנים רצון להמשך. כך יוצרים אצלם כבוד לספורט. כך יוצרים ספורטאים.

הימים ימי מונדיאל. אני מביט בתשוקה שמפגינים השחקנים למשחק, במקצועיות, במוטיבציה הגבוהה ובכישורי המשחק. מביט בהם ואז חוזר לכאן, ללבנט המקומי. אין צורך להסביר מדוע אנחנו לא נגיע לשם לעולם. לפתע התשובה כבר ברורה…

מה הופך מדור ספורט למעניין?

מה הופך מדור ספורט למעניין? האם האיכות בהכרח מביאה כמות? או שמא הרדידות והפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר היא זו שמושכת אליה קהל קוראים גדול יותר? שאלות אלו עומדות במרכזו של הבלוג המצוין "עומדים בשער", המתחקה מדי יום אחר עיתונות הספורט הישראלית. טענתו המרכזית של כותב הבלוג עלום השם היא שכלי התקשורת בארץ, העוסקים בספורט, רדודים להפליא. עילגות, קשרים בינאישיים, טובות הנאה ואינטרסים עומדים במרכז העניינים, תוך שהם דוחקים הצידה נושאים פעוטים כמו אתיקה, גילוי נאות ואמת בפרסום. הרוב המוחלט של הגולשים מזדהה עימו. הם דורשים איכות. בזים לרדידות הפושה בכל מערכות עיתוני הספורט בארץ. רוצים לשמוע על ענפי ספורט נוספים חוץ מכדורגל ולהכיר כוכבים נוספים חוץ מאבי נמני ואייל ברקוביץ'. לזכותו של כותב הבלוג יאמר כי הוא מוכיח את צדקת טענותיו מדי יום. לחובתו יאמר כי הפריזמה דרכה הוא משקיף על הנושא היא צרה למדי.

כלל בסיסי במכירות הוא לדעת מי קהל היעד שלך ולהתאים את המוצר הטוב ביותר עבורו. צר לי אבל הרוב המוחלט של חובבי הספורט בארץ אינם מתעניינים בשום דבר למעט כדורגל. רובם אינם שותפים לדעה הרווחת כי יש עוד ענפי ספורט מעניינים. הם אינם מבחינים בהבדלי האיכות בין העיתונים ואתרי האינטרנט, עליהם מצביע מדי יום הבלוג וספק אם אי פעם יבחינו באיכות גם אם זו תעמוד במרחק מטרים בודדים מהם. מבחינתם, תוכן מחוכם מדי אינו קריא. הוא מתפלסף ומדבר בשפה שהם כלל אינם מבינים. זו הסיבה שמדור הספורט של ידיעות אחרונות מדווח לקוראיו בשפה של בני 15, המלווה בתמונות גדולות להמחשת הכתוב. זו בדיוק הסיבה שהמדור (כמו גם העיתון עצמו), הוא הפופולארי ביותר בארץ. זו הסיבה שאתר הספורט הפופולארי ביותר באינטרנט (ONE) הוא אתר עילג וצהוב, שמעביר דיווחי ספורט בשבע שגיאות כתיב. זו הסיבה שאך לא מזמן, קנה האחד את השני. זו הסיבה שהם הכי מצליחים בארץ. הם מצליחים כי הם פונים לרוב האוכלוסייה. וזו, מה לעשות, אינה מתוחכמת כמו קוראי הבלוג, או כמו שכותב הבלוג היה שואף שיהיו.

פרנסי העיתון והאתר הבינו את מה שבערוץ 2 הפנימו כבר מזמן: בכדי להצליח, יש לרדת נמוך. איכות היא אמנם הכרחית, אבל ממש לא טובה לרייטינג. קצת עצוב אבל נכון. תרבות ספורט קיימת במדינות אחרות, לא אצלנו. יש כמובן את היוצאים מהכלל: עיתון הארץ למשל, שמתעקש להביא כתבות ספורט מתורגמות מעיתוני ספורט מהעולם. סגנון כתיבתו גבוה ולעיתים הוא אף חוטא ביוהרה. גם הוא בסה"כ פונה לקהל שלו, ששונה מהקהל של ידיעות ומעריב. אבל הוא נמצא במיעוט וזו גם הסיבה שמנויים אליו כמה עשרות אלפים בודדים. אפשר לבקש שכל מדורי הספורט יהיו כמוהו. הבעייה היא שאז אף אחד לא יקרא אותם.

ביליתי במילואים בימים האחרונים. לקחתי איתי את עיתון הארץ, שיהיה מה לקרוא. באחד הימים, ניגש אלי אחד הטבחים במטבח וביקש את הספורט. הוא בהה בו, הפך אותו (פעמיים), פתח, סגר ולאחר 2 דקות החזיר לי אותו. מה קרה, שאלתי אותו. מילותיו המדויקות היו אלו: "עזוב, העיתון לא בשבילי. לא מבין מה כתוב שם. אני קורא רק ידיעות ומעריב". דוגמה זו מיטיבה להמחיש את טענתי הקשה אבל הנכונה: רוב ציבור קוראי הספורט אינם מעוניינים כלל בדיווחים מרתקים על ענפי ספורט כמו הוקי, פוטבול או קריקט, כפי שקובלים שוחרי האיכות. כל מה שמעניין אותם זה כדורגל ישראלי, קצת כדורסל ותמונות של בחורות מעורטלות. זה ורק זה, הוא המתכון המנצח למדור ספורט שימכור. כל השאר לא ימכרו ולא יעניינו אף אחד. Show me the Money, אומרים מדי יום בעלי העיתונים לעורכים שלהם. תראו לי עורך אחד שיגיד שהוא מעדיף לפרסם סיפור שלא מוכר. סיפור שלא מביא רייטינג. ואם שאול אייזנברג זה רייטינג, נפרסם גם אותו. שיקפצו כל האיכותיים. להם אין משכורות לשלם.

טענה זו אגב, נכונה גם לשאר חלקי העיתון. היא נכונה לטלוויזיה שלנו, לרדיו שלנו. כל מי שמוכר תוכן הבין זאת מזמן. זה לא משנה מה אתה חושב. משנה מה חושב הציבור. ואם הוא חושב נמוך, כנראה שאתה בבעיה. ז"א, סביר להניח שתוכל למכור, אבל לקהל מאוד ספציפי, שספק אם יהפוך אותך לגוף התקשורת הפופולארי ביותר. קחו לדוגמא את ההצלחה שליוותה את מפגש הדיוויס של נבחרות ישראל ורוסיה בטניס. ניתן היה לדווח בצורה עניינית על הנושא, מבלי להזכיר או להראות את חלקי גופה הנאים של השחקנית/דוגמנית מריה שראפובה. ניתן היה לדבר על סטטיסטיקה, להסביר קצת לעם היושב בציון מהו הספורט הלבן. האם מישהו היה טורח לקרוא את העיתון, אם התמונה של שראפובה בבגד ים לא הייתה מעטרת אותו? האם האצטדיון היה בכלל מתמלא? ככה אנחנו: אם זו לא בחורה ערומה או כדורגל, זה פשוט לא מעניין. ככה דרך אגב גם נראינו באיצטדיון ברמת השרון: גונחים עצמנו לדעת עם כל חבטה של שראפובה וחושפים את פרצופו האמיתי של חובב הספורט הממוצע.

אני מעדיף את מוסף הספורט של הארץ. אני לא קורא (אלא עם כן אני במילואים) את מדורי הספורט של ידיעות ומעריב, בעיקר בגלל הסיבות שמניתי. אבל אני נמצא במיעוט. ועל כן, ספק אם אני מעניין את עורכי הספורט של ידיעות ומעריב. הם יכולים לנסות לקרוץ לי, אבל אז הם יסתבכו עם רוב הקוראים שלהם. יש סיבה לכך ששלמה שרף וז'וז'ו אבוטבול נמנים על כתבי ידיעות אחרונות. הם מדברים בשפת העם. הם מדברים להמונים וההמונים יכולים גם להבין מה שהם אומרים. לא הטעם שלי, אבל שוב, הבעייה היא אצלי. אני הוא זה שנמצא במיעוט.

בנק
ודה זו, ניתן להעלות את נושא הביצה והתרנגולת. יטענו רבים כי רמת כתיבה ודיווח גבוהה הייתה גורמת לקוראים להפוך איכותיים יותר. זה אולי נכון במקומות אחרים. כאן, במדינת ישראל הקטנה, ספק אם למשוואה זו יש ערך, שכן מדובר בבעיה עמוקה יותר, הקשורה למנטליות, שספק אם עורך עיתון כזה או אחר יוכל אי פעם לשנות. על כן, בכל הקשור למדורי הספורט, כנראה שאיכות היא אכן מילה גסה. משתמשים בה מדי פעם, אבל דואגים להחביא אותה ברוב ימות השנה ולהלעיט את הציבור במה שהוא באמת אוהב: הרבה צהוב המון רכילות ולפעמים גם קצת דיווחי ספורט. האמת: די בצדק. אם הייתי בעל העיתון, הייתי עושה בדיוק אותו דבר: כותב נמוך, והולך לעשות מנוי לעיתון הארץ בכדי לקרוא גבוה.

 

* אני רוצה להתנצל מראש עם רשימה זו נשמעת מתנשאת, פוגעת או מעליבה. איני מזלזל באיש וחוסר הבנה בכל הקשור לאיכות מבחינתי, אינה מעידה דבר על אדם. אני בטח שלא יותר טוב מאותם אנשים עליהם אני כותב. נקודת המוצא הבסיסית שלי היא שכל עוד אני במיעוט, כנראה שמשהו אצלי לא בסדר ולא אצלם. אני אוהב ספורט כמוהם. אני פשוט מעדיף שיגישו לי אותו בצורה שונה.

בערוץ הספורט שוב מגלגלים עיניים

הנה מזדחלת לה שוב התרמית השבועית, באדיבות ערוץ הספורט.

אחרי שניסו להערים על המועצה לכבלים ולווין ולשדר את משחקי גביע אופ"א בערוצי הפיי החדשים שלהם, מנסים כעת אנשי ערוץ הספורט לשחק באש פעם נוספת. זה היה צפוי ובכל זאת זה מקומם. המשחק בין מובילת הליגה האנגלית ארסנל, לבין הקבוצה הכי לוהטת בספרד, סביליה (מקום שלישי בספרד, עם משחק חסר) ישודר, איך לא, בערוץ ה-Gold, שהוא ערוץ בתשלום.

הרי לפני מספר חודשים, כשעלו הערוצים לאוויר, הבטיחו אנשי ערוץ הספורט כי שני המשחקים החשובים ביותר ישודרו בערוצי ספורט 5 וספורט 5+. הבטיחו. אז מה? הכי קל להיתמם ולומר שזה נושא סובייקטיבי, שלשדר את מנצ'סטר יונייטד מול ספורטינג (Who?) ליסבון זה משחק מעניין יותר. עניין של השקפה.

ובכל זאת, כל מי שאינו אוהד מנצ'סטר יסכים איתי כי המשחק בין ארסנל לבין סביליה ראוי יותר להקרא המשחק המעניין של המחזור (אחריו, דרך אגב, המשחק בין ברצלונה לליון, המשודר ב5+). אז נכון שזו ליגת האלופות ונכון שכמעט על המשחקים מעניינים, בדרך זו או אחרת. אבל יש משחקים המשודרים רק עבור האוהדים של הקבוצות (למשל, מנצ'סטר נגד ספורטינג, שספק אם מעניין מישהו חוץ מאוהדי יונייטד) ויש משחקים המעניינים את רוב אוהדי הכדורגל באשר הם, דוגמת המשחק הזה. היום (בניגוד למשל לאתמול, שם ניתן להתווכח עם ליברפול מעניינת יותר ממילאן), נדמה שאין מחלוקת כי לפחות משחק אחד משני המעניינים ביותר במחזור, לא משודר בערוצים הרגילים.

חבל שככה פותחים עונה בערוץ הספורט, שהיה פעם אלטרנטיבה מרעננת ושפוייה והפך למסחטת כסף המתנהלת בסגנון צ'רלטוני יהיר ומעצבן.   

רוץ תבריזי, רוץ

היה משהו מצחיק במשחק שנערך אמש בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. כן, ניחשתם נכון: השופט. עזבו יכולת, עזבו מקצועיות, בואו נסתכל על האדם בצורה הכי שטחית שקיימת: המראה החיצוני. לראות את כבוד השופט רץ מצד אחד של המגרש לצד השני, אל השופט הרביעי, בניסיון להבין האם היה פנדל או לא – זה היה יותר ממשעשע. הגוציות שלו, ההתנשמות הכבדה תוך כדי ניגוב הזעה והניסיון לחפות אחר הטעויות שלו עצמו – כך נראים שופטי הכדורגל במדינת ישראל.

תגידו, מה פתאום, יש גם צעירים שנראים אחרת. כן, גם הם מצחיקים אותי. שערם משוח לאחור בכמות ג'ל אינסופית ושערם לא זז מילימטר, גם לאחר 90 דקות של ריצה אחר 22 שחקנים שרצים אחר הכדור. רובם, אגב, אם מבט מפוחד בעיניים בכל רגע נתון של המשחק. המבט הזה הופך אותם לפגיעים יותר, הן בעיני התקשורת והן בעיני השחקנים עצמם, שמרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם (ומי שיודע לקרוא שפתיים, לא יכול היה לפספס את מה שסינן אבי נמני לעברו של השופט בעיצומו של המשחק).

תבריזי עשה טעות אמש אבל ידע להודות בטעותו בשידור חי קבל עם ואומה ולתקן אותה. יכול להיות שאם רק היה נראה יותר טוב, רשימה זו כלל לא הייתה נכתבת. אבל הוא, כמו שאר השופטים, עדיין זקוקים לשיפור תדמיתם. רק אם יראו טוב, הם יוכלו להקרין את הסמכותיות הנדרשת משופטי כדורגל. ירדו עליהם פחות בתקשורת, יתייחסו אליהם יותר בכבוד ובכלל, יהיה להם מקום של כבוד בעולם הכדורגל