Category Archives: סיפורים

סיפור לשעת לילה מאוחרת

הוא הביט בהנאה בקומפוזיציה הכתומה-לבנה שהשתקפה על מרבד השלג מולו. השלג שעטף את העיר ולא הפסיק לרדת, הצליח להרחיק את המחשבות השליליות מליבו. שתי דקות לאחר מכן הבין כי אם ברצונו להמשיך ולחמם את ליבו בתאורת הרחוב העליזה, עליו למצוא מקום קצת פחות חשוף לעשות זאת. כשהסב את ראשו, גילה מאחוריו שלט קטן, "הסמטה", שהוביל לדלת פאב קטנה אף יותר. הוא נכנס אליו והתיישב מול החלון, ממשיך לבהות בשלג הלבן ולהנות ממחשבות חיוביות וחמימות.

20150129_182416_resized (1)הוא הבחין בה כשהסתובב לקרוא למלצרית. שיערה השחור הקצוץ בלט ביופיו על רקע השלג בחלון ועיניה השחורות כפחם נצצו למרחוק כעיני חתול בלילה נטול כוכבים. מאיר אריאל, עלתה בראשו מיד המחשבה. חבריו כינו אותו לא פעם אנציקלופדיה מוזיקלית, בגלל הידע הנרחב שלו במוזיקה. הוא האמין שידע זה איפשר לו לזהות את טעמן המוזיקלי של בחורות רק על פי המראה שלהן. כך נהג גם להתחיל איתן מדי פעם, אם כי גילה לא אחת שחיזוי העדפה מוזיקלית של בחורה אינו מהווה בהכרח מתכון לזוגיות מושלמת. אולם הפעם ידע שעם הבחורה הזו זה יהיה שידוך מצוין – שניהם אוהבים את מאיר אריאל

היא אולי אוהבת גם רוק קלאסי, חשב לעצמו, אבל אין בכלל ספק שהיא אוהבת קודם כל את מאיר אריאל. היא פשוט נראתה טיפוס כזה: מסתורית, עם שורשים ישראליים עמוקים וחוכמת חיים. הוא נפנף שוב למלצרית, שניגשה אליו בחוסר רצון בולט. "אפשר לקבל דף ועט?", שאל מבלי להסיר את מבטו משחורת השיער. היא הנהנה בעייפות והביאה לו את מבוקשו. הוא כבר ידע איזה שיר מתאים לה. הוא התלבט אם להוסיף הקדמה ולבסוף נמלך בדעתו. בחורות שאוהבות את מאיר אריאל מבינות את השירים שלו ואת המשמעות שלהן, אין צורך להוסיף תרגום בגוף הסרט. הוא נטל את העט ושרבט משפט מאחד השירים היותר טובים שכתב מאיר אריאל:

 "…האירי לי בחלל ראשי,

וראי בעצמך את כל צבעי נפשי

וקחי לך מהם את הצבע הכי זוהר

והראי לי איזה צבע אחר".

הוא הוסיף סמיילי בסוף המשפט וסימן שוב למלצרית הנרגנת. "תוכלי בבקשה לתת את הפתק לבחורה שיושבת על הבר?" שאל בנימוס. היא נטלה את הפתק והעבירה אותו באיטיות מרגיזה אל הבחורה. כל שנותר כעת היה להמתין ולראות האם צדק בהשערתו. לא היה לו ספק, אבל רק כשפתחה את הפתק והחיוך עלה על פניה, קיבל את האישור שחיכה לו. היא קיפלה את הפתק, הכניסה אותו לכיס מעילה וחזרה לחברתה הבלונדינית.

השלג הוסיף לרדת ולחמם את ליבו. החלון התמלא באדים וחסם חלק מהנוף הלבן. גם קומפוזיצית האור, שדחפה אותו מלכתחילה אל הפאב, החלה להיעלם מבעד לאדים. מחוגי השעון, שנעו מהר מדי, גרמו לו להביט מדי פעם אחורה לעברה. גם היא הביטה לעברו מדי פעם. הוא היה כה בטוח בצדקתו עד שהזמין לעצמו עוד כוס קפה. המלצרית החלה להרים את הכיסאות של הפאב, במטרה לרמוז ליושבים בו שהזמן לא קפא כאן, כפי שקפא בחוץ. הוא נותר לשבת.

החלון המשיך להתכסות באדים. המלצרית הביאה לו את הקפה יחד עם החשבון, למרות שכלל לא ביקש זאת, כאילו רומזת שזמנו עבר. צינה עזה פרצה את הדלת כאשר זוג יושבים יצא החוצה והרעידה אותו. ספקות החלו מתגנבים לליבו. האם יכול להיות שטעה? שחורת השיער לא הביטה אליו והייתה עסוקה בדיון עמוק עם חברתה הבלונדינית. המחשבות השליליות הגיעו בדיוק שהחלון התכסה לגמרי באדים והעלים את השלג.

לאחר כחצי שעה נוספת, הבין שלראשונה בחייו, אכזב אותו מאיר אריאל. הוא היה יכול לגשת אליה אבל ידע בסתר ליבו שאם הייתה מעוניינת בו, אם הייתה טיפוס אמיתי של מאיר אריאל כפי שחשב, הייתה וודאי שולחת לו תגובה. הוא הזמין חשבון, השאיר את הכסף על השולחן והביט שוב אחורה. היה נדמה לו שראה מבט של הפתעה בעיניה השחורות. זה כבר לא הזיז לו. הוא הרים את צווארון מעילו ויצא אל השלג, בדרך ללילה נוסף של מחשבות שליליות, לילה נוסף באלכסון.

המלצרית מיהרה אחריו, אולם נעצרה כאשר הבחינה ששכח להשאיר לה טיפ. "בן זונה", היא סיננה והוציאה מכיסה את הפתק שביקשה ממנה הבחורה על הבר לתת לו כמה דקות קודם. "Light my Fire Baby" נכתב בו בכתב מעוגל, יחד עם סמיילי חייכני ומזמין. היא הביטה בדמותו חוצה את הסמטה מולה, החזירה מבטה אל קערית הטיפ הריקה ושוב אל הפתק. לאחר מכן מעכה את הפתק, השליכה אותו לפח וחזרה למלאכת הרמת הכיסאות.

האיש מן הבקעה

היא הרגישה את הזיעה נוטפת ממנה ומגיעה למקומות שהשתיקה יפה להם. כשניסתה להרים את ראשה לעבר הכביש, הכתה בה השמש והחזירה אותה להצטנף בפינת תחנת האוטובוס, המקום המוצל היחיד ברדיוס חמישה קילומטרים. היא המתינה. היא לא ידעה למה. נדמה כי זה היה סיפור חייה.

מוזר שהגורל בחר למקם אותה דווקא בתחנת האוטובוס הארורה הזו, בה ביקרה לאחרונה לפני עשרים שנה. אז הייתה חיילת כבת עשרים, שחזרה מביקור אבלים אצל הוריו של אלון, שנהרג בתאונת אימונים מטופשת. הוא היה החבר הראשון שלה, הנסיך על הסוס הלבן שהגיע עם הבלורית והחיוך שכבש אותה. הם בילו יחד כחודשיים, עד שנהרג. כשהגיעה לנחם את הוריו בביתו שבמושב תומר, בבקעת הירדן, הופתעה לגלות שהם כלל לא שמעו עליה. הם היו נורא נחמדים, אולם היא הרגישה מיותרת בבית העצום הזה, ועזבה לאחר חצי שעה. מישהו הציע לה טרמפ לתחנת האוטובוס הקרובה. כן, זו בה היא נמצאת עכשיו. ברדיו התנגן השיר "האיש מן הבקעה", היא מוללה בידה את התמונה המשותפת היחידה שהייתה להם יחד והדמעות זלגו מעצמן.

היא התאפקה לא לבכות עכשיו שוב. "את כבר בת 40", נזפה בעצמה, "מה יחשבו עליך הילדים". היא התחתנה כעבור שלוש שנים, עם הבחור הראשון שהתחיל איתה. הוא לא היה כמו אלון, אבל לפחות ניסה וזה היה מספיק עבורה. בסתר ליבה המשיכה להמתין לאיש מן הבקעה שלה, שיביא לה קנה סוף. המתינה לשווא. בסופו של דבר, אי אפשר היה להסתיר זאת והם התגרשו לאחר עשר שנים. היום התקיימה האזכרה לאלון ולראשונה היא החליטה להגיע למקום אליו נשבעה שלא לחזור. מי היה מאמין שדווקא כאן יתקע הרכב שלה והיא תאלץ לחזור הביתה באוטובוס.

מי היה מאמין גם שהיא תמתין, כמו אז, באותה תחנת אוטובוס. כמו אז, לפני עשרים שנה, כשישבה עם המדים והתיק וחיכתה בתחנת האוטובוס. אז היא לא הצליחה לעצור את הדמעות ובכתה על אובדן החיים שלו, על התנפצותה החלום שלה. עכשיו היא הייתה בעיקר עצובה. היא הוציאה את התמונה הבלויה מארנקה והביטה בה שוב. מילות השיר שהתנגן ברדיו אז, שבו להדהד בראשה כמו שעון אורלוגין עתיק, "האגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן, רק אלוהים ידע לאן". מעניין היכן נמצאת האגדה שלה עכשיו, זו שפרחה לפני עשרים שנה והותירה אותה עם שברי חלום וניסיונות כושלים לשלב אותו במציאות.

ועם שיר ארור שלא עזב אותה גם לאחר עשרים שנה. היא צפתה בדורית ראובני שרה על האיש מן הבקעה כל כך הרבה פעמים, עד שנדמה היה לה שהן היו יכולות להיות חברות טובות, אילו רק הכירו. עמידתה המבויישת, שעמדה בניגוד גמור לעוצמה הווקאלית שלה, ושילוב קולה יחד עם  שאר חברי הלהקה, הפכו את הקליפ הישן לאהוב עליה ביותר. ילדיה ידעו על אהבתה הרבה לשיר ואף ניסו לארגן פעם מפגש עם דורית. היא נזכרה במפגש המשעשע הזה וחיוך קטן עלה בזוית פיה. האמת שהוא היה מביך, יותר משהיה משעשע. "האגדה שלך עדיין לא עפה", אמרה לה דורית אז לאחר שהקשיבה לסיפורה, "את זו שצריכה לתת לה לפרוש כנף ולעוף". עכשיו, לאחר הביקור באזכרה, לאחר שהרכב שלה נתקע מטר מתחנת האוטובוס הארורה הזו, היא פתאום הבינה.

ג'יפ צבאי עצר מולה בחריקת בלמים. היא הביטה במילואימניק המאובק שישב לבדו בג'יפ. "צריכה עזרה?", הוא שאל. "קח אותי מכאן", היא ענתה, "לא משנה לאן". הוא מחה את האבק מפניו וסידר את בלוריתו. "בואי, עלי". בקשר הצבאי נשמעה הוראה. הוא הרים את המע"ד, "רות סוף", לחש ולחץ על דוושת הגז. היא הביטה לאחור, אל ספסל תחנת האוטובוס עליו השאירה תמונה בלויה בשחור לבן של זוג חיילים מחובקים. אולם התמונה כבר לא הייתה שם…

A Troubled Cure for a Troubled Mind

תחנת הדלק השוממה חיבקה אותו שעה שנכנס בשעריה, במטרה להרוות את צימאון רכבו. שתיים בלילה, יום שישי והמיטה מעולם לא נראתה קרובה יותר. הבילוי היה מחורבן ודנה הוציאה אותו מדעתו. כל שרצה היה לחזור הביתה וללכת לישון. אבל מד הדלק זמזם ותחנת הדלק הופיעה בדיוק כאשר החלה הגיטרה לנגן בדיסק שדנה השאירה ברכב. When the day is done שר הזמר עלום השם שהיא כל כך אהבה, והוא החליט להיענות לו, רגע לפני שהיום נגמר ולהיכנס לתדלק.

היא ניגשה אליו בסקרנות. הוא הבחין באפה האדום מקור ולחייה האדומות. וכן, גם בעיניה הכחולות הגדולות, שנצצו מתחת לשלוש השכבות שלבשה. ניק דרייק הא, היא גיחכה אליו והוא חייך במבוכה. אל תסמיק, היא מיהרה לומר, אמנם עברו 40 שנה מאז שיצא הדיסק הזה, אבל לא תאמין עד כמה הוא רלבנטי. הוא רצה לומר לה שאין לו מושג על מה היא מדברת, ומי זה לעזאזל ה"דראעק" הזה, אבל שתק. מבין גדול במוזיקה אף פעם לא היה…

בחורה צעירה, בטח אחרי צבא, שעובדת בכדי לחסוך לטיול לחו"ל. הוא סקר אותה במבטו שעה שהיא שלפה את ידית התדלוק. 95? היא קטעה את מחשבותיו והוא נטל את הידית ממנה. עזבי, הוא אמר, אני אמלא. היא נסוגה לאחור ועיניה הכחולות נצצו במבט נעלב. Strange face, with your eyes, so pale and sincere. Underneath you know well, you have nothing to fear שר הזמר מהדיסק של דנה. הוא הביט בחיוורון שבעיניה והחליט לגשת אליה.

הרכב הרווה את צימאונו בגלונים של דלק והיא הושיטה לו בקבוק ויסקי שעה שהתיישב לידה. הוא לגם ממנו וראשו הסתחרר לפתע. היא הניחה את ידה על גבו, תומכת ונוגעת בו זמנית. אתה שומע?  היא לחשה אליו. הוא הטה אוזן, אבל שמע רק את הזמר מהאוטו. מה אני אמור לשמוע? הוא שאל. את דרייק, היא יישרה אליו מבט, מה חשבת שתשמע בשתיים בלילה על הכביש הראשי, ציפורים? הוא חייך, ניגש לרכב והגביר את הווליום. לא רע הדיסק הזה, אמר לעצמו וחזר לשבת לידה.

 הגיטרה חרכה את תחנת הדלק שעה שהם ישבו על המדרכה, לוגמים מהבקבוק ומביטים בכוכבים. מה הסיפור שלך, היא שאלה והניחה עליו את ראשה, והוא סיפר על דנה, על החתונה המתקרבת ועל החששות שלו. אין לנו כלום במשותף, הוא אמר לפתע, לא מבין מהיכן יצא המשפט. עיניה הכחולות נפתחו והיא לקחה ממנו את הבקבוק. אל תזלזל בבחורה ששומעת את דרייק, היא אמרה לפתע. ואם מתעורר בליבך הספק לפעמים, תחזור תמיד אל הדיסק הזה. שם תמצא את כל התשובות.

 Safe in the womb of an everlasting night, you find the darkness can give the brightest light, שר הבחור מהדיסק של דנה. הוא הרים את עיניו והביט ברכב. הדיסק עם העטיפה הירוקה המצחיקה שלה עדיין היה מונח על כסא הנהג. יכול להיות שהוא טועה? דנה באמת אוהבת את הזמר הזה. והאמת, הוא נשמע לא רע בכלל. אולי המוזיקה היא הפתרון? הוא תפס את ראשו בייאוש. למה החיים כל כך מסובכים, הוא חשב לעצמו, ולמה אף אחד לא סיפר לי שהם יהיו כל כך מסובכים. Life's not made of gold, היא זימזה, כאילו קוראת את מחשבותיו. החיים לא כאלו מסובכים, ודאי לא כאשר מאזינים למוזיקה. ראשו הסתחרר עליו והוא הרגיש את עיניו נעצמות. המוזיקה המשיכה לנגן והוא הצטנף לו על המדרכה, נשאב לצלילי הגיטרה והכינור שבקעו מהרכב.

לפתע הרגיש טפיחה על גבו. אור השמש סינוור את עיניו שעה שבחור בסרבל ירוק ומלוכלך עזר לו לקום. סע הביתה, הוא צחק, מישהי בטח מחכה לך מטורפת מרוב דאגה. הוא שפשף את עיניו והביט סביבו. הבחורה נעלמה, אבל המוזיקה עדיין המשיכה לנגן.  Saturday sun came early one morning, שר הבחור מהדיסק הירוק, Saturday sun came without warning, so no one knew what to do. והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות כעת…

 תגיד, הוא צפצף למתדלק רגע לפני שיצא מהתחנה, איך קוראים לבחורה שעבדה במשמרת הלילה לפניך? איזו בחורה, ענה לו המתדלק בחיוך, אני היית כאן כל הלילה, בחורות לא עושות משמרות לילה בתחנות דלק…

מין קוסמיות כזו…

הוא פתח את חלונות הרכב ונתן לרוח לשחק בשערותיו. לא שיש לי שערות ארוכות כל כך, הוא חשב לעצמו, אבל המשפט הזה נשמע טוב. כמעט כמו השיר שמתנגן עכשיו ברדיו. "בין האצבעות, בין האהבות שלנו". אולי המילים קצת לא קשורות, אבל הלחן יושב בול על מצב הרוח שלו, שהיה בשמים. רבאק, בשנות ה-70 הם ידעו לכתוב שירים. נה, נה, נה בוריאציות שונות והופה, הנה עוד להיט. פול סיימון עשה מזה קריירה עם השיר הבלתי נגמר הזה, על המתאגרף. ויש גם את השיר מהסרט ההזוי הזה עם מרפי בראון ואבא של רוס (עם השפם), שיושב טוב על כל מצב רוח. נו, איך הוא הולך…

הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מרגיש כל כך טוב. לא הייתה שום סיבה הגיונית למצב הרוח הפתאומי הזה. העבודה שלו בסכנה והריב עם מאיה אתמול רק הבהיר לו שגם מערכות יחסים הן עניין של זמן. ובכל זאת, משהו הרגיש טוב. אולי הייתה זו הבלונדינית שישבה מולו ברכבת אמש ונראתה מוחמאת מהמבטים שנעץ בלי בושה במחשוף שלה? אולי זו מנהלת השיווק שיושבת מולו במשרד, שככל שהוא מנסה להתרחק ממנה, כך היא רוצה אותו יותר? ואולי  זו הפגישה המקרית ברחוב, עם ההיא שלמדה איתו באוניברסיטה ופתאום צצה משום מקום באמצע הרחוב ונישקה אותו על לחיו…

נשים. כמה שלא תרצה אותן, הן ירוצו יותר מהר אחריך. אבל אם חלילה תגלה שמץ של עניין, הן יגרמו לך לרדוף אחריהן עד שנשמתך תצא. "אני חייב לסיים עם מאיה", הוא חשב לעצמו, מתעלם מהעובדה ששמה של חברתו גרם לו לסחוט מהדוושה עוד 20 קמ"ש. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. לזרום, ללכת עם הרוח, לתת לאלוהים לזרוק את הקוביות ולהחליט. ברדיו נגמר השיר השמח והתחיל שיר עצוב. מישהו שעדיין משוגע אחרי כל השנים. לא בא לי בטוב, הוא חשב והחליף תחנה.

 I Feel Good, צרח ג'יימס בראון בתחנה האחרת וקצב פעימות ליבו עלה. מתאים לי בפיתה, גם אני פיל גוד. ורי גוד. הנייד שלו צלצל והוא הביט בו בטרם ענה. "מאיה-בית". או שהיא רוצה לשאול אותי איפה אני, הוא אמר לעצמו, או שהיא רוצה לכעוס עלי ששוב לא שטפתי כלים לפני שיצאתי לעבודה. קיים גם הסיכוי הקלוש שהיא רוצה לומר לי שהיא חמה עלי ורוצה שאחזור הביתה ואפרק לה את הצורה. הוא גיחך רק מעצם המחשבה. כשהביט אל מעבר לחלון, היה נדמה לו שגם הנהג שעמד לידו ברמזור צחק מקיומה של האפשרות הבלתי ריאלית בעליל הזו.

כנראה שיש ימים כאלו, הוא החנה את האוטו, מתעלם מהצלצול החוזר של מאיה. מין קוסמיות כזו שנוחתת עליך מבלי שתבין וגורמת לך להרגיש טוב עם עצמך. כאילו אלוהים יודע עליך משהו שאתה עוד לא יודע. אבל מה זה כבר יכול להיות? למנכ"ל הייתה תאונה והוא יחזור למשרד רק עוד שלושה חודשים? הבלונדינית מהרכבת השאירה לי פתק בתיק עם מספר הטלפון שלה? הוא עלה במדרגות ופשפש בתיק ליתר ביטחון…

 היא ניצבה על המדרגות, מחכה ובידה הטלפון. "למה לא ענית לי?" שאלה בתקיפות. "מאמי, גם אני התגעגעתי אלייך", הוא ענה, "התקשרת כי חשבת עלי? רוצה לשחק הנחש בא?". "די עם השטויות", היא ענתה, "אני בהריון! "

על רכבות ואנשים

היא הרימה ראשה והסתכלה לעברי. קפאתי. היא בחנה אותי, מנסה לבדוק האם שמתי לב לקיומה. אף שריר לא זע בפני. הגברתי את הווליום ב-MP3 ונעצתי מבטי בנקודה מרוחקת ברכבת. "תחנה הבאה-לוד", הכריז הכרוז. היא קמה לפתע, סידרה את שמלתה ולכסנה לעברי מבט נוסף. קלפטון ו-ווינווד שרו על Forever Man ואני, למרות שראיתי אותה, התעלמתי.

שערה החום שיווה לה לוק אירופאי וגם שמלתה הקצרה והכעורה לא הצליחה להסתיר את יופיה, שלא דהה למרות השנים. משיחות קטנות של צבע בעיניים – זה כל מה שהיא הייתה צריכה. מעבר לכך יופיה דיבר למרחוק. ניכר היה שלא רק אני שמתי לב לכך. גם אנשים אחרים העיפו לעברה מבט שעשה שחצתה את קרון הרכבת.

אני מבחין בה מדי פעם שעה שאני חוזר הביתה. בגדיה אף פעם אינם מרושלים ורק כפתור חולצתה הפתוח מסמן באיזה צד של המיטה התעוררה הבוקר. פעמים רבות עברה לידי, אולם לא שמה לב לקיומי. ודווקא היום אני הייתי זה שמתעלם, מתמסר לקלפטון ושכח מתלאות היום. היא החלה להתקדם לעברי, אולם לפתע נעצרה. הטלפון שלה צלצל. "כן, אני תכף חוזרת אליך", היא לחשה, "יש לי רק משהו קטן לסדר כאן".

עיניה בחנו אותי שוב. הפעם אי אפשר היה לטעות בכך. גם התעלמותי נדונה לכישלון שכן מעת לעת נתקלו מבטנו. הרגשתי את בטני מתהפכת. מה אומר לה? היכן להתחיל? בעיניה היפות, שנדמה כי יכולות לפזר ענני סערה ביום חורפי וגשום? אולי בכפתור חולצתה שדווקא היום נותר סגור? הרכבת שעטה לה דרומה, חוצה נתיבים הומים ותחנות ריקות וליבי החל לפעום בחוזקה.

ברקע התמתן לו קלפטון עם Georgia ונדמה כי גם היא הרגישה שהגיע הזמן. היא ישרה את שמלתה ונעמדה מולי. מעניין מה יהיה לה לומר אחרי כל השנים הללו. הסרתי את האוזניות, מפריע לקלפטון בעוד אחד מהסולואים הארוכים שלו. לא היה אכפת לי. היא יישרה מבט ובחנה אותי מקרוב. "כרטיסים בבקשה", היא אמרה ואני חייכתי במבוכה…

אני והיא

ישבנו שנינו במסעדה. היא הסתכלה עלי ולפתע צחקה.

עיניה נפתחות בזמן שהיא צוחקת. צבען חום כצבע האדמה לאחר הגשם. כאשר עיניה נפתחות, אפשר ממש להריח אותו. צחוקה מתגלגל, מדבק. אי אפשר להתעלם ממנו. כאשר היא צוחקת, רבים מפנים את מבטם לעברה. זה משעשע אותי כל פעם מחדש.

המסעדה הייתה חמימה ומלאה אנשים שנמלטו אליה מפני הגשם, ממש כמונו. התכנון המקורי היה ללכת לים. לצפות בגלים מתנפצים על החוף. כבר היינו בדרך. לפתע גשם. נמלטנו למסעדה הקרובה ביותר. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחלטנו לשבת, לנשנש משהו ולחכות לזמן בו יסיימו השמיים לכלות את זעמם.

שערה סתור, רטוב ומבולבל. הקוקיה תלויה ברישול, מנסה להאחז בשארית קצוות השיער שעוד נותרו בה, בטרם תישמט אל הקרקע. היא יפה בשיער אסוף, אבל יופיה האמיתי מתפרץ כאשר שערה החלק מתפזר, גולש עד הכתפיים ומסתיר חלק מהפנים. שיערה השטני משווה לה פראות שלא ראיתי מעולם אצל אף אחת אחרת. ולחשוב שכאשר הכרתי אותה לראשונה, שערה היה קצר…

היא ישבה מולי. הבטתי בפניה המעוגלות. איני זוכר מה אמרה לי אבל אני זוכר היטב את הגבהים אליהם נסקתי. נדמה לי שהיא הרגישה בכך וחייכה אלי חיוך ממיס וחושף שיניים. המסעדה התמלאה במהירות. עוד ועוד אנשים נדחקו פנימה, נמלטים מהסערה. ועדיין, הרגשתי כאילו אנחנו לבד. "אני אוהב אותך", אמרתי בקול רם. היא הישירה מבט שואל לעברי, לא מבינה כיצד להגיב למשפט שזה עתה יצא מפי.

הבעות פניה אומרות הכל. אם היא אוהבת, מבטה יאמר זאת. אם לאו, ארגיש זאת מייד. זה כל היופי שבעניין. אין בה את הזיוף שיש באחרות. היא פשוט אינה יכולה להסתיר את רגשותיה. אצבעות ידיה הגרומות נברו באוכל שעה שהביטה בי שוב. היישרתי מבט חזרה. עיניה הגדולות נפתחו אלי, שוחקות. היא ממש נהנית מכל העניין, חשבתי לעצמי. האמת שגם אני נהנתי.

הגשם המשיך לרדת ללא הרף. האדים כבר החלו להצטבר על החלון, מפרידים אותנו מן הסערה שבחוץ ומשאירים אותנו לבדנו, במסעדה ההומה. צחקנו כפי שלא עשינו מזה זמן רב. עיניה האדומות הסגירו את עייפותה, אבל חיוכה אמר עוד. החלטתי להזמין חשבון. לא הצטערתי על מה שאמרתי. במעמקי ליבי ידעתי שמתישהוא, אזכה ממנה למשפט בנוסח דומה.

כובע הצמר ששלפתי מהתיק בשעה שיצאנו כבר כיסה את אוזניה. רצנו יחדיו כנגד הרוח החזקה לכיוון המכונית. "תודה אבא", היא לחשה לפתע ונשקה על אפי הקפוא.