When I'm Down – פרידה מכריס קורנל

הערה

הידיעה על מותו של כריס קורנל תפסה אותי לגמרי לא מוכן. בשנים האחרונות ראיתי אותו בשיאו, רחוק מרחק רב מהמקומות האובדניים בהם שהה כשהיה צעיר. לא העליתי על דעתי לרגע שכך יסתיימו חייו. היה לי גם ברור שאני חייב לכתוב עליו משהו, רק שלא הצלחתי למצוא את המילים. כשחזרתי להופעות הרבות שלו בהן נכחתי בחיי (חמש בסה"כ) ולחומרים ישנים שכתבתי עליו פעם (ולא חסרים כאלו, אפילו כאן בבלוג), מצאתי את הכתבה הזו, שנכתבה לאתר כלשהוא לפני מספר שנים. קראתי והבנתי שזה הטקסט שאני רוצה לפרסם עליו. כי כל מילה עדיין נכונה ורק ממחישה את האובדן. אולי אפרסם בעתיד טקסט פרידה נוסף, אחרי שכל הטקסים וההספדים ייעלמו ואני אוכל להגדיר באופן מיטבי את המקום שלו בחיים שלי. עכשיו זה עוד מוקדם מדי…RIP. 

בסרט הדוקומנטרי Twenty של קמרון קרואו על להקת פרל ג'ם, מספרים מאט קמרון וסטון גוסארד מפרל ג'ם על הקמת הלהקה והקשר שלה לכריס קורנל. קורנל, שבאותה העת כבר היה שם דבר בסיאטל, כתב באותה התקופה מספר שירים לזכרו של שותפו לדירה אנדרו ווד, סולן להקה מפורסמת אחרת מסיאטל (Mother Love bone) שמת ממנת יתר. קורנל פנה לחברי פרל ג'ם והציע להם לנגן איתו. למרות שלא הכיר את אדי וודר, הסולן החדש של הלהקה, הוא הציע באקט אבירי, שייקח גם הוא חלק בפרויקט, שלימים נודע כ-Temple of the Dog – אחד האלבומים המוערכים שהנפיקה סצנת המוזיקה בסיאטל מעודה. למפגש בין קורנל, שהיה בשיא הצלחתו כסולן להקת Soundgarden לבין וודר, שהיה זמר בתחילת דרכו, הייתה השפעה מכרעת על וודר ועל פרל ג'ם. "הוא לא היה חייב לשתף אותו בהקלטות", הסביר גוסארד, "וודר היה 'הבחור חדש בשכונה' ואף אחד לא הכיר אותו. אבל קורנל בחר לשתף אותו בשירים שכתב והלחין ונתן לו את הדחיפה לה היה זקוק". התוצאה – מלבד Hunger Strike שהפך לאחד מהמנוני הרוק הידועים שיצאו מסיאטל – היא גם הצלחתה של פרל ג'ם ושל וודר כיוצר וזמר עצמאי.

אם תרצו, זהו כריס קורנל האמיתי, שרחוק שנות אור מתדמית סולן להקת הרוק הכבד הטיפוסית (למרות שלעיתים הוא בהחלט נראה כמוהו). למעשה, מדובר בנפש רגישה הכלואה בגוף שגדול עליה במספר מימדים. בלתי אפשרי להבחין בכך מהתבוננות בו, אולם אם חופרים מספיק עמוק בטקסטים הרבים שהוא כתב והלחין, מגלים אדם רגיש, לעיתים מפוחד, שעבר תקופות משבר בחייו ושרד בכדי לספר על כך. הוא עצמו, אגב, לא מהסס להודות בכך. בהופעה בגני התערוכה לפני שנתיים, רגע לפני שהחל לשיר את Preaching the end of the world הוא בחר להקדיש אותו ל"כל הצעירים שחשים שאין תקווה". "גם אני חשתי ככה לפני הרבה זמן, כשכתבתי את השיר", הוא אומר ומוסיף "אבל אני עדיין כאן, I Made It!". מי שיעיין במילות השיר, יתקשה לזהות מאחוריהם את הזמר המגודל עם השפם, השיער הארוך והמבט המאיים מלהקת Soundgarden אלא יבחין באדם שלמרות ההכרה הבינלאומית לה זכה, עדיין אינו יודע את דרכו בעולם…

כריס קורנל נולד ככריסטופר ג'ון בויל ב-1964 בסיאטל. בראשית שנות ה-80 הוא ניגן בלהקה ששמה The Shemps שעל חורבותיה קמה בשנת 1984 להקת Soundgarden. קורנל ניגן בתופים אולם התבלט בקולו האדיר ועבר במהרה לשירה. הלהקה הייתה פעילה במשך שלוש שנים והוציאה אלבום בכורה בשנת 1988 (קדמו לו שני EP שיצאו בחברת תקליטים אחרת). האלבום, Ultramega Ok זכה למועמדות לגראמי עבור הופעת המטאל הטובה ביותר (הפסיד למטאליקה), אולם הצלחתו נחשבה למינורית יחסית, ודאי לעומת שני האלבומים שבאו אחריו. ממשיך דרכו, Badmotorfinger היה למעשה אלבום הפריצה של הלהקה, שהביא לה הכרה לאומית והעמיד אותה באותה השורה עם פרל ג'ם, נירוונה ואליס אין צ'יינס, שלוש המייצגות העיקריות של סצנת הגראנג' מאותה התקופה. Soundgarden זכתה להכרה בינלאומית, עם הוצאת האלבום השלישי שלה – Superunknown – והמוצלח ביותר שלה לדעת רבים. מה ההבדל בין האלבום הראשון לבין השניים האחרים? בשניים האחרונים קורנל לקח חלק פעיל בכתיבה וייצר את רוב להיטי הלהקה, ביניהם Black Hole Sun, Rusty cage ו-Outshined.

למעשה, תחילת/אמצע שנות ה-90 היו תור הזהב של קורנל, שנחשב בעיני רבים לילד הפלא של סיאטל. בעוד אדי וודר הגיע מסן-דייגו וקורט קוביין ואנדרו ווד הלכו לעולמם בטרם עת, קורנל היה היחיד ששרד מאותם נערי סיאטל המופלאים של דור שנות ה-90, היחיד שנותר שפוי בזמן כתיבת השירים וגם שנים ארוכות אחריהן. לא רק שקורנל כתב והלחין את רוב השירים של להקת Soundgarden, הוא גם כתב והלחין את כל השירים בהרכב Temple of the Dog. באותה התקופה, כל מה שנגע בו נחשב להצלחה. אין פלא שעד היום קורנל מנגן את השירים הללו כמעט בכל הופעותיו. Hunger Strike (כאן בצילום מההופעה בישראל), Say Hello 2 Heaven, Spoonman ועוד רבים אחרים, כולם הוקלטו בתחילת שנות ה-90 ונחשבים, עד היום לאבני דרך בעולם הרוק. אגב, בסרט על פרל ג'ם מספר קורנל על אותה התקופה ולא מנסה להסתיר את הלחלוחית בעיניו, שעה שהוא מזכיר את חברו אנדרו ווד, ברגישות מופלאה וממש לא שגרתית לכוכב רוק במעמדו.

קריירת הסולו של קורנל ידעה עליות ובעיקר ירידות. אלבומו הראשון Euporia Mourning, יצא ב-1998 ונחשב למאכזב למדי (אם כי כיום אין חולק על כך שזהו האלבום הטוב ביותר שהוציא קורנל). אלבומו השני – Carry on – יצא רק בשנת 2007 וגם הוא, כמו זה שהגיע אחריו Scream, לא זכו להצלחה חוצה יבשות. בתווך, בין השנים 2000 ל-2007, חבר קורנל לשרידי להקת Rage Against the Machine, שהפכו יחד איתו ללהקת הרוק המצליחה  Audioslave. הלהקה הוציאה שלושה אלבומים וגם את להיטיה הטובים ביותר – I Am the Highway, Show me how to Live, Like a Stone ו-Cochise – כתב קורנל. ההבדל בין הלהקות של קורנל לבין קריירת הסולו שלו היא במידה רבה ההבדל בין כישלון להצלחה. עם הרכב עוצמתי מאחוריו, קורנל הצליח היכן שכשל בקריירה האישית שלו. מבקריו טוענים כי ניתן לייחס את הצלחותיו (וכישלונותיו) לציר המוזיקלי עליו הוא נע: מחד, הקצה הרוקיסטי, בו הוא נמצא בעיקר עם להקותיו השונות ומאידך הקצה המיינסטרימי, בו הוא נמצא בעיקר בתקליטי הסולו שלו. אין ספק איזה צד מעדיפים המעריצים והמבקרים…

קורנל של השנים האחרונות הוא איש נשוי באושר (התחתן בשנית לאחר גירושין לא נעימים) ואין פלא כי לאחר שעזב את Audioslave החליט לפנות לאפיקים קצת יותר מינוריים. Carry on נחשב כאלבום מיינסטרים (כולל עטיפה המעידה על כך) וגם אלבומו האחרון Scream זכה לקיתונות של ביקורת בגלל אופיו הפופי למדי. שני האלבומים לא נחשבו להצלחה מסחרית בלשון המעטה, בין היתר, מפני שאנשים רבים התקשו לבצע את המעבר שקורנל ביצע בעצמו, בין עולם הרוק שהיה במידה רבה מבצרו, לבין הקו המוזיקלי החדש בו נקט, קו שלמרות שייצר להיטים לא רעים בכלל (הוא כתב את שיר הנושא המצליח לסרט ג'יימס בונד ואף הקליט ביצוע מחודש ויפיפה לקלאסיקה של מייקל ג'קסון בילי ג'ין) לא נחשב להצלחה. קורנל, כך נדמה, מודע לכך בעצמו ולאחרונה החליט להחזיר לפעילות את Soundgarden, שצפויה לצאת לסיבוב הופעות ב-2012.

ועדיין, רוב מעריציו ממשיכים לאהוב אותו ומגיעים להופעותיו הרבות. הסיבה לכך פשוטה: קורנל הוא אמן  שנשמע (ונראה) במיטבו על הבמה. בישראל למדו זאת לאחר הופעה מחשמלת בגני התערוכה ובעולם ממשיך קורנל לצאת לסיבובי הופעות קצרים ולאחרונה אף השיק אלבום חדש בהופעה. ולא סתם הופעה: הופעה אקוסטית, ללא נגנים או זמרים נוספים – קורנל והגיטרה. לבד.

אם יש קונצנזוס בעולם המוזיקה, הרי שהיא נוגעת לקולו של קורנל, שנשמע בדיוק כפי שנשמע לפני 25 שנים. זהו מקרה נדיר של אמן שמצליח להגיע לאותן אוקטאבות אליהן הגיע כשהיה צעיר. וההוכחה לקולו החזק והכה דומיננטי, מגיעה באלבום האקוסטי החדש – Songbook – שרק מעצים את התופעה. אם קשה היה להתעלם מקולו ומגרונו הניחר בזמן שהיה מוקף בכלי נגינה וחברי להקה – הרי שכמעט בלתי אפשרי להתעלם מקולו כאשר הוא מופיע לבד על הבמה. כל טיפת זיעה נשמעת בקולו, כמו גם אהבתו לשירים שאותם כתב ושכעת זוכים לביצועים חדשים ועירומים. יש אמנים שהולכים לאיבוד ללא ליווי – קורנל הוא מסוג האמנים שהעדר להקה רק הופכת אותו לגדול יותר. ענק. הוא במיטבו באלבום הזה, מנגן על שש גיטרות שונות, מספר סיפורים למעריצים ובאופן כללי מבסוט מהחיים. באלבום הוא בוחר לחדש שני שירים (Thank you של לד זפלין ו-Imagine של ג'ון לנון) ולהפגיז בלהיטים מהרפרטואר העשיר שלו: Call me a Dog ו- All night thing מימי סיאטל העליזים, Fell on Black Days מתקופת Soundgarden Can't Change me ו-As hope and promise fades מהקריירה העשירה יחסית שלו.

קורנל הוא אמן נדיר ולמרות חוסר הצלחתו היחסי כסולן, אין חולק על כך שלחלק משיריו מקום של כבוד בהיכל התהילה של עולם הרוק. האלבום החדש שלו מדגים את הפוטנציאל שלו ואת הקול הענק שלו, ההופך גם את השירים שלא זכו להצלחה כשיצאו, למדהימים. ניתן לראות זאת כאשר מאזינים לגרסאות השונות אותן הוא מלביש לשיריו. השיר הזה למשל – Scar on the Sky שלא זכה להצלחה יתרה כשיצא ב-2007, הופך באלבום החדש לפנינה של ממש.

לעיתים אנו עושים עוול ליוצרים כאשר אנו שופטים אותם רק על פי מידת הצלחתם במצעדי הלהיטים. במקרה דנן, נראה שלא יהיה הוגן לשפוט את קורנל רק על פי כמות הלהיטים שייצר, אלא גם להסתכל על ההשפעה שהייתה לו על דורות של יוצרים ואמנים שקמו אחריו, על הטקסטים המדהימים שלו ויכולתו להעביר למילים ולחן את שעל ליבו. בעיקר ניתן לראות זאת בדרך בה הוא בוחר לזכור חברים שהלכו לעולמם בטרם עת. מלבד פרויקט Temple of the Dog אותו הקדיש לשותפו אנדרו ווד, הוא גם כתב שיר יפיפה – Wave Goodbye – לחברו הטוב ג'ף באקלי שגם הוא נפטר בטרם עת. קחו לעצמכם דקה, קראו את המילים של השיר ותבינו שמעבר לעובדה שמדובר ביוצר ומלחין גדול, מדובר פשוט בבנאדם. לא משהו שאפשר להגיד על יוצרים רבים כיום…

(פורסם מתישהוא ב-2011)

מארק קנופלר והבוץ הלבנוני

הבוץ הלבנוני הוא ביטוי שגור במחוזותינו, אולם רק אלו שבאמת ביקרו בלבנון יודעים שהוא לא מתייחס רק לתסבוכת הצבאית אלא, פשוטו כמשמעו, לבוץ הלבנוני. חודש שלם בוססתי בבוץ הזה עם הטנק שלי בחורף 1996 – חילצתי טנקים ששקעו בבוץ, ניקיתי את הטנק שלי וגלצ"חתי נעליים כמעט מדי יום. עד לגשם הבא, עד לבוץ הבא. הייתה זו תקופה צבאית לא פשוטה – קטיושות נפלו בסמוך לבסיס שלנו בימים, סייעתי לפנות פצועים והרוגים שחזרו מהקרב בלילות, אולם אני לא התרגשתי, בעיקר תודות למנגנוני הדחקה המצוינים שלי, שעבדו שעות נוספות. מה כן ריגש אותי? הדיסק הראשון של מארק קנופלר ללא הדייר סטרייטס – Golden Heart – שיצא בדיוק כשהייתי בלבנון.

זה קרה ביום שישי. נקבע לי מארב עם הטנק – שעת יציאה 22:00, שעת חזרה 06:00. בגלי צה"ל הודיעו בבוקר שישדרו תכנית מיוחדת לכבוד הדיסק החדש של קנופלר ואני התרגשתי.  בדקתי שיש בטריות ברדיו, בדקתי שוב ושוב את האוזניות וכמובן שלא סיפרתי לאף אחד שבמהלך המארב, בזמן הכי רגיש, במקום הכי מסוכן בישראל, יישב בטנק אדם שישמע גלי צה"ל במקום להאזין לרשת הצה"לית ולחפש אנשי חיזבאללה בעכבר הצה"לי.

סיימתי את ארוחת שישי, גנבתי כמה שניצלים, מספר פרוסות לחם, קטשופ וחרדל ומיהרתי לטנק. אני זוכר שהתמקמנו קצת אחרי 22:00 ופספסתי את תחילת התכנית. הכנסתי אוזניות מתחת לג'אנטקס והכנתי לעצמי כריך שניצל נוסף. הספקתי לשמוע את סופו של שיר הנושא של הדיסק ואז המגיש הציג את השיר הבא אחריו, שנקרא Rudiger. בטנק השתררה דממה בדיוק כשהתחיל השיר ובחוץ החל לטפטף הגשם.

יש מספר רגעים שנצרבים בזיכרון לנצח. אני חושב שזה אחד מהם. ארוחת שישי מאולתרת ב-22:15 בטנק באמצע לבנון, כאשר ברקע מייללת הגיטרה של קנופלר ובחוץ דופק הגשם על שריון הברזל – זהו ללא ספק אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהשירות הצבאי. לא בטוח שאני גאה ברגע הזה – בכל זאת, עברתי על עשרה נהלים צבאיים לפחות בדקה הזו – אבל אני יודע שבכל פעם שאשמע את צלילי הגיטרה של קנופלר, ודאי את אלו של הדיסק הזה, יעלו הזיכרונות מהבוץ הלבנוני, שיזכירו לי כמה אני אוהב מוזיקה.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי על מארק קנופלר, "חיים דרך השירים". לא הסרט הכי מוצלח בעולם, אבל מוצלח מספיק כדי להזכיר לי את המקום של קנופלר בחיים שלי: הוא נכח בהופעה הראשונה שראיתי אי פעם (הדייר סטרייטס בפריז, אוקטובר 1992), אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היו שלו ושל להקתו ואפשר לומר שבזכותו התאהבתי במוזיקה. אין ספק, הוא לא האדם הכי נחמד בעולם וגם ההופעות שלו כבר לא מה שהיו פעם, אבל כל אלו בטלים בשישים אל נוכח הזיכרונות שמייצרים השירים שלו אצלי.

לא כל הזיכרונות שאנו צוברים בחיינו חיוביים. בתקופה זו חוויתי גם חוויות מאוד לא נעימות, לא רק בלבנון. אבל בזכות המוזיקה של קנופלר, החוויות והזיכרונות, גם מתקופות שחורות,  מוארים באור ורוד יותר, משכיחים את הרע ומשאירים רק את הטוב. זה מה שיפה כל כך במוזיקה, לא?

כל אחד והבואי שלו

את דיויד בואי הבנתי רק בגיל מאוחר. כשהייתי בן 16 ורכשתי בפעם הראשונה דיסק שלו, האזנתי בעיקר למוזיקה, מבלי להבין את המשמעות שלה, את המקום שלה בקורות החיים של היוצר או את הסאב-טקסט שלה. לא ראיתי את היכולת להשתנות ולהישאר רלבנטי, לא הבנתי עד כמה קשה להישאר קריאטיבי עם השנים, לא הערכתי את התעוזה הנדרשת מאדם בגיל מבוגר להמשיך לעשות דברים אחרת ולא להתיישר עם כולם, או לחיות על עברו המפואר. שמעתי מוזיקה שאת חלקה אהבתי ואת רובה לא ממש הבנתי.

את זיגי סטארדאסט רכשתי באחת התקופות הקשות ביותר שלי בצבא, רגע אחרי כישלון מקצועי שנצרב בליבי, רגע לפני עלייה ללבנון. התחברתי בעיקר ל-Lady Stardust ששמעתי בלופ אינסופי ולשורה The song went on forever שגרמה לי להבין שהמוזיקה נשארת הרבה אחרי שהכישלונות נשכחים. המוזיקה החלה לקבל משמעות, אם כי עדיין לא זו אליה התכוון המשורר. ובכל זאת, בואי כבר הפך לחבר של כבוד בספריית הדיסקים שלי. באותם הימים היה לי מתקן דיסקים גבוה ותמיד הייתי שם למעלה את הדיסקים שהכי אהבתי. בואי קיבל שם מקום קבוע לכמה שנים, יחד עם מוזיקת הגראנג' שהייתה חביבה עלי באותה התקופה.

שמונה שנים לאחר מכן, יצא לי לראות אותו ב-Reality Tour שהפך ברבות הימים להיות האחרון בחייו. הוא הופיע יומיים רצוף בפריז ואני רכשתי כרטיס להופעה הראשונה מבין השתיים. כמה שעות לפני ההופעה, התברר לי שקיבלתי בטעות כרטיס ליום ההופעה השני, בו כבר הייתי אמור להיות על המטוס חזרה לישראל. רצתי להחליף וכל מה שנשאר היו הכרטיסים היקרים ביותר, במקומות הטובים ביותר. גורל, מזל או סתם חוסר תשומת לב –  איך שלא תקראו לזה, יצא לי לראות את הלבן בעיניים של הרוזן הלבן, בלילה בלתי נשכח שכלל רשימת שירים מפוארת. ואני עוד זוכר שיצאתי מבואס שהוא לא שר את Life on Mars. כשהופיע על הבמה באותו הערב, הוא היה בן 56, אבל נראה כמו בן 30. כל המרכיבים שהפכו אותו לכוכב התגלו לי באותו הלילה: הכריזמה, המראה, הקול הגבוה והחיוך הזה, של אדם שמכר את העולם. את כולם אפשר לראות בקליפ הזה לשיר Heroes, שהיווה את שיא ההופעה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהוא הודיע שהוא מפסיק להופיע, הבנתי עד כמה התמזל מזלי.

עוד עשור עבר ויצאתי לחודש מילואים. בין סיור לפתיחת ציר, לקחתי איתי את הביוגרפיה שלו ופשוט לא הצלחתי להוריד אותה מהידיים. פתאום הכל התחבר. המוזיקה, הכתיבה, הניואנסים הקטנים. פתאום נפל לי האסימון עד כמה הוא היה גדול. עד כמה הייתה גדולה ההשפעה שלו על עולם המוזיקה. הביוגרפיה לא חסכה מקורות חייו עוד לפני שהתפרסם ואני נפעמתי מהמאבק הבלתי מתפשר שלו כדי להצליח, כדי לעשות זאת בדרך שלו. ממרום גילי, עם שני ילדים ואישה בהריון, כשאני מודע כבר לתלאות שהחיים יכולים להעביר אותנו, לא יכולתי שלא להעריך את דרכו ואת יכולותיו להישאר רלבנטי וצעיר גם כשאחרים כבר נרדמים מול הטלוויזיה בתשע וחצי בערב.

שנה לאחר מכן, בתערוכה David Bowie Is בלונדון, כבר הבנתי עד כמה הוא היה נצחי. אחד המיצגים סיפר את סיפורו של הקליפ של Life on Mars, שפרץ דרך בזכות הייחודיות שלו. זכרתי שמדובר בקליפ סטנדרטי למדי ולכן נשארתי לצפות בו שוב, כדי להבין במה מדובר. הקליפ הוקרן בלופ על מסך ענק שהורכב ממספר מסכי טלוויזיה קטנים ואני, שלא הבנתי ממה כולם התלהבו, לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב תדהמה. אחרי הצפייה השלישית, אחרי שהצטמררתי כשהישיר אלי מבט בעיניו החייזריות, הבנתי את הגדולה שלו ועד כמה השיר האלמותי הזה הוא עדיין קטן לעומת היוצר שלו. הבנתי מדוע אמרו עליו שפרץ דרך, שסרב להתיישר, שהעז, שלקח את המוזיקה לאקסטרים. רכשתי את The next Day החדש בסיום התערוכה, פחות מתוך רצון לשמוע אותו אלא יותר כמחווה לאדם שסוף סוף הבנתי את המקום שלו וההשפעה שלו על חיי.

דיוויד בואי בשבילי היה הרבה יותר ממוזיקה. הוא היה השראה. בעולם בו אנו נאבקים מדי יום כדי להישאר רלבנטיים, בעולם בו הכל מתנקז לחומריות, בעולם בו היצירתיות מפנה את מקומה לשטחיות, בואי היה בשבילי כמגדלור שהאיר את הדרך והוכיח שאפשר לעשות זאת אחרת.  הידיעה על מותו הפכה את השבוע האחרון לאחד המדכאים בחיי. לראשונה מזה זמן רב אפילו הזלתי דמעה. מחיי הסתלק אייקון שליווה אותי למעלה משלושה עשורים והעניק לי השראה ומוזיקה טובה לחזור אליה בכל פעם שהרגשתי רע. מחיי הסתלק אייקון שהיה נצחי, שלא ממש האמנתי שהוא יכול למות. מישהו שחשבתי שיחיה לנצח. פתאום הבנתי שמול המוות כולנו שווים ושהזמן, כמו שאמר ג'אגר, ידידו של בואי, באמת לא מחכה לאף אחד.

גם במותו העניק לי בואי השראה. להמשיך לעבוד קשה, לא לאבד את היצירתיות ולהעיז. ולעולם אכיר לו תודה על כך שהראה לי שאפשר לעשות זאת גם אחרת, לא כמו כולם…

RIP

על מותגים ואבנים

הסתכלתי על הסטונס אתמול (4.6.14) ולא יכולתי שלא לתהות אם כך היו נראים הביטלס היום, אלמלא החליט מארק צ'פמן בתחילת שנות ה-80 להתעניין בספרות. האם לנון היה מקפץ כמו ג'אגר, האם מקרטני היה מתמסטל כמו ריצ'רדס והאם גם הביטלס, כמו הסטונס, היו עדיין רלבנטיים ב-2014. כי אם יש משהו שאפשר לומר בוודאות על הסטונס, הרי שלמרות גילם, הם עדיין רלבנטיים. מאוד רלבנטיים. ספק אם לנון היה מאשר הפקעת מחירים כזו, ספק אם היה נותן ידו להתמסחרות השערורייתית. אבל בין היה עושה זאת ובין אם לאו, גם הוא היה ממלא את פארק הירקון, כפי שעשו הסטונס אמול. כי יותר משבאנו לשמוע את הסטונס, באנו לחזות במותג עצמו, מותג שלמרות גילו המתקדם, עדיין לא נס ליחו. ועם ישראל, אתם יודעים, מאוד אוהב מותגים…

גילוי נאות: מיק ג'אגר, על שלל מחלפותיו וקפיצותיו, מעולם לא היה כוס התה שלי. גם קית' ריצ'ארדס תמיד הזכיר לי פיראט יותר מאשר נגן גיטרה. אבל בכל הנוגע לרוקנ'רול, חייבים להודות שעדיין לא קם ההרכב שמצליח להאפיל על הצמד הזה: הם מחוספסים, לא תמיד מדייקים באקורדים ובאופן כללי נראים קצת מסטולים, אבל דם איט, החבר'ה יודעים לנגן! למעשה, הם נראים ונשמעים בדיוק כפי שהיית מצפה שתראה ותישמע להקת רוקנ'רול: חלודה, פוצעת ולא שמה זין. בעוד להקות רוק מודרניות נראות ונשמעות כמו הינדוס סינתטי, הסטונס שומרים על גחלת הרוקנ'רול – הגחלת האמיתית כן – וממשיכים לעשות לה כבוד ברחבי העולם.

 ההופעה אמש לא הייתה חפה מטעויות. הג'יבריש של ג'אגר בעברית היה קצת מיותר (בהחלט היה אפשר להסתפק ב"ערב טוב תל אביב" המסורתי ולהתקדם הלאה) ובאופן כללי היה נדמה שחלקה השני של ההופעה התעלה משמעותית על חלקה הראשון. אבל טיעונים אלו בטלים בשישים אל נוכח השיאים של הערב ובראשם Midnight Rambler, עם דואט המפוחית/גיטרה המעולה בין ג'אגר למיק טיילור ו-Gimme Shalter עם הדואט בין ג'אגר לבין זמרת הליווי ליסה פישר. וכשהמקהלה החלה לשיר את You can't always get what you want והצמרמורת הגיעה, ידעתי שלא שילמתי רק על המותג, אלא גם על מוזיקה טובה, בדיוק כמו שאני אוהב.

 היו כבר שהכתירו את ההופעה כ"הופעת הרוקנ'רול הטובה ביותר שהייתה בישראל". קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו (אחרי הכל, כמה הופעות רוקנ'רול כבר היו כאן בשנים האחרונות?) אבל נדמה שאפשר לסכם בסיפוק שהייתה זו הופעה מצוינת, ברמה בינלאומית, שלא רק תקעה אצבע בעין של רוג'ר ווטרס אלא גם קירבה אותנו, לערב אחד, לעולם. זכינו לטעימה מאחת הלהקות הגדולות של עולם המוזיקה מאז ומעולם שלא רק צחקה בפני אלו שטענו כי חובת ההוכחה חלה עליה, אלא גם הוכיחה עד כמה המותג שנקרא הרולינג סטונס שווה כל שקל. כמו שאמר פעם כדורגלן מפורסם: "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש".

זה לא מקום לחלשים – על האלבום החדש של אביב גדג'

"גדג', במילים עמוקות, צורבות, דוקרות ומלטפות, מצליח לברוא תמונות עשירות וצבעוניות, מהפנטות ולופתות בגרון. ומעל לכל, הוא עושה זאת בצורה מקורית מאד וחשופה להפליא. בעולם של מילים בנאליות ובליל של רגשות מבולבלים, נעים למצוא יוצר מקורי שבולט מעל פני השטח. (מתוך נימוקי השופטים לזכייתו של אביב גדג' בפרס אקו"ם ע"ש אמיתי נאמן לעידוד פרסום היצירה למחבר", 2013)

"אלוהים אדירים, כמה רעש עושה הכלום"

אני מאזין לאלבום החדש של אביב גדג', "ילדים של מהגרים", וחושב לעצמי שכבר לא עושים כאן מוזיקה כזו יותר. מוזיקה שאינה מתחנפת למיינסטרים או מקדשת אותו, מוזיקה חפה מאינטרסים מסחריים, מוזיקה עשירה בטקסטים נוקבים, מוזיקה שאומרת משהו עלינו, על החברה שלנו. האלבום לא זכה ליחסי ציבור, אולם כמעט כל מי שכתב עליו, הכריז שמדובר באלבום מצוין. היו אלו בעיקר בלוגרים ואנשי סצנת האינדי הישראלית, שהקדישו לו זמן. אולי בגלל שכל השאר היו עסוקים ברעש שעושה כאן הכלום.

"אם זאת גאולה, אני מעדיף גלות"

אז נכון, האלבום לא מצוין, ו-ודאי שאינו משתווה ל"מנועים קדימה" של אלג'יר עליה השלום. ובכל זאת, יש כאן את כל מה שמעריצי הלהקה אהבו: טקסטים נוקבים, פתיחה רצחנית וסיום מצוין, שירים ארוכים לצד שירים קצרים ובכלל, כל מה שאנו לרוב לא רואים באלבומים ישראלים אחרים. ומעל הכל, לפחות בעיני, הטקסטים של אביב גדג', ששורטים למרות שלא תמיד יושבים טוב על הלחנים עצמם. האלבום לא נחשב לאלבום קונספט, אולם מצליח לשרטט תמונה של החברה הישראלית ולהעביר ביקורת מדויקת (בעיקר) על כל מה שרע כאן. ויש הרבה מזה.

"לכל אידיוט יש קהל, לכל חטא יש שכר"

גדג' הוא אחד הרוקרים המוצלחים ביותר שצמחו למוזיקה הישראלית וקצת חבל שהוא לא זוכה למקום הראוי לו. במקום לסגור אולמות ולקבל חיבוק מהחברה הישראלית (שאת זעקתה הכה צודקת הוא זועק באלבום), הוא מדשדש בשיפולי הסצנה המקומית, נאבק על פרנסתו מול קהל לא רב שאמנם מעריך את יצירתו, אולם נמצא במיעוט אל נוכח ההתלהמות והנהייה אחר אמנים מוכשרים פחות וממוסחרים יותר. במדינה שמקדשת את השום-כלום ומצדיעה בשלט מדי יום לפחי זבל על המרקע, אנשים מוכשרים כגדג' הולכים לאיבוד, לטובת אידיוטים שזוכים לקהל רק בגלל שיש להם את המראה הנכון.

"זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים"

ומעל הכל, הזעקה של גדג' על המקום בו אנו חיים, שמקדש את האלימות הפיזית והמילולית ואינו מאפשר מרחב מחייה גם לחלשים, שמקדש רייטינג על פני איכות, שמרדד את השיח בשם הריאליטי  – הזעקה הזו כה נכונה ומדויקת בעיני. ההזדהות שלי עם השיר "זה לא מקום לחלשים" למשל, היא מוחלטת, כמו גם הזדהות עם טקסטים אחרים כגון, "כל הערוצים פתוחים, יש רעש אבל לא שומעים", "אנחנו לא צריכים גז מדמיע, אנחנו כבר ממילא בוכים" או "אל תיתן לי סיפוקים זולים ורגשות במיליון צבעים, כי זה לא ימלא לי את החלל הריק". גדג' אמנם יורה אותם בצרורות עד שלמאזין הממוצע קצת קשה לעכל את בליל המסרים הניתכים אליו. אבל הזעקה שלו (ושל כולנו) היא אמיתית וכה צודקת. זה באמת לא מקום לחלשים.

"נא לא למות על הדשא"

כבר עכשיו, כשלושה חודשים לאחר שיצא, קשה לשמוע על האלבום החדש של גדג'. ברדיו בקושי הושמעו שירים ורק חיפוש ברשת מניב כמה ביקורות של בלוגרים ומעריצים. הדי פרס אקו"ם גוועו מזמן ואנחנו נותרנו עם השום-כלום שהוא מנת חלקנו היומיומית. אם יעברו עוד ארבע שנים עד שנשמע בפעם הבאה את שמו של גדג', יתכן שגם אנחנו כבר לא נהיה כאן בכדי להנות מהמוזיקה שלו, אלא נהפוך לזומבים, כמו כל אלו הסובבים אותנו כיום, שמדברים ליד הברזייה על "האח הגדול" או על השיר החדש של משה פרץ. או שפשוט נמות…רק לא על הדשא.

אין מקום אחר: על משינה, מפלצות התהילה ו-The Voice

אני לא אוהב את משינה. לא סוד גדול עבור המבקרים כאן מעת לעת. כלהקה, הם עשו מוזיקה נהדרת, חלק ממני הוא פסקול הילדות שלי (בעיקר "מפלצות התהילה" ו-"העמותה לחקר התמותה", החביבים עלי ביותר). אולם ברגע שהרעב למוזיקה התחלף ברעב לכסף, ברגע שהיצירה הפכה לפרנסה, משהו באותנטיות של הלהקה אבד בעיניי. תחושת המיאוס שעולה בי כשאני צופה בשרידי הלהקה ב"The Voice" מצליחה, לצערי, לעמעם את הזיכרונות מהימים שהערכתי אותם על המוזיקה שיצרו. נדמה שהצפייה ב"אין מקום אחר" בביצוע משותף עם שאר המנטורים בתכנית הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

השבוע למדתי שיעור חשוב ביתרונות ההתמסחרות. זה התחיל כשמצאתי על שולחן הכתיבה בבית פתק ובו רשומות בכתב ידה של מיכלי חלק ממילות השיר "אין מקום אחר". זה המשיך באמצע ארוחת ערב, שלפתע זיהיתי שהיא מזמזמת לעצמה את השיר. וזה הסתיים בשאלה המפורשת "אבא, יש לנו דיסק של משינה בבית?" מסתבר שבעוד עבדכם הנאמן מתעב את מה שנותר מאחת הלהקות המצליחות בישראל, הבת שלו, שאין לה מושג קלוש מי אלו משינה או מה הקשר שלה למדנס או דילן, דווקא מתחברת מאוד אליהם, ובעיקר ליובל (במלעיל) שהוא ממש "Coola" (אל תשאלו, סלנג של ילדים בכיתה א').

משינה אולי ממסחרת את עצמה לדעת, אולם הישיבה במדורת השבט הישראלית בערוץ 2, פותחת עבורה דלת לקהל חדש, שכלל אינו מכיר אותה ולא שמע מעולם את המוזיקה שלה. הקהל הצעיר הזה נחשף לראשונה לשירים המוכרים ומגלה את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. מסתבר שכסף הוא אינו התמורה היחידה שמקבל אמן שמחליט למכור את עקרונותיו לכל המרבה במחיר – הוא מקבל גם חשיפה לקהל שלא מכיר אותו.

מכיוון שהלהקה מיוצגת בבית רק באמצעות "מפלצות התהילה" – יצירת מופת רעשנית במיוחד – לא ממש חשבתי שיש סיכוי שמיכלי, 6.5 בסה"כ, תאהב אותם. השמעתי לה את הדיסק בשבוע האחרון, כל פעם שיר אחר ממנו. התחלתי עם השקטים ונתתי לה גם את העטיפה, כדי שתבחר בעצמה שירים. לא ממש האמנתי שזה יחזיק יותר מכמה ימים, או יחרוג מ"אין מקום אחר" הטחון. ובכן, טעיתי. וכך נשמע הדיאלוג שהתקיים בינינו היום, בדרך לבית הספר.

מיכלי: "אבא, שים את הדיסק של משינה".

אבא: "איזה שיר את רוצה? 'אין מקום אחר'?"

מיכלי: "שים את 'הכל התחיל בנאצר', אני מתה על השיר הזה'".

אבא נשאר עם פה פתוח!

וכך קרה אחד הדברים המופלאים ביותר שחוויתי עם בתי מהרגע שנולדה. שנינו נוסעים ברכב לבד בדרך לבית הספר, מנענעים את ראשנו קדימה ואחורה בקצב, גשם זלעפות יורד עלינו מכל כיוון והשיר המופרע של משינה מתנגן בפול ווליום. רגע קטן של נחת, בו אב ובתו נהנים מאותה המוזיקה. ובעוד אני חושב לעצמי שהשיר ממש מתאים למזג האוויר, אני שומע את מיכלי אומרת "אבא, השיר ממש מתאים לגשם שיורד עכשיו".

ורק בשביל רגעים כאלו, אני מוכן למחול לכל להקה שתחליט להבא להתמסחר. כי מנקודת המבט שלי, משינה אמנם הורסת את המורשת שבנתה בעמל רב. אולם מנקודת המבט שלה, היא רק בונה אותה מחדש בקרב אלו שכלל לא הכירו אותה. וכנראה שהמקום היחידי לעשות זאת כראוי, הוא בפריים טיים בערוץ 2. אין מקום אחר…

Seasons roll on by

3 – מספר השנים שעברו מאז ההופעה הקודמת של כריס קורנל בארץ. אני חוזר לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים בעקבות ההופעה ההיא, קורא ובודק מה השתנה.  כתבתי אז ש"אין דברים כאלו", עמדה שאני תומך בה גם אחרי ההופעה אתמול. כתבתי שקורנל הוא בראש ובראשונה בנאדם, שמתקשר עם הקהל ומחייך, אני בהחלט מצדד בכך גם אחרי אתמול. שלוש שנים עברו ונראה כי האנשים היחידים שהשתנו נמצאים מול קורנל – הקהל. לי התווסף עוד ילד (ואולי עוד קמט) ובקהל נראו גם חבר'ה קצת יותר צעירים, שנדמה שהבינו כי מדובר באגדת רוק שיתכן ולא תחזור הנה יותר. קורנל של לפני שלוש שנים היה אמן מושמץ למדי, לאחר יציאת האלבום הלא מוערך Scream. כיום, לאחר יציאת Songbook  שזכה להדים וביקורות טובות, ולאחר האיחוד המתוקשר של סאונדגרדן, קורנל שב למקומו הטבעי בשורה הראשונה של כוכבי רוק עולמיים.

1,300 – מספר האנשים שנכחו בהופעה אמש. מספר קטן יחסית, שמתאים היטב לסוג ההופעה שקורנל נתן. שתי גיטרות אקוסטיות ופטיפון, אלו כל האמצעים שהיו על הבמה אמש. יש אמנים שהולכים לאיבוד ללא להקה או פירוטכניקה. אצל קורנל המצב הוא הפוך והעדר להקה ודיסטורשן רק מבליט את יכולותיו הווקליות הנדירות. הוא שר, עולה לגבהים, נוסק חזרה ולפעמים גם צועק, אבל באף שיר – באף שיר – זה לא נשמע מביך או לא נעים להאזנה. לקורנל יש את היכולת לשמר את קולו במנעד המתאים לכל שיר מבלי להפוך אותו למעיק או צווחני. וזאת מבלי שהזכרנו את העובדה שהוא נשמע בדיוק כפי שנשמע לפני עשרים שנה.

35 – מעלות החום שאני די בטוח שנמדדו בשעה שקורנל עלה לבמה. חנוט בג'ינס וחולצת טי-שירט, הוא עמד על הבמה שעתיים שלמות וניגן ללא הפסקה. מרחץ הזיעה באמפי שוני לא הפריע לא לתת הופעה מהטובות שנראו כאן. זו לא הייתה ההופעה המפוצצת ביותר או המרשימה ביותר מבחינת ההפקה. זו הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי בישראל לאחרונה (למעשה, מאז ההופעה הקודמת שלו לפני שלוש שנים), בעיקר בגלל יכולת ההגשה שלו, הוירטואוזיות הקולית. אה, וגם בזכות השירים.

23 – מספר השירים שנוגנו אמש בהופעה. רובם המוחלט להיטי עבר שממחישים את מקומו של קורנל בספרי ההיסטוריה. הנטייה להתעלם מפועלו, עקב מעברי הלהקות הרבים שחווה במהלך הקריירה, מתנפצת אל מול רשימת השירים שהציג בהופעה. החל מהשירים של Temple of the Dog ו-Soundgarden  וכלה באלו של Audioslave  וגרסאות הכיסוי ל-Led Zepplin ו-Bee-Gees, מדובר ברשימה מכובדת למדי שזכתה לתשואות רמות מהקהל ולאהבה שאני די בטוח שגם הוא חש בנוכחותה.

2 – מספר הביצועים ששבו אותי במיוחד במהלך ההופעה. הראשון היה הביצוע שלו ל-When I'm Down האלמותי, אותו ביצע באמצעות פלייבק שניגן מפטיפון (!!!) שהוצב על הבמה. ביצוע איטי ונוגע, שפורט על כל הנימים, בעיקר אצל אלו שממילא מאוהבים בשיר הזה. והשני היה הביצוע ל-Seasons, ביצוע לא חריג במיוחד, לשיר נעלם שמזכיר לי נשכחות. די בשני השירים האלו, בכדי לגרום לי לא רק להיזכר איך נראיתי בגיל 16 אלא גם איך הרגשתי. אכן, Seasons roll on by, ללא צל של ספק…

Master of Groove – על ההופעה של פול סיימון

Master of Groove – אם יש משהו שאי אפשר לקחת מפול סיימון הרי אלו המקצבים הבלתי נגמרים שלו. דווקא השירים הקצביים שלו היו אלו שהפכו את ההופעה כאן למוצלחת. הלהקה המהוקצעת (8 נגנים שהתחלפו ביניהם במהלך הערב) בלטה בגרסאות קצביות דווקא לשירים הפחות מוכרים לקהל הישראלי: גרסאות הכיסוי ל-Mystry train ו-Wheels אחריו היו מלבבים למדי. גם Kodachrome ו-Late in the Evening  הקפיצו את הקהל. כל אלו בלטו לעומת ביצועים קצת חיוורים לשירים ה"רגועים" והמוכרים.

רגש – היה קצת חסר ברמת גן. יש רגעים מחשמלים בהופעה, שהופכים אותה מטובה למרגשת. ההופעה לא הצליחה להתרומם לרגעים כאלו. משהו באוטומאטיות של השירים לא אפשר התעלות רגשות. רבים חיכו ל-Sound of Silence המיתולוגי, שאיכזב לטעמי בביצוע פושר למדי. דווקא Heart and Bones  ו-The Only Living Boy in new-York התעלו מעל הממוצע. כל השאר היו "בסדר" ותו לא. בהחלט יתכן שגם לאצטדיון רמת גן חלק בכך, מעצם היותו מרוחק ומנוכר. ואולי היה זה דווקא סיימון עצמו, שקצת עייף מלשיר אותם.

הגיל – ועדיין, למרות האצטדיון, למרות המרחק הרב מהבמה, למרות קופצניות השידור מהמסכים (לקח למארגני ההופעה הבאה: מסכים זה טוב, אבל ללא עורך שיודע להעביר שידור מקצועי, הם לא שווים הרבה), פול סיימון נתן תמורה מלאה לאגרה. 27 שירים ששר (לעומת 15 בלבד של דילן), התפרסו באופן שווה על כל שנות הקריירה שלו והראו שגם "זקנים" כמוהו עדיין יכולים לתת שואו. גם בחירת השירים היטיבה עימו והבהירה לקהל שפסגת היצירה שלו כפי שהוא רואה אותה היא דווקא Graceland  ולא החברות עם גרפונקל. ללמדכם עוד משהו על השמרנות התרבותית "הרגועה" בישראל והציפייה הקצת פאטתית לשירים מהתקופה ההיא.

גלגל"צ – גם לכאן משתרבב שמה של התחנה המאוסה, שמלעיטה אותנו שנים אך ורק בשיריו השקטים של סיימון וגרמה לרבים לחשוב שהוא הפסיק להתקיים לאחר פירוק הצמד סיימון וגרפונקל. מדינה שלמה מקדשת את ה"רגוע" ואינה מודעת לעולם שבחוץ, לשירים הקצביים הנפלאים שכתב ואפילו לתקליט החדש שלו So Beautiful or So What ממנו הציג סיימון חמישה שירים לא רעים בכלל שספק אם הושמעו אי פעם ברדיו הישראלי. בקהל עמדו וחיכו לשירים השקטים, לכאלו שהוא כבר שכח שכתב (El Condor Pasa) או כאלה שכבר שנים לא שר (Bridge over troubled Water). בהופעה הוכיח סיימון כי הצד הקצבי שלו חזק לא פחות מהבלדות: הוא ריקד, הניף ידיים ובכלל, היה נראה שהוא נהנה. כל זאת על רקע ביצועים קצת אנמיים ל-Still Crazy, ל-Slip Slide Away ו-50 Ways.

בוב דילן – ההשוואה מתבקשת, אולם תוצאותיה ידועות מראש. סיימון מנצח בפער לא מבוטל ולו בגלל להקת הליווי המהוקצעת שלו, שהתאימה קצת יותר לאצטדיון הלא ידידותי בעליל. גם בחירת שירים טובה וידידותית יותר פעלה לטובתו של סיימון, שבניגוד לקודמו, לא בחל בשימוש בלהיטי עבר, שממש נשמעו כמו להיטי עבר. גם הקול שלו, ממרומי גילו, עדיין לא נעלם. דילן זוכה להערכה רבה (לפחות ממני) על ההליכה על הקצה בכל הנוגע לאמת שלו חוסר נכונותו להתפשר, גם במחיר של פגיעה בצופים. אבל סיימון, קצת פחות לוחמני מדילן (וגם קצת יותר נחמד ממנו), אוסף את כל הנקודות בסיבוב וזוכה בקרב.

אז מהו השיר הטוב ביותר של Dire Starits?

נדרשתי לסוגיית השיר הטוב ביותר של דייר סטרייטס בשיחה אקראית עם חבר לפני מספר שבועות. השיר הראשון שעלה במוחי באותו הרגע היה (כמובן) "Brothers in Arms" אולי השיר המזוהה ביותר עם הלהקה. עם זאת, ככל שנקף הזמן הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי. מדובר אמנם בלהיט הגדול ביותר של הלהקה, אולם האם מדובר בשיר הטוב ביותר שלהם? לאחר מחשבה ארוכה החלטתי שלא.

הלהקה המופלאה מניוקאסל הוציאה במהלך ימי פעילותה שישה אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה ועוד אי אילו אלבומי אוסף למיניהם. את הלהקה הוביל מארק קנופלר, שכתב והלחין את כל שיריה (למעט שלושה). קנופלר הוא גיטריסט בחסד שמקומו בהיכל התהילה של עולם המוזיקה מובטח לעד, לצידם של קלפטון, דילן ואחרים. עיקר פעילותה היה בתחילת/אמצע שנות ה-80, אז הוציאה את מירב אלבומיה המוערכים (On Every Street, האלבום שזכה לרוב הביקורות השליליות, יצא ב-1991). אלבומים אלו לא היו עשירים בשירים והכילו בין חמישה לעשרה שירים בלבד. ניתן לומר שבסה"כ, ללהקה אין ארסנל שירים גדול למדי ובכל זאת, היא זכורה לטוב ורבים מהשירים שניגנה במהלך שנות ה-80 נחשבים עד היום לקלאסיקות.

אז מהו השיר הטוב ביותר של הלהקה המופלאה הזו, שמכרה מעל ל-120 מיליון אלבומים בעולם, שהסולן שלה ממשיך עד היום להוציא אלבומים מענגים ו-ורסטילים? החלוקה שתקראו כאן היא כמובן סובייקטיבית וודאי שאיננה נתמכת בהצלחות של השירים האלו במצעדי המכירות. מדובר ברשימה שלעניות דעתי מהווה את תמצית הלהקה בשנות פעילותה העיקריות, השנים בהם ניפקה את כל להיטיה. מי שחולק עליה מוזמן כמובן להגיב.

5. Private Investigation – שיר שלקוח מתוך האלבום Love over Gold, אלבום מופת כשלעצמו. האלבום הכיל חמישה שירים בלבד, כולם ארוכים ומורכבים במיוחד (כולם מעל חמש דקות). מבין חמשת שירי האלבום, Private Investigation הוא אולי השיר המצליח ביותר, שהביא לקדמת הבמה (שוב) את כישרונו הבלתי נדלה של קנופלר, שבא לידי ביטוי בגיטרות החשמליות והאקוסטיות המתכתבות האחת עם השנייה בשיר. הטקסט עצמו קצר, אבל השיר נמתח על פני שבע דקות ארוכות שהטביעו חותם על כישרונו של קנופלר כיוצר וגיטריסט. לטעמי, הדיסק כולו הוא פסגת היצירה של קנופלר בדייר סטרייטס ולראייה הבחירה שלי בשיר אחר ממנו שהגיע למקום הראשון ברשימה זו.

4. Brothers In Arms – אולי ה-שיר של הלהקה, הלהיט הכי גדול שלה, לאו דווקא מבחינת מכירות, כי אם מבחינת הזהות המוחלטת. רבים רואים בו כלהיט הכי גדול של הלהקה. המילים, הלחן, הנושא והסולו של קנופלר– השיר מכיל את כל המרכיבים הדרושים בכדי להפוך לגדול ביותר של הלהקה בכל הזמנים. האלבום נחשב לנמכר ביותר של הלהקה ומעבר להיותו האלבום הראשון שנמכר על גבי דיסקים, מדובר באלבום שניפק את מירב הלהיטים של הלהקה: Walk of Life, Money For Nothing, So Far Away ו-Your Latest Trick. יתכן כי הסיבה להצלחתו של  Brothers in Arms שויכה להצלחת האלבום כולו ולהצלחה שחווה העולם במעבר מתקליטים וקלטות לדיסקים. עם זאת, השיר עצמו, שנחשב עד היום כקלאסיקה (נוגן בכל הדרן של הלהקה ואני מניח שמנוגן גם ברוב ההדרנים של קנופלר כסולן) נחשב בעיני, גם כיום כגדול, אולם כשיר שמזוהה יותר עם קריירת הסולו של קנופלר מאשר עם המוטיבים של הלהקה עצמה, כפי שמשתקפים בשלוש הבחירות הראשונות שלי.

3. Tunnel of Love – הסולו הגאוני של קנופלר בסיום השיר הוא שהופך אותו לאחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו. השיר הוא אחד משלושת השירים היחידים של דייר סטרייטס שלא נכתבו על ידי קנופלר לבד, אולם הוא מזוהה עימו לחלוטין, כאמור, בעיקר בגלל הסולו האלמותי שרבים רואים בו כטוב ביותר של דייר סטרייטס אי פעם. השיר לקוח מהדיסק המצליח Making Movies שכלל בין היתר להיטים אחרים כמו Romeo and Juliete ו-Skateaway. למרבה הפתעה, השיר לא הצליח כשיצא ב-1981 כסינגל וזכה לתהודה רק בקרב מעריצי הלהקה, שזיהו בו את כל מה שאהבו בלהקה (שירים ארוכים, סולואים נדירים וסיפור מעניין). מדובר ביצירה ארוכה ומורכבת יחסית (מעל ל-08:00 דקות), המתכתבת עם מתקני שעשועים שונים בעולם – ה-Spanish City אליה מתייחס השיר היא מתקן שעשועים בניוקאסל (עיר הולדתו של קנופלר) ו-Rockaway הוא מתקן שעשועים מפורסם בניו-יורק (בקליפ של השיר אגב, נראים גבר ואישה נמלטים ממתקן שעשועים). השיר גם הופיע בפסקול הסרט קצין וג'נטלמן.

2. Sultans of Swing – מה לא נכתב ונאמר על הסינגל הראשון והמצליח של הלהקה, שהביא להם הכרה בינלאומית? נדמה כי כל מילה נוספת מיותרת ובכל זאת, הלהיט, שרק הוצאתו השנייה ב-1979 (יצא מספר חודשים קודם לכן ולא זכה לתהודה) הביאה לקנופלר וללהקה את ההכרה לה היו ראויים, נחשב עד היום לאחר מאבני הדרך במוזיקת הרוק בעולם. קנופלר מבצע אותו כמעט בכל הופעה והאלתורים של הסולו שלו בשיר (שאחד מוצלח במיוחד מופיע באלבום ההופעה Alchemy ) הפכו אותו לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי פעם. השיר נחשב על ידי רבים ממעריצי הלהקה כטוב ביותר שלה אולם לטעמי הוא מדורג רק במקום השני והמכובד. למה? כי היה שיר אחד, פחות מוכר ומצליח אבל יותר טוב ממנו במקום הראשון.

1. Telegraph Road (חלק 1 + חלק 2)– לעניות דעתי מדובר בשיר הטוב ביותר של הדייר סטרייטס אי פעם. הוא לא זכה להכרה רבה, לא הצליח במיוחד כסינגל אבל  14:00 הדקות שלו מספרות סיפור שאף אחד חוץ מקנופלר לא יכול לספר. 14:00 דקות מורכבות מוזיקלית וטקסטואלית, שכוללות בנוסף לסיפור גם סולו ארוך במיוחד. השיר נוגע במקומות שלא הרבה שירים מצליחים לגעת והוא רלבנטי לימינו כפי שהיה רלבנטי גם לפני 25 שנים. יש בו כמעט הכל: סיפור על מאבקים אישיים, מאבקים חברתיים ומטאפורה בדמות כביש ארוך שזכה לאינספור פרשנויות. השיר הופיע באלבום Love Over Gold  שכאמור הנפיק שיר נוסף ברשימה זו. Telegraph Road  היא יצירה שקנופלר לא הצליח לנפק גם בקריירת הסולו שלו, הנחשבת כמוצלחת למדי כשלעצמה והיה לי הכבוד לשמוע אותה בהופעה של הלהקה בשנת 1992 (אגב, יחד עם שאר השירים ברשימה זו, למעט Tunnel of Love) והעוצמה שיוצאת ממנה, עד היום, כמו גם המסרים, פשוט תופסים אותי בכל פעם מחדש וממחישים לי מדוע אני עדיין אוהב את הלהקה זו.

מובילה בתחומה – על האלבום החדש של נורה ג'ונס

אלבומה החדש של ג'ונס הוא אלבום ארוך יתר על המידה, אבל טוב. למרות חוסר האחידות שבו, הוא מוכיח שוב כי מדובר ביוצרת משובחת, בעל גוון קול יפיפה ששולטת ביצירה שלה ויודעת לנווט אותה אל המחוזות בהן היא טובה ביותר. בניגוד לניסיון העבר הכושל (Chasing Pirates למשל, מתוך The Fall שלא ממש הצליח) לפרוץ למחוזות אחרים ושונים, הפעם היא חוזרת להתמקד בז'אנר שהביא לה את ההכרה הבין-לאומית, אולם עושה זאת כאשר לצידה נמצאים זמרים מובילים, איש איש בתחומו, שמוסיפים איכות לזו הקיימת. האלבום אמנם מקוטלג כאוסף ולא כיצירה חדשה, אולם קיימים בו שירים רבים שרבים ודאי כלל לא הכירו עד ליציאתו.

יתרונו של האלבום הוא דווקא בשירים בהם ג'ונס מנגנת כינור שני. Virginia Moon המקסים, The Best Part המלודי,Little Lou, Prophet Jack, Ugly John המיוחד ו-Court & Spark הארוך, בהם ג'ונס נותנת לאחרים להשתלט על עמדת ההובלה, הם שירים מוצלחים במיוחד המשלבים בהצלחה רבה בין קולה של ג'ונס לקול הפרטנר שלה ויוצרים סימביוזה מוזיקלית מוצלחת. אהבתי גם את Take Off Your Cool עם להקת OutKast, שיר שנותן ביטוי לפוטנציאל שעדיין רחוק ממיצוי של ג'ונס. שיתופי הפעולה הרבים שביצעה ג'ונס (וודאי עוד תבצע) במהלך הקריירה שלה מעידים, לטעמי, על הביקוש שלה בעולם המוזיקה ועל ההכרה של מוזיקאים רבים ביכולותיה. 18 קטעים מכיל אלבום האוסף החדש של Featuring ולמרות שאפשר היה לוותר על כמה מהם, מדובר בפרויקט חינני למדי, שמחזיר אותה לתודעה ומקבע אותה כאמנית מובילה בתחומה.

נכון, כבר קטרגו אותה ושפכו עליה גופרית – אמרו שהיא משעממת, לא רלבנטית ושמאז אלבומה הראשון, היא נשמעת אותו הדבר. אפשר להסכים עם חלק מטענות אלו, אולם ודאי שלא עם כולן. היא נשמעת אותו הדבר, זה נכון, אבל כך נשמעים רוב האמנים המוכרים והמצליחים של היום. לא לכולם יש האומץ והיכולת לשנות ורובם גם לא מעוניינים להחליף סגנון. אינני רואה בעיה בכך. נהפוך הוא, הצלחתה נובעת מיכולתה לשמור על רמה גבוה יחסית של שירים ולחנים, יכולת המבססת אותה כאחת הזמרות המצליחות ביותר כיום.

נדמה כי מכאן נובע הביקוש לשיתופי הפעולה איתה. רשימת האמנים עימם הקליטה דואטים באלבום זה היא כאין אפס לעומת כל אותם זמרים, מוכרים יותר ופחות, ששרו איתה על במה אחת. מבין אלו אציין שניים שלטעמי חבל שלא נכנסו לפרויקט: The Peter Malick Group בשיר הנפלא New-York City וכמובן השיר המקסים הזה, שיר של ג'ון פריין במקור, אותו היא שרה עם ריצ'רד ג'וליאן – That’s the Way that the World goes round.

אני מחבב את נורה ג'ונס ואמשיך לחבב אותה למרות (ואולי בגלל) הביקורות הרעות היוצאות לאחר כל אלבום שלה. היא שרה יפה, שדרגה עצמה באמצעות מראה קינקי משהו (כפי שניתן לראות בהופעה שלה ב-Late Late Show), השונה משמעותית מתדמית הילדה הטובה אותה טיפחה פעם (זוכרים את הופעתה ברחוב סומסום בזמנו?) והכי חשוב, מצליחה לרגש. האלבום החדש שלה הוא אלבום מוצלח ויעידו על כך לא רק מעריציה, אלא גם שלל האמנים שנוטלים בו חלק, אמנים שספק אם היו נותנים בחדווה רבה כל כך את הסכמתם לשתף פעולה עם אמן אחר.