נו, כבר חיסנתם את הילדים נגד פוליו? אני שואל לא כי זה ממש מעניין אותי, אלא כדי לדעת לאיזה צד לשייך אתכם: לצד של האדישים או לצד של הלחוצים. כי במדינה כמו שלנו, אין מצב שאתם לא שייכים לאחד משני המחנות האלו. בכלל, בישראל אין אמצע בשום דבר: אנחנו תמיד נמצאים משני צדי הסקאלה: אם לא חיסנו את הילדים, אנחנו משוגעים. ואם חיסנו אותם, גם אז אנחנו משוגעים. גם אנחנו התלבטנו אם לחסן, בעיקר כיוון שיש בבית תינוק קטנטן שעדין לא קיבל את החיסון הראשון למחלה. לפיכך החלטתי להתייעץ לפני שאני מבצע את החיסון. הלכתי למקום הכי מקצועי, מוסמך ומהימן שיכול לעזור לי לקבל החלטה בסדר גודל כזה: הפייסבוק כמובן. כולם מדברים עכשיו על חוכמת ההמונים, שהפייסבוק הוא מייצגה הבולט ביותר. הייתי בטוח ששם אוכל למצוא תשובה הגיונית לשאלה האם לחסן את ילדי או לא.
בפייסבוק, למי שעוד לא הבין, כל אידיוט הוא מלך. כבר בהתחלה נתקלתי בשיתוף שזכה לאינספור תגובות: "מדוע אסור לכם לחסן את ילדיכם". קראתי בעיון וכמעט השתכנעתי, עד שהבחנתי שלמי שכתב אותו, לא רק שאין תואר ברפואה (ולפי תמונת הפרופיל שלו, ספק אם יש לו תואר בכלל), אלא שהוא מתחזק גם עמוד מעריצים לג'סטין ביבר. המשכתי הלאה לויכוח חם בין שני אלמונים: אחד זעק שמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל, אחר טען בלהט שזוהי בכלל קנוניה של חברת התרופות, שמטרתה להשאיר את הוירוס בגופנו בכדי להמשיך למכור תרופות. בתווך, הייתה גם אחת שהתעקשה לשתף תמונה של הטוסיק האדום של הבת שלה רגע לאחר קבלת החיסון. לי זה היה נראה כמו תפרחת חיתולים – לה זה היה נראה כאילו הבת שלה חלתה בפוליו בעקבות החיסון. לאחר שקראתי עוד כמה הגיגים של מומחים מטעם עצמם (ולאחר שהמלצתי לבחורה למרוח "בייבי פסטה"), הבנתי שכל הקונספט של חכמת ההמונים עדיין זקוק לשיפור ועברתי למקור מידע יעיל נוסף – הטלוויזיה.
ובכן, אומר זאת כך יונית, גם צפייה בטלוויזיה לא מאפשרת לאדם הסביר לקבל החלטה האם לחסן את ילדיו. אולם במקרה דנן, אי היכולת לקבל החלטה אינה נגרמת בגלל העדר מידע מקצועי, אלא דווקא בגלל עודף המידע. בערוץ 10 עלה לשידור מנכ"ל משרד הבריאות ובערוץ 2 התראיינה שרת הבריאות. בערוץ 1 אמנם שודרה תכנית בשידור חוזר, אבל גם בה התראיין איזה רופא של קופת חולים שהסביר כיצד נזהה חולה פוליו. מההסבר שלו היה אפשר להבין כי כל ילד עם חום בישראל הוא חולה פוליו. טוב שהוא אמר בסוף שאין טעם להילחץ, כיוון שכבר הייתי בדרך למיון עם שני הילדים. לאחר החדשות הגיעו גם תכניות התחקירים: בערוץ 10 שודרה התכנית "הפנים האמיתיות של חולי הפוליו", בערוץ 1 שודרה התכנית "מבט שני" (בשידור חוזר כמובן) ובה תחקיר משנת 1989 עם חולה פוליו (מעניין אם הוא עדיין בחיים) ואילו בערוץ 2 פינתה אילנה דיין מזמנה בכדי לקיים פאנל מומחים בנושא המחלה. כשהבנתי שגם משם לא תבוא הישועה, פניתי למקור המידע האחרון שעוד נותר – העיתון.
העיתונות בישראל, אם להיות עדינים, כבר מזמן איננה מקור מידע אמין לקבלת החלטות, אלא משמשת כקטליזאטור להעלאת לחץ באופן כללי. הכותרות מבשרות רעות וגם הדפדוף בעמודים הפנימיים רק מעלה עוד חששות ותהיות וממש לא עוזר לפתור את הדילמה. "עדות בלעדית: כך חליתי בפוליו" זעקה כותרת אחת (יופי, רק שאתה בן 70 וכבר לא מחסנים בחיסונים האלו היום), "לחסן או לא לחסן – כל השאלות והתשובות" הדהדה הכותרת השנייה (מצוין, אבל מה עם תשובה לשאלה במקום עוד הסברים על הזנים השונים של הנגיף?). העיתון גם ממש לא ניסה להלחיץ את האזרח המבולבל ושידר רגיעה ("בלעדי מחר במוסף סוף השבוע: אימה בדרום – כיצד יגיע הפוליו לצלחות האוכל של הילדים שלכם"). חטפתי חום וסגרתי את העיתון.
בהעדר אמצעי תקשורת, כל שנותר לי הוא לסמוך על אימהות אחרות מהשכונה (ואני אומר אימהות, כי לרוב האבות שעימם דיברתי, לא היה מושג מה ההבדל בין פוליו לפולו). ירדתי לגן השעשועים בכדי לשמוע מה אומר הרחוב וגם כאן, אם להיות עדינים, לא מצאתי מזור. הבעיה עם אימהות בישראל (מעבר ללחץ התמידי בו הן נמצאות – אותו אני דווקא יכול להבין לאחר שעברתי על כותרות העיתונים לאחרונה) הוא שהן בטוחות שהן יודעות הכל. אבל הכל. אחת מנסה לשכנע את השנייה שצריך לחסן, השלישית אומרת לה "שטויות, לא צריך שום דבר", בלי לפרט, הרביעית מסבירה לחמישית שהיא שמעה מדודה שלה, שגיסתה מכירה מישהי בטיפת חלב ברחובות שסיפרה לה שהחיסונים לא עוזרים והשישית…היא פשוט מסדרת ציפורניים ומקווה לטוב.
בקיצור, בסוף החלטנו לחסן את הילדים. אם היינו מקשיבים לסביבה שלנו, יש מצב שהיינו עכשיו כבר על מטוס בדרך לרדת מהארץ. מזל שבסופו של דבר, החלטנו להקשיב רק לעצמנו ולסמוך על האינטואיציות שלנו. ממליץ בחום שגם אתם תאמצו זאת, בכל הקשור לקבלת החלטות הנוגעות לילדים שלכם.
יושב על הגדר 
