ארכיון קטגוריה: ילדים זה שמחה – טור אישי בעיתון

נו, כבר חיסנתם את הילדים?

נו, כבר חיסנתם את הילדים נגד פוליו? אני שואל לא כי זה ממש מעניין אותי, אלא כדי לדעת לאיזה צד לשייך אתכם: לצד של האדישים או לצד של הלחוצים. כי במדינה כמו שלנו, אין מצב שאתם לא שייכים לאחד משני המחנות האלו. בכלל, בישראל אין אמצע בשום דבר: אנחנו תמיד נמצאים משני צדי הסקאלה: אם לא חיסנו את הילדים, אנחנו משוגעים. ואם חיסנו אותם, גם אז אנחנו משוגעים. גם אנחנו התלבטנו אם לחסן, בעיקר כיוון שיש בבית תינוק קטנטן שעדין לא קיבל את החיסון הראשון למחלה. לפיכך החלטתי להתייעץ לפני שאני מבצע את החיסון. הלכתי למקום הכי מקצועי, מוסמך ומהימן שיכול לעזור לי לקבל החלטה בסדר גודל כזה: הפייסבוק כמובן. כולם מדברים עכשיו על חוכמת ההמונים, שהפייסבוק הוא מייצגה הבולט ביותר. הייתי בטוח ששם אוכל למצוא תשובה הגיונית לשאלה האם לחסן את ילדי או לא.

בפייסבוק, למי שעוד לא הבין, כל אידיוט הוא מלך. כבר בהתחלה נתקלתי בשיתוף שזכה לאינספור תגובות: "מדוע אסור לכם לחסן את ילדיכם". קראתי בעיון וכמעט השתכנעתי, עד שהבחנתי שלמי שכתב אותו, לא רק שאין תואר ברפואה (ולפי תמונת הפרופיל שלו, ספק אם יש לו תואר בכלל), אלא שהוא מתחזק גם עמוד מעריצים לג'סטין ביבר. המשכתי הלאה לויכוח חם בין שני אלמונים: אחד זעק שמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל, אחר טען בלהט שזוהי בכלל קנוניה של חברת התרופות, שמטרתה להשאיר את הוירוס בגופנו בכדי להמשיך למכור תרופות. בתווך, הייתה גם אחת שהתעקשה לשתף תמונה של הטוסיק האדום של הבת שלה רגע לאחר קבלת החיסון. לי זה היה נראה כמו תפרחת חיתולים – לה זה היה נראה כאילו הבת שלה חלתה בפוליו בעקבות החיסון. לאחר שקראתי עוד כמה הגיגים של מומחים מטעם עצמם (ולאחר שהמלצתי לבחורה למרוח "בייבי פסטה"), הבנתי שכל הקונספט של חכמת ההמונים עדיין זקוק לשיפור ועברתי למקור מידע יעיל נוסף – הטלוויזיה.

ובכן, אומר זאת כך יונית, גם צפייה בטלוויזיה לא מאפשרת לאדם הסביר לקבל החלטה האם לחסן את ילדיו. אולם במקרה דנן, אי היכולת לקבל החלטה אינה נגרמת בגלל העדר מידע מקצועי, אלא דווקא בגלל עודף המידע. בערוץ 10 עלה לשידור מנכ"ל משרד הבריאות ובערוץ 2 התראיינה שרת הבריאות. בערוץ 1 אמנם שודרה תכנית בשידור חוזר, אבל גם בה התראיין איזה רופא של קופת חולים שהסביר כיצד נזהה חולה פוליו. מההסבר שלו היה אפשר להבין כי כל ילד עם חום בישראל הוא חולה פוליו. טוב שהוא אמר בסוף שאין טעם להילחץ, כיוון שכבר הייתי בדרך למיון עם שני הילדים. לאחר החדשות הגיעו גם תכניות התחקירים: בערוץ 10 שודרה התכנית "הפנים האמיתיות של חולי הפוליו", בערוץ 1 שודרה התכנית "מבט שני" (בשידור חוזר כמובן) ובה תחקיר משנת 1989 עם חולה פוליו (מעניין אם הוא עדיין בחיים) ואילו בערוץ 2 פינתה אילנה דיין מזמנה בכדי לקיים פאנל מומחים בנושא המחלה. כשהבנתי שגם משם לא תבוא הישועה, פניתי למקור המידע האחרון שעוד נותר – העיתון.

העיתונות בישראל, אם להיות עדינים, כבר מזמן איננה מקור מידע אמין לקבלת החלטות, אלא משמשת כקטליזאטור להעלאת לחץ באופן כללי. הכותרות מבשרות רעות וגם הדפדוף בעמודים הפנימיים רק מעלה עוד חששות ותהיות וממש לא עוזר לפתור את הדילמה. "עדות בלעדית: כך חליתי בפוליו" זעקה כותרת אחת (יופי, רק שאתה בן 70 וכבר לא מחסנים בחיסונים האלו היום), "לחסן או לא לחסן – כל השאלות והתשובות" הדהדה הכותרת השנייה (מצוין, אבל מה עם תשובה לשאלה במקום עוד הסברים על הזנים השונים של הנגיף?). העיתון גם ממש לא ניסה להלחיץ את האזרח המבולבל ושידר רגיעה ("בלעדי מחר במוסף סוף השבוע: אימה בדרום – כיצד יגיע הפוליו לצלחות האוכל של הילדים שלכם"). חטפתי חום וסגרתי את העיתון.

בהעדר אמצעי תקשורת, כל שנותר לי הוא לסמוך על אימהות אחרות מהשכונה (ואני אומר אימהות, כי לרוב האבות שעימם דיברתי, לא היה מושג מה ההבדל בין פוליו לפולו). ירדתי לגן השעשועים בכדי לשמוע מה אומר הרחוב וגם כאן, אם להיות עדינים, לא מצאתי מזור. הבעיה עם אימהות בישראל (מעבר ללחץ התמידי בו הן נמצאות – אותו אני דווקא יכול להבין לאחר שעברתי על כותרות העיתונים לאחרונה) הוא שהן בטוחות שהן יודעות הכל. אבל הכל. אחת מנסה לשכנע את השנייה שצריך לחסן, השלישית אומרת לה "שטויות, לא צריך שום דבר", בלי לפרט, הרביעית מסבירה לחמישית שהיא שמעה מדודה שלה, שגיסתה מכירה מישהי בטיפת חלב ברחובות שסיפרה לה שהחיסונים לא עוזרים והשישית…היא פשוט מסדרת ציפורניים ומקווה לטוב.

בקיצור, בסוף החלטנו לחסן את הילדים. אם היינו מקשיבים לסביבה שלנו, יש מצב שהיינו עכשיו כבר על מטוס בדרך לרדת מהארץ. מזל שבסופו של דבר, החלטנו להקשיב רק לעצמנו ולסמוך על האינטואיציות שלנו. ממליץ בחום שגם אתם תאמצו זאת, בכל הקשור לקבלת החלטות הנוגעות לילדים שלכם.

הטור פורסם בגל גפן ב-20.11.13 – לקריאה לחצו כאן!

הנהג של הילדים

בערוב ימי בשרות הסדיר בצבא, אי שם שנות ה-90, נודבתי לשמש למשך שבוע כנהג מחליף. ימי כחייל קרבי היו מאחורי ומכיוון שהיה צורך בנהג למג"ד, מישהו הבחין בכישורי כנהג והחליט לרתום אותי, תרתי משמע, למשימה. לאחר השחרור נשבעתי שגם אם יגמרו כל העבודות בעולם, גם אם גורל האנושות יהיה תלוי בכך, לעולם, אבל לעולם לא אחזור לשמש כנהג של מישהו. ובכן, הבטחות לחוד וילדים לחוד. כפי שכל אבא בישראל כבר יודע, נהג זה מקצוע לכל החיים.

 17:00 – אני מתארגן ויוצא מהעבודה. חוג הכדורגל של הקטן אמור להתחיל ב-17:45 ויש עוד מסיבת יום הולדת לאחת מבנות הכיתה של הגדולה. החלטתי לצאת כמה דקות קודם לכן, ליתר ביטחון. מניסיון, תמיד נכנסות משימות באמצע שמשנות את כל הלו"ז. אין חכם כבעל הניסיון במקרה הזה.

17:10 – הטלפון מצלצל. על הקו אשתי שמבקשת שאעבור בסופר כי היא התנדבה להכין עוגה לאסיפת הורים של הגדולה מחר בבית הספר. הייתי מוכן לזה (אין חכם כבעל הניסיון, זוכרים). אני עדיין עומד בלו"ז.

17:15 – אשתי שוב על הקו. "אתה זוכר שהבטחנו לשכנים שניקח היום גם את הבן שלהם לחוג יחד עם הקטן שלנו?". "מה פתאום? שאני אשכח כזה דבר?", אמרתי וברכתי אותה בלב על שהזכירה לי. זה היה יכול להיות ממש לא נעים, אחרי שלפני שבועיים השארתי את הילד שלהם בחוג, למרות שהייתי אמור להחזיר אותו הביתה..

17:25 – סיימתי את הקניות בסופר ואני בדרך הביתה. הילד מחכה לי למטה. אני אוסף אותו ונוסע לכיוון השכנים.

17:35 – אני עדיין ממתין לילד של השכנים. הבן שלי כבר מתחיל לאבד סבלנות. אני נותן לו את הסמארטפון. הם בטח מתנקמים בי על ששכחתי את הילד שלהם בחוג.

17:37 – הזאטוט השני נכנס לרכב. אני מבחין בחיוך בזוית השפתיים של אימו ומשתדל לא לדבר יותר מדי (בכל זאת, היא חברה של אשתי, זה עלול לעלות לי ביוקר). אני שם גז וממהר לחוג.

17:50 – אני מסנג'ר איזו אמא שתשגיח על הקטנים, בזמן שאני רץ לאוטו להספיק לקחת את הגדולה למסיבת יום ההולדת, שמתקיימת במועדון הבאולינג במרכז העיר. אם לא יהיו פקקים, אם אמצא את המקום בלי בעיות ואם לא יהיו לי עוד משימות על הדרך, אני עומד בזמנים!

18:20 – העיר פקוקה, אין לי מושג איפה הבאולינג ובנוסף לכל הצרות, מסתבר שהילדה הבטיחה לחברה שהן ייסעו יחד למסיבה, מה שאומר סיבוב נוסף בדרך לאסוף גם אותה. בזמן שהן חופרות האחת לשנייה (וגם לי כמובן) במושב האחורי, אני מחפש בוויז איפה הבאולינג.

18:30 – הבאולינג נמצא. אני מגלגל אותן פנימה ורץ חזרה לאוטו. יש לי עשר דקות להגיע לחוג של הקטנים או שהאמא של הזאטוט מדווחת עלי לרשויות.

18:50 – איחור של חמש דקות הוא בגדר נסבל, כמובן בתנאי שהמאמן לא מחליט דווקא היום לסיים את השיעור כמה דקות קודם לכן. מבטים מזועזעים של אימהות עילאיות ומתנשאות מלווים אותי שעה שאני אוסף את שני הזאטוטים. אני מסנן (בפעם החמישית) את השכנה בטלפון, למרות שברור לי שאחת האימהות כבר תתקשר לספר לה על ההזנחה שלי. ככה זה עם אימהות – הן אוהבות לשתף…

18:55 – אני מוריד את השכן בביתו ונוסע הביתה. לפחות להחזיר את הבנות מהבאולינג אני לא צריך, כי האמא של החברה מחזירה.

18:56 – הטלפון מצלצל. על הקו אחת האימהות מהבאולינג. "אל תיבהל", היא אומרת (אני מת על אלו שפותחות שיחה ב"אל תיבהל". אם היית אומרת שלי שפצצת אטום שוגרה לפני חמש דקות לעבר ישראל מאיראן ושהסורים על הגדרות, זה היה פחות מפחיד מה"אל תיבהל" הזה), "כדור באולינג נפל לבת שלך על הרגל. מציעה שתגיע לקחת אותה, היא קצת בוכה".

18:57 – אני מודיע לאשתי על שינוי התכנית. "לא נורא", היא אומרת, "תבדוק שהיא בסדר וכשאתה חוזר, אני צריכה שתקנה לי גם מגשים חד פעמיים לעוגות במרכז העיר".

19:10 – אני והקטן צועדים לבאולינג, רק בכדי לראות את הילדה צוהלת ורוקדת עם חברותיה כאילו אין מחר. "אבא, הכל בסדר", היא אומרת, "זו בסה"כ שריטה".

19:25 – יום ההולדת הסתיים. מכיוון שממילא אני כאן, אני ממתין לגדולה ולוקח אותה הביתה.

19:40 – אני עובר בחנות הכלים החד פעמיים. הקטן כבר רעב ודורש אוכל. גם הגדולה רוצה ברד. בשלב זה אני כבר לא שומע ובקושי רואה. בכוחותיי האחרונים אני מגיע הביתה

20:00 – אני נכנס הביתה. אשתי מניחה בזרועותיי את הקטנטן. "הוא צריך מקלחת ואח"כ אוכל. כשתסיים איתו בוא תעזור לי עם העוגה".

20:01 – אני נכנס לחדר ומתמוטט. במקום לנדור נדר שלא אהיה נהג, כנראה שהייתי צריך לחשוב פעמיים לפני שהחלטתי להביא ילדים לעולם!

הטור פורסם בגל גפן ב-7.11.13 – לקריאה לחצו כאן!

הסורים על הגדרות

מכירים את ההורים האלו, שתמיד יהיה להם מה לומר שיגרום לך להרגיש לא טוב עם עצמך? לפעמים הם יספרו לך שהילד שלהם כבר יודע לקרוא בגיל שלוש וחצי ("יותמי שלנו למד לבד. שלך לא? טוב, לכל אחד יש קצב משלו"), לפעמים הם יספרו לך שכל שבת הם חורשים את הארץ בטיולים ("יותמי שלנו מת על טיולים אז כל שבת אנחנו נוסעים. אתם לא? טוב, יש כאלו שאוהבים להיות בבית") ולפעמים הם סתם יספרו לך שהילד שלהם הפסיק לבכות בגיל שנה וחצי ("יותמי שלנו אף פעם לא בוכה, הוא יודע לבטא את עצמו בלי בכי. הבן שלך עוד בוכה? טוב, לכל אחד קצב משלו").

 למה נזכרתי בהורים המעצבנים האלו השבוע? קודם כל, ראיתי את "יותמי שלנו" בוכה בגן לאחר שלא הצליח למצוא את שמו על לוח השמות (אף פעם לא בוכה, כן). כששאלתי אותו אם הוא יודע איך כותבים את השם שלו, הוא ענה שעדיין לא (העיקר שהוא יודע לקרוא), אבל שהוא ישב עם הוריו על זה כל השבת בבית (מטיילים הרבה בשבתות הא). הסברתי לו שהוא צריך לחפש את השם יותם ולא את "יותמי שלנו" ויצאתי מהגן. בדרך נתקלתי בעוד הורים מעצבנים, הפעם מזן אחר: החרדתיים. אלו שתמיד חיים בפחד ומנסים להדביק גם את שכניהם בפחדים שלהם. "כבר הצטיידתם במסכות?", שאלה הלחוצה. "השנה רק התחילה", אמרתי בתמימות, "עד פורים יש עוד זמן". "לא", נרעד בעלה, "התכוונו למסכות אב"כ. אתה לא יודע שהסורים על הגדרות? איזה הורים אתם?"

 מסכות אב"כ? לא הגזמת? הסורים אמנם על הגדרות אבל אם טיל נפץ בליסטי סורי יפגע בבניין שלי, סביר להניח שהגז הכימי שיצא ממנו יהיה הבעיה הכי קטנה שלי. מקסימום אלו שיגרדו אותי מהקיר יסבלו קצת יותר. הם משום מה לא השתכנעו (ככה זה עם אנשים לחוצים – מה שלא תגיד להם לא ישכנע אותם. והם גם יחשבו שאתה משוגע). לאחר שנסעו לדרכם, לא לפני שכינו אותי משוגע, חשבתי שוב על הילדים שלי ועל כך שאין להם עדיין מסכות. האמת, יכולתי לחיות עם העובדה שאין להם מסכות – יותר קשה יהיה לי לחיות לאחר שאשתי תגלה ששוב הבטחתי להביא מסכות ולא הבאתי. החלטתי שבריאות ילדי אמנם חשובה, אבל בריאותי חשובה אף יותר, עשיתי יו-טרן ונסעתי לתחנת חלוקת המסכות.

 בעוד במדינה מתוקנת, סביר היה לראות אנשים עומדים בשקט וממתינים לתורם, בישראל אין כזה דבר שקט וגם תור הוא רק בגדר המלצה. למעשה, תור בישראל נראה יותר כמו תמנון מרובה זרועות: יש קבוצה של אנשים שנמצאת בכניסה ומכל שאר הכיוונים יוצאים להם תורי משנה, של אנשים שלא רוצים לעמוד בתור ולכן יוצרים תור משלהם. אבל התחמנות לא נגמרת כאן: רוב ההורים הגיעו משום מה עם ילדיהם, שנראו משועממים למדי ולא הבינו מה הלחץ. די הזדהיתי איתם, עד שהבנתי את ייעודם האמיתי – לקדם את הוריהם במעלה התור. בכל רגע הגיע לראש התור אבא עם ילד שבוכה/לא מרגיש טוב/יש לו קקי/פיפי והוא ממש חייב להיכנס לפני כולם כדי לקחת מסיכה. והאבסורד הוא שתמיד יש גם מישהו שיקנה את התירוצים האלו. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. מצד שני, במדינה מתוקנת גם לא נופלים טילים כימיים סתם כך באמצע היום…

ניתוח מהיר של המצב העלה שתי מסקנות: ראשית, אין סיכוי שאקבל מסכה בשנה הקרובה אם אמשיך לעמוד בתור כמו כולם ושנית, אין לי ילדים איתי שיוכלו לעזור לי לקדם את המצב.  מצד שני, את יום העבודה כבר פיספסתי, על הראש אקבל בכל מקרה מאשתי ורוב ההורים בגן כבר חושבים שאני משוגע. מה יש לי להפסיד? החלטתי לנקוט בפעולה לא שגרתית. אני אמנם לא מחשיב את עצמי לתחמן, אלא שהמציאות הישראלית לפעמים דורשת ממך להיות יצירתי. ויצירתיות היא הרי שמי הרביעי (מיד אחרי שאננות, אדישות וענווה כמובן).

 חזרתי לאוטו ולקחתי את המנשא של הקטנטן. שמתי אותו עלי וחזרתי לאזור הסכנה. ניגשתי אל הצעירה שעמדה בכניסה לתחנת החלוקה וביקשתי שיאפשרו לי להיכנס כי אני לא מוצא את הילד ויש מצב שהוא זחל לבד פנימה. לקח לה כמה דקות להרים את העיניים מהאייפון וגם אז ספק אם היא הבינה מה אני רוצה ממנה. למזלי הייתה שם בחורה מבוגרת יותר שהסכימה להכניס אותי. את הילד כמובן לא מצאתי בתוך תחנת החלוקה – מה שמצאתי בפנים (חוץ מארבעה ג'ובניקים שהיו עסוקים בקנדי קראש) הן ארבע מסכות לכל בני המשפחה ותוספת של ערכת מיגון מיוחדת לקטנצ'יק. יצאתי שבע רצון מהתחנה וטפחתי לעצמי על השכם על התרגיל שלי. כשראיתי שמתקרבים אלי כמה אנשים עם מבט מאיים שרצו גם הם "לטפוח" עלי, הגברתי קצב ונמלטתי משם. רגע לפני שנכנסתי לרכב, והספקתי לשמוע מישהו צועק "הילד שלי נעלם!! מישהו ראה כאן ילד קטן?". ככה זה בישראל – רעיונות טובים נחטפים מיד. בייחוד אם הם יצירתיים.

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-16.10.13 – לקריאה לחצו כאן!

מפגש גברים

השבוע הודעתי לאשתי חגיגית: מחר אני יוצא למפגש הגברים הדו-שנתי שלי. מה שהחל פעם כשיחה שבועית על בחורות, יחד עם כוס בירה ובוטנים בפאב בתל אביב, עבר אט אט שינמוכים בהתאם למצבו המשפחתי של כל אחד מהגברים שבחבורה. ממפגש שבועי עברנו למפגש דו שנתי, מתל אביב עברנו לפרברים, מבירות עברנו לקולה ומפיצוחים עברנו לפירות העונה. גם את השיחות על בחורות החלפנו בקיטורים על העבודה, סיפורים על הילדים והעלאת זיכרונות מהימים בהם יכולנו לדבר על בחורות ואשכרה לעשות משהו עם האינפורמציה הזו.

לאחרונה גילינו כי ארגון המפגשים האלו הפך למשימה של ממש. לא כי אין לנו זמן להיפגש, אלא מכיוון שכל אחד חייב לתאם את העניין עם אשתו. פעם היה מספיק טלפון אחד שעה לפני המפגש בכדי שכולם יגיעו עם מצב רוח. היום כדי לתאם מפגש, אנו נדרשים לאישור מכל אחת מהנשים שבחבורה. ונשים, כפי שאתם ודאי יודעים, לא תמיד החלטיות, לא בענייני בגדים ו-ודאי שלא בענייני שחרור הגבר שלהן בטרם הלכו כל הילדים לישון. יונתן לא יכול מחר כי אשתו לומדת, ערן לא יכול מחרתיים כי לאשתו יש סידורים ואביב לא יכול בשבוע הבא כי אשתו…טוב, האמת שהוא לא פרט, הוא פשוט אמר שאשתו לא מרשה לו. הבנו מיד והזזנו את המועד.

המפגשים הללו מאפשרים לי לרוב לבדוק היכן אני עומד ביחס לשאר חבריי. בעוד שפעם היינו משווים סיפורי כיבוש למיניהם (או דברים אחרים ברי השוואה) היום אנחנו בעיקר משווים קיטורים: למי רע יותר בעבודה ולמי קשה יותר עם הילדים. בכל פעם שנדמה לי שאת מה שקרה לי אף אחד לא יכול לנצח, אני נדהם לגלות מה עוברים אנשים אחרים. אני התחלתי בסיפור על הילד שלי, שפתח בתחרות ריצה עם אחותו הגדולה וסיים אותה בהתרסקות על אריח מדרכה שעמד בזוית הלא נכונה לצד הכביש. תחרות הריצה הסתיימה בריצה למיון, בתפרים ובאזהרה מהרופא להימנע מפעילויות כאלו בזמן הקרוב (לא שמישהו מהם הקשיב לו, או לי). ובכן, מסתבר שאלו דברים שקורים מדי יום, אמרו לי חבריי. מתי שרפת לאחרונה את הבית שלך?

ובכן, מעשה שהיה כך היה: הבת של יונתן החלה להתגרד לאחרונה בזמן השינה, מה שהוביל אותו למסקנה (ההגיונית) שיש במיטה שלה נמלים. כשלא מצא את הנמלים, החליט שכנראה יש עש בבגדים של הילדה (מאוד הגיוני) ומכיוון שכך, יש לחטא לא רק את המיטה אלא את הבגדים שלה (סופר הגיוני). בגלל הלחץ הוא הכניס את הבגדים של הילדה למיקרוגל (אין יותר הגיוני מזה). לאחר שלוש דקות, במהלכן התמלא הבית עשן וניידת כיבוי אש כבר הוזמנה, הוא הבין שיתכן וההחלטה לעשות סטריליזציה לבגדי הילדה במיקרוגל לא הייתה הכי הגיונית בעולם, בלשון המעטה. מה שבטוח. גם אם היו נמלים בבית, קרוב לודאי שהן נחנקו מהעשן.

וזה עוד כלום לעומת הילד הקטן של ערן, שהחליט לצייר עם הטושים של הגדול על הספה החדשה שנרכשה מאיקאה רק יומיים קודם לכן. אשתו ניסתה להוריד את הכתמים עם אקונומיקה – לא המהלך הכי חכם בעולם – וכך, הספה הכתומה החדשה הפכה לספה הכתומה עם-הנקודות-הלבנות החדשה (ועם קצת כתמי צבע שעדיין לא ירדו בצדדים). לילדים שלום.

 הסיפור של אביב היה כבר הזוי לגמרי. מסתבר שהבן שלו הפסיק לעשות את צרכיו. כך לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, הוא הפסיק. לא ליום, לא ליומיים – לשבוע (והיד עדיין נטוייה). ההורים הלחוצים מכתתים את רגליהם בין הרופאים, שחלקם ממליצים על תרופות משלשלות וחלקם על פסיכולוג לילד, שבינתיים מסרב להתיישב בשירותים. אביב רצה גם להסביר מה קורה לבטן במצבים כאלו ומהן תופעות הלוואי בבית, אבל הפסקנו אותו באמצע. הנקודה ברורה – ניצחת!

וכך, מארבעה גברים שפעם החליפו חוויות  על כדורגל ובחורות, שפעם הורידו כמה בקבוקי בירה בערב אחד, הפכנו לחבורת חננות שלא שותה (כי נוהגים), שלא אוכלת (כי גידלנו כרס ואנחנו בדיאטה) ושמחליפה חוויות על היציאות של הילדים והשטויות שהם גורמים לנו לעשות (כי אלו החיים שלנו עכשיו). אבל אם אתם מצפים לשמוע כאן איזו נימת געגוע לחיים ההם שפעם היו מנת חלקנו, צר לי לאכזב אתכם – אני די בטוח שאף אחד מאתנו לא מתגעגע לחיים ההם. נכון, היינו רווקים ועשינו שטויות. אבל גדלנו מאז ולמרות שהילדים שלנו (והנשים שלנו) משגעים אותנו לפעמים, למרות שהם גורמים לנו לעשות דברים שבחיים לא חשבנו שנעשה (סטריליזציה לבגדים במיקרוגל למשל), אנחנו עדיין אוהבים אותם מאוד ולא ממש יודעים מה היינו עושים בלעדיהם. כי אחרי הכל, ילדים זה שמחה, לא?

הטור פורסם במקומון "גל גפן" ב-10.10.13 – לצפייה לחץ כאן!

בונדינג אב-בן

יום כיפור הוא הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר שלי עם הבן שלי, חשבתי לעצמי בזמן שנסענו יחד בשבוע שעבר לחנות האופניים הסמוכה לביתנו בכדי לתקן את האופניים שלנו, לנער מהם את האבק ולהכשיר אותם לקראת אירועי יום כיפור הקרבים ובאים. לפי כמות האבק שהצטברה על האופניים, הייתי צריך לנחש כבר אז שטוב לא יצא מכל הבונדינג הזה. אבל בחרתי להתעלם, שוב, מנורות האזהרה שנדלקו מולי. זה עלה ביוקר, ראשית כי הוכחתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאני לא בכושר ושנית, כי התיקון היה יקר בטירוף (טיפ לשנים הבאות: אם אתם רוצים לשמור על הפנסיה שלכם, אף פעם אל תיקחו את האופניים לתיקון בימים שקודמים ליום כיפור).

לאחר שהורדנו האבק, ניפחנו צמיגים (ושרירים) והחלפנו פדל סורר, הרגשנו מוכנים לאירועי יום הכיפור. כאן המקום להזכיר כי האירועים מתחלקים לשניים: ערב הצום, בו הרעב עדיין לא נותן את אותותיו, חום כבר יורד וניתן לרכב ברחובות בנוחות (יחסית) ויום כיפור עצמו, בו הרחובות לוהטים, תרתי משמע וגם הצום הופך את חווית הרכיבה לדומה יותר להליכה במדבר ללא מים ואוכל. לבני ישראל ירד לפחות מן מהשמיים. לך תמצא משהו שירד עליך מהשמיים ביום כיפור, חוץ מקקי של ציפורים.

את הערב התחלנו באופן רגוע. בקושי יכולתי לזוז, לאחר שאכלתי בארוחה המפסקת כאילו שנגמר האוכל בעולם, אבל לא נתתי לזה להפריע למלאכת הדיווש ויצאנו יחד לרכיבה. בדרך התחמקנו מילדים שאיבדו שליטה על עגלת סופר (כשהם בתוכה), צפינו באמבולנס מפנה ילד שהחליט לבצע התאבדות על סקיטבורד במורד המדרגות ואף חילצנו ילדה שנתקעה עם האופניים על עץ גבוה (לאלוהים הפתרונים כיצד היא הגיעה לשם עם האופניים). בקיצור, לא ממש רכבנו, אבל לפחות עזרנו לסביבה. סוג של מצווה שקיוויתי שתשתלם לי כשיפתחו שערי שמיים.

בבוקר יום המחרת העיר אותי הקטן בשש בבוקר. "אבא, הבטחת לרכב איתי על האופניים", הוא הזכיר לי. רציתי לומר לו שרק אסיים לשתות קפה ולקרוא עיתון ואז נרד יחד למטה, עד שנזכרתי שהיום אין קפה וגם העיתון רק ממחזר כתבות משנים קודמות. בקיצור, אין שום דבר שיכול לעכב אותי מפעילות עם הבן שלי. הוא כבר חבש קסדה, נעל נעליים ונראה מוכן לבונדינג עם אבא שלו. שלחתי אותו לאכול משהו וקמתי להתארגן. בשבע ורבע בבוקר כבר היינו למטה: ילד טעון באנרגיה ואבא עם סוללה ריקה מאנרגיה, פה יבש וצימאון מבעבע.

 לזכותו יאמר שהוא רוכב מהר הקטנצ'יק הזה. כולה בן ארבע, אבל רוכב כמו שד. השתדלתי לא לפגר אחריו שעה שנסענו ברחובות העיר השקטים והריקים. העיר נראתה כאילו תקף אותה הוריקן: עגלות סופר הפוכות במרכז הכביש, רכבים עם פגושים עקומים, לכלוך וזוהמה בכל מקום ויללת אמבולנס שמפרה את השקט בכל מספר דקות. עצרנו מפעם לפעם להפסקת שתייה: הוא שתה מבקבוק המים הקרים שלו ואני שתיתי בדמיון קולה קרירה וצוננת. הרגשתי את שרירי הרגליים צועקים הצילו אבל סירבתי לוותר או להפגין סימני חולשה. הבן שלי תמיד צריך לדעת שאבא שלו הכי חזק בעולם. אין שום סיבה לעדכן אותו שעוד רגע אני אתעלף מחוסר אוויר, אוכל ומים.

בשלב מסוים הרגשתי טוב עם עצמי: איזה כיף להעביר את הצום יחד עם הבן שלך בקצת פעילות ספורטיבית, חשבתי לעצמי. ואז הבטתי בשעון, שהראה לי שאנו מדוושים בסך הכל שעה ורבע וחשכו עיני. חישוב מהיר העלה שסיום הצום עדיין רחוק. חישוב קצת פחות מהיר העלה שייקח לנו כפול מהזמן בכדי לחזור לשכונה שלנו. אני חושב שזה היה המקום בו החלטתי שלעזאזל הבונדינג, אם לא אחזור הביתה בדקות הקרובות, יש מצב שלבן שלי לא יהיו עוד בונדינגים עם אבא שלו אי פעם. "חוזרים", לחשתי בקול סדוק. הקטנצ'יק הביט בי באכזבה. "אבל עוד לא התחלנו", הוא מחה. זה לא עזר לו במיוחד…

התחלנו בדיווש הביתה. ניסינו לתפוס טרמפים עם אמבולנסים שעברו מדי פעם ואני אף השתעשעתי ברעיון לשכב על המדרכה, להעמיד פני מת ולחכות שיגיע אמבולנס וייקח אותי הביתה, עד שנזכרתי שיש כאן ילד קטן שאמור לחשוב שאבא שלו גיבור. בלעתי רוק והמשכתי לדווש. הגענו לשכונה ללא אוויר. "למה אתה כזה אדום?", שאלה אותי השכנה שבדיוק ירדה למטה עם הילדים. "אה, שטויות", לחשתי לה, "קצת בונדינג אב ובן…מומלץ בחום".

בבית הכנסת, רגע לפני תקיעת השופר, שמעתי את הקטנצ'יק מדבר עם חברו מהגן. "אבא שלי ואני נסענו יחד לטיול על האופניים", הוא השוויץ, "הגענו עד לכביש העוקף וחזרנו. היה ממש כיף. אבא שלי הוא הכי חזק בעולם". הבטתי בו בגאווה וכל האנרגיה שנזלה לי עד לאותו הרגע מהגוף, חזרה בבת אחת חזרה.

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-16.9.13 – לצפייה לחץ כאן!

הגמד עם הסירנה

שעת הקפה שלי בסוף השבוע היא שעה מקודשת. למרות שרק אני מגדיר אותה כשעה (בפועל, היא נמשכת בין חמש לשבע דקות, תלוי בטוב ליבה של אשתי ואורך סוללת הסמארטפון שמעסיק את הילדים שלי), היא נחשבת מקודשת – זמן חשוב לעבור על עיתוני סוף השבוע, לעיין במקומון ולנוח מתלאות השבוע, רגע לפני שמתחילות תלאות סוף השבוע. גם האישה וגם הילדים יודעים שאסור להפריע לי בזמן שאני שותה קפה. לא שלמישהו מהם אכפת מזה, אבל הם יודעים. בימינו, גם זה משהו.

לעיתים נדמה לי כי יחידת הזמן הקצרה ביותר שתוזמנה אי פעם בהיסטוריה האנושית היא פרק הזמן שבין הישיבה שלי על הכיסא עם הקפה, לבין פרק הזמן בו מישהו קורא לי מהבית. גם אם כולם עדיין ישנים, ברגע שאתיישב עם הקפה והעיתון, מישהו ייזכר שהוא צריך אותי. וזה לא משנה גם עם האישה כבר יצאה לעבודה: ברגע שאשב מישהו יתעורר / יבקש שוקו / יתקע בשירותים / ייפול ויבכה / יתקשר להזכיר לי לעבור בסופר. לפעמים אני מתעלם. מודה. אם הבכי לא מספיק חזק, הילד כבר יתגבר בעצמו. ובינינו, לא יקרה כלום אם הוא ינעל בשירותים כמה דקות. העיקר שיהיה לי קצת זמן לעצמי.

השבוע הזה לא היה שונה משמעותית מקודמיו. הבית היה שקט באופן מחשיד ועל כן, המתנתי כמה דקות לראות אם מישהו זקוק לי. כשראיתי שאיש לא מתעניין בשירותי, החלטתי להתקדם לעבר שעת הקפה שלי. הרתחתי מים, הוצאתי את החלב ופתחתי את העיתון. יש לי מן תיאוריה לפיה מעל הדירה שלנו יושב גמד עם סירנה שעוקב אחרי ומעדכן את דרי הבית בכל פעם שאני יושב לנוח או לשתות קפה. על כן, אני מנסה לעיתים להטעות אותו: מרתיח מים אבל לא מוזג, פותח עיתון אבל לא קורא. כך תופעל האזעקה לפני שאשב. דבילי, אני יודע, אבל הוכח מספר פעמים כיעיל. ובכן, הסירנה לא הופעלה והבית נותר שקט. לאחר המתנה של חמש דקות נוספות החלטתי שזה הזמן לפעול. מזגתי את המים החמים לכוס, חטפתי עוגייה ויצאתי עם העיתון למרפסת במהירות. הספקתי לקרוא את המילה הראשונה בעיתון ("ידיעות…") לפני ששמעתי את הקריאה "אבא", המסורתית.

תכונה שכל הגברים מאמצים עם השנים היא איבוד הדרגתי של השמיעה. את רובנו זה תוקף מיד לאחר החתונה, למקצתנו זה מגיע עם הרחבת המשפחה אבל בסופו של דבר, כמו התקרחות וגידול כרס, אין גבר שמצליח להתחמק ממנה. הדבר שנשים לא יודעות הוא שמדובר באיבוד שמיעה סלקטיבי, המתמקד בקולות מאוד מסוימים (נשיים או דקים וצווחניים במיוחד). אם יורם ארבל למשל יצעק "הללויה", אנחנו נשמע אותו גם מחדר העבודה ונרוץ לראות מי הבקיע גול. אבל אם הילד או האישה ישהו איתנו באותו החדר שיבקשו משהו, סביר להניח שלא נשמע כלום. הטבע עושה את שלו כנראה.

כך או אחרת, מהקריאה הראשונה החלטתי להתעלם. "אבא, הוא חטף לי את המשחק", נשמעה צעקה נוספת מחדר הילדים (הם לא ישנו לפני דקה?) ולאחריה "אבא, תגיד לה להחזיר לי". לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להישאר לשבת. שיסתדרו בעצמם. חצי דקה של שקט עברה וכבר טפחתי לעצמי על השכם על הדרך בה הצלחתי לטפל במשבר מבלי לקום מהכיסא, עד שלפתע שמעתי חבטה עמומה ולאחרי בכי. לרגע שקלתי להתעלם גם מזה, אבל הרגע הזה עבר וקמתי. כאן נכנסה דילמה: האם לכעוס עליהם ולבזבז זמן יקר (בכל זאת, הקפה שלי מתקרר), או לחבק, ללטף, להבטיח לכל אחד מהם משחק במחשב או בסמארטפון ולחזור לעיסוקי. אני תופס מעצמי אבא קפדן שבדרך כלל מקפיד מאוד שלא ישחקו הרבה במחשב או בסמארטפון. בדרך כלל, לא היום!

חזרתי לקפה, שהיה עדין חמים למדי. הספקתי ללגום שלוק בהנאה ואז הטלפון צלצל. הייתה זו אשתי (שכנראה לה יש גמד עם סירנה משלה): "תרשום", היא אמרה בפרקטיות הייחודית שלה, "אני צריכה שתביא לי מהסופר ביצים, חלב, גבינה, לחם ועגבניות". "אה.." ניסיתי להשחיל מילה בין ים המטלות שהוטחו בי, אולם ללא הצלחה. בזמן השיחה הגיע הילד בוכה שוב ("נתקעתי בכיסא אבא") וגם הילדה נזכרה שהיא רעבה ("אבא, מה יש לאכול?"). ראיתי את אדי החום האחרונים בורחים מהקפה שלי והחלטתי לפעול. "קח, אמא רוצה לדבר איתך", נתתי לקטן את הטלפון. "ואת, קחי עוגייה" נתתי לה את העוגייה שנותרה לי. עכשיו אפשר קצת שקט?

לרגע שוב הרגשתי גאווה על שהצלחתי לפתור את הסיטואציה הסבוכה מבלי לקום מהכיסא. לרגע. השיחה של הקטן עם אימו החזיקה בדיוק עשרים שניות (מעניין שרק איתי היא יכולה לדבר עשרים דקות על רשימות מהסופר…) וגם העוגייה של הגדולה לא הייתה טעימה. ערכתי ניתוח מצב מהיר: מולי עמדו ילד בוכה וילדה רעבה. על השולחן, ממש ליד כוס הקפה המלאה והעיתון שעדיין לא נפתח עמדה רשימת מכולת מהגיהנום. הבטתי בהם, החזרתי מבט לקפה והבנתי שהפסדתי. שוב. הבטחתי לעצמי שהדבר הראשון שאני עושה, מיד לאחר שאני מכין אוכל לילדים ויצא לקניות, הוא לחפש את הגמד הקטן והמעצבן ולפרק לו את הסירנה. לרסיסים!

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-11.9.13 – לצפייה לחץ כאן!

הצעות לשדרוג החגים

החגים הגיעו. איזו תקופה מאושרת ומלאת קסם. הילדים לובשים בגדי חג, ריחות תבשיל עולים ברחבי הבית והאווירה הופכת לרגועה: פחות לחץ, פחות צעקות ובגדול, פחות מהכל. הילדים הולכים עם אבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר, אוכלים עוד תפוח בדבש ושואלים קושיות על ראשו של הדג. אין כמו המסורת היהודית, אני חושב לעצמי בכל פעם שהחגים בפתח. איזה כיף, איזו אווירה. אין על החגים בישראל!

ועכשיו למציאות: חגים, בין אם הם נמשכים יומיים ובין אם הם נמשכים חודש שלם (ע"ע השנה הזו), הם מטרד. כאשר מדובר בחגים היהודיים, זו כבר הופכת לקטסטרופה של ממש. ממה אתחיל? מארוחות החג שההכנות אליהן עומדות ביחס הפוך למשך הזמן בו הן נמשכות בפועל ושתמיד מסתיימות משום מה בשניצל ואורז לילדים? מהמנשקות הסדרתיות (הידועות בכינויין "הדודות") שעטות עליך ברגע שאתה נכנס? או אולי ברצף הבלתי הגיוני של ימי חופש בהם אנו נדרשים, שוב, למצוא תעסוקה לזאטוטים, תוך כדי נטילת הלוואה מהבנק או סינג'ור ההורים לפעילויות?

כך או אחרת, נדמה שהחגים היהודיים פשוט אינם מתאימים לרוח הישראלית של ימינו. לפיכך, המדור "ילדים זה שמחה" החליט להציע שלל שדרוגים, שיעזרו גם להורים לצלוח את תקופת החגים הקרובה בשלום:

1. קיצור חופשת ראש השנה לילדים – מדוע הילדים צריכים לצאת שוב לארבעה ימי חופש, עם סיום החופש הגדול? אני מציע שהילדים יחזרו לבתי הספר והגנים מיד לאחר ערב החג. כך יתאפשר גם להורים לנוח מהארוחה עצמה וגם להשלים ביניהם לאחר אירועי ארוחת החג.

2. הכרזה על תפריט אחיד לארוחת החג – מוצע בזאת להסתפק במאפייני מאכל קבועים וידועים מראש. כך ימנע מנשותינו לבלות את השבוע שלפני החג בהשוואת מתכונים, ניסויים קולינריים למיניהם ועצבים עלינו שאנחנו לא עוזרים (שנייה, הנה אני בא לעזור לך, אני רק אמצא משהו לעשות עם שלושת הילדים שלך, שמשתוללים בסלון ומאיימים לחרב את הספה החדשה שקנינו…).

3. חלוקת ישראל לאזורים, בהתאם לשמות המשפחה – תחשבו על זה, למה כל הישראלים צריכים לחגוג את ראש השנה באותו היום ולחנוק את כבישי ישראל? מדוע שכל אלו ששם משפחתם מתחיל באותיות א'-ז' לא יחגגו ביום ראשון, אלו ששם משפחתם מתחיל באותיות ח'-נ' יחגגו ביום שני ואלו ששם משפחתם מתחיל באותיות ס'-ת' יחגגו ביום שלישי? כך נוכל לצאת לארוחת החג ואשכרה לדעת מתי נגיע אליה.

4. השתת קנסות על חנויות אופניים שמעלות מחירים ביום כיפור – בעוד בימים כתיקונם, תיקון פנצ'ר עומד על כ-15 ₪, ביום כיפור המחיר קופץ ב-100% (לפחות). וכך, אתה מוצא את עצמך חוכך האם לפתוח תכנית חיסכון בכדי לקחת את האופניים של הילדים לפנצ'רמאכר השכונתי, או לנסות לתקן אותם בעצמך (ואז לפתוח את תכנית החיסכון ולקחת אותם לפאנצ'רמאכר השכונתי בכדי לתקן את הנזק שגרמת).

5. העברת תקיעת השופר לפתיחת תפילת הנעילה – בתכל'ס, אנחנו הולכים עם הילדים לבית הכנסת רק כדי להשמיע להם תקיעת שופר. אז למה לא להתחשב גם בנו ולסיים עם זה כבר בהתחלה? במקום להידחף לבית הכנסת לאחר 24 שעות צום, עם ילד שיושב לך על הראש (בתקווה לראות משהו) וילדה שלא מפסיקה לשאול "מתי הולכים?" ובסוף לשמוע איזה ציוץ קטן שיתברר בהמשך כתקיעת השופר, אולי כדאי לעשות את כל זה בתחילת הערב? כך נספיק להגיע הביתה בחיים ולא להתעלף באמצע הדרך (אל תשכחו שיש לנו עוד שני זוגות אופניים לסחוב בחזרה…)

6. איסור על הכנת קישוטים לסוכה בגני הילדים – אני יודע שביום שיאסרו על גני הילדים להכין גזירי נייר כלשהם, מערכת החינוך בישראל עשויה לקרוס מחוסר מעש, אולם בכל זאת, גננות יקרות, נסו להעסיק את הילדים שלנו בדברים שיעשה בהם שימוש של ממש ולא בניירות שנזרקים לפח ברגע שהילד מגיע הביתה (בלי ידיעתו כמובן). תחשבו על החיסכון בנייר. תחשבו על הזמן הפנוי שיהיה לכן אשכרה לחנך את הילדים שלנו וללמד אותם דרך ארץ. למה אתן נבהלות? זו רק הצעה…

7. קיצור חג סוכות ליום אחד – לא באמת, זה כבר מוגזם. לאחר ששרדנו את ארוחת ראש השנה וניצלנו ברגע האחרון מדריסה על ידי בני נוער מתבגרים ביום כיפור, למה אנחנו צריכים לבלות את הימים הבאים בסוכה? הרי ממילא היא מתפרקת אחרי יום וגם את הקישוטים שהילד הכין בגן אנחנו מעלימים, כאמור, מיד שהוא נכנס להתקלח. אז למה צריכים שבעה ימים בסוכה? לא מספיק יום אחד לסגור את כל הסיפור הזה? החג הזה הוא ממילא החג היחידי ללא מאפייני מאכל משלו – אולי פשוט אפשר לוותר עליו ולעבור ישר לחנוכה?

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-2.9.13 – לצפייה לחץ כאן!

ביקור בסינמה סיטי

הקיץ הזה לא נגמר, חשבתי בזמן שצעדתי עם הילדים לעוד יום של פעילות יזומה שכל מטרתה הייתה להעביר עוד יום בדרך לסיום החופש הגדול. לאחר שקיבלתי "לא" תקיף במיוחד מהוריה של אשתי ולאחר שגם הורי טרקו לי את הטלפון בפרצוף כששאלתי אם יהיו מוכנים לשמור על הילדים, הבנתי שאם אין אני לי – מי לי. אספתי את הילדים והחלטתי שהפעם אני זורם. קודם נצא מהבית ואח"כ נחשוב לאן כדאי ללכת. ובכן, אני ממש לא ממליץ לכם על האסטרטגיה הזו להבא. אם אתם חרדים לנפשותיכם, רצוי לתכנן בטרם יוצאים מהבית ולא לאחר שיוצאים.

כבר באוטו הסתמן חוסר החלטיות בנוגע לפעילות המומלצת. בעוד הגדולה רצתה שניסע לסינמה סיטי, הקטן רצה ג'ימבורי. התחמנית ניסתה לשכנע אותו שיש ג'ימבורי בסינמה סיטי וכבר היה נראה שהוא משתכנע, עד שלפתע הבין שבסינמה סיטי אין כלום חוץ מסרטים. "לא רוצה סרט", הוא הודיע בהחלטיות (האמת, אני בהחלט מבין אותו – גם לי היה קשה ללכת לראות סרט במידה והורי היו מדביקים אותי לטלוויזיה גם ככה כל היום). התחמנית הקטנה לא ויתרה: "אבא יקנה לך הפתעה שם", היא הבטיחה וקרצה לי ואני הבטתי בה בפליאה. "על איזו הפתעה את מדברת", שאלתי. "נו אבא, תזרום איתי", היא ענתה. "אתה רוצה לבלות את כל היום בג'ימבורי?". נזכרתי בפעם האחרונה שבילינו בג'ימבורי וסיימנו בחדר מיון, לאחר שהילד החליט לראות מה קורה שקופצים מבריכת הכדורים החוצה ולא להפך והחלטתי לזרום איתה.

הסינמה סיטי הוא מקום בהחלט נחמד, בהנחה כמובן שאתה הולך לשם בכדי לצפות בסרט. לא העמקתי בסוגיה עד שהגענו לשם והבנו שפספסנו את מועדי ההקרנות לילדים. הסרט היחיד שעמד להתחיל היה "רצח מעולם אחר" ואני מודה שלרגע חשבתי להיכנס אליו יחד עם ילדי (בכל זאת, זה היה נראה עדיף מאשר להישאר איתם בסינמה סיטי חסר מעש). אלא שאז עצר אותי השומר, שכנראה לא יודע מה זה לגדל ילדים בקיץ במדינת ישראל: "זה לא סרט לילדים" הוא אמר בחוסר התחשבות, "תצאו בחוץ". סיננתי קללה ויצאתי לחפש פעילות אחרת.

שתי דקות בחוץ גרמו לי להבין שעדיף להיות בפנים. דחקתי את ילדי חזרה לסינמה סיטי והתחלתי לטקס עצה. אפשרות אחת הייתה לנסוע למקום אחר. היתרונות: יש מצב שהקטן יירדם באוטו – כבר ילד אחד פחות להעסיק. החיסרון: יש מצב שהוא לא יירדם – לא רק שהוא ירצה לג'ימבורי, אלא גם יהיה זועם במיוחד אל נוכח העובדה שהפתעה הוא לא קיבל בסוף.  אפשרות נוספת הייתה להישאר כאן ולנסות להעביר את הזמן, עד…ובכן, עד שיקרה משהו. לא חשוב מה. משהו. החלטתי להישאר.

מכיוון שאני מחזיק מעצמי אדם יצירתי, הצלחנו, לפרק זמן מאוד מסוים, להעביר יחד את הזמן בכיף. בהתחלה ניחשנו מאיזה סרט יוצאים האנשים וזה היה די קל (הורים עם פרצוף מיואש – מסרט ילדים שזה עתה נגמר, הורים עם פרצוף מבועת – מהסרט "רצח מעולם אחר"). לאחר מכן שיחקנו תופסת, עד שהשומר מחוסר הילדים הבחין בנו וציווה עלינו להפסיק ולבסוף, החלטנו לשחק מחבואים. ובכן, לא מומלץ.

את הגדולה מצאתי די מהר אבל הקטן משום מה נעלם. הסינמה סיטי הוא מקום גדול ובשעות הקרנת הסרטים הוא יכול להפוך להמוני. הסתובבנו יחד וחיפשנו אותו אולם ללא הצלחה. הילד פשוט נעלם. בזמן החיפוש אשתי התקשרה לשאול איך הילדים נהנים ביום כיף עם אבא (מוזר הקטע הזה – הן תמיד מתקשרות בזמן הכי לא מתאים בשביל לבדוק שהכל בסדר) ונאלצתי לגמגם משהו על כך שאין כאן קליטה. נכנסתי להנהלה וביקשתי לדבר עם אחראי הביטחון. האחראי, כמה לא מפתיע, היה מחוסר הילדים, שלא התרגש מהפאניקה שלי והציע לחפש את הילד בג'ימבורי. "יש לכם כאן ג'ימבורי???" שאלתי בתדהמה.

ובכן, האבידה נמצאה כאשר היא מנסה לקפוץ מבריכת הכדורים בג'ימבורי. "אבא" הוא חייך אלי, "לאן נעלמתם?". ניסיתי להסביר לו שהמשחק מחבואים פירושו להתחבא עד שמוצאים אותך ולא להיעלם לנצח. "אבא, זה בדיוק מה שעשיתי, התחבאתי בג'ימבורי", הוא ענה ומיהר לטפס על חבל שמתחתיו לא היו מזרונים. גם הגדולה כבר נעלמה לה בתוך איזה מתנפח. ישבתי בייאוש על הרצפה וניסיתי להחליט מה עדיף: ג'ימבורי או חדר מיון. מודה שהתשובה לא הגיעה מיד. מה שכן הגיעה היא התחושה שאם הקיץ לא ייגמר ממש בקרוב, משהו לא טוב יקרה. ואם לא לילדים שלי, אז לי.

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-21.8.13 – לצפייה לחץ כאן! 

הרפתקאות יובב המחושב

הקיץ החם גורם לנו לחפש מפלט רק במקומות ממוזגים. הבעיה עם המקומות הממוזגים הללו היא שלרוב הם מלאים בגזלנים למיניהם, שמנסים לעשות קופה עלינו ועל הילדים התמימים שלנו. למעשה, המצב כה חמור שהורים רבים מעדיפים להעביר את הזמן על הילדים באוטו ולא להיכנס למלכודות המיזוג הפזורות ברחבי העיר. כשאני רואה הורים מסתובבים סביב עצמם במכוניות עם הילדים מאחור, אני מבין שמדובר כנראה במקום היחידי עם המזגן בו הם יכולים להיות עם ילדיהם בקיץ מבלי לשלם. לאחרונה, בעקבות העלאת מחירי הדלק, הבינו ההורים שגם השיטה הזו לא ממש יעילה. וכך, הם נדחסים, רובם ככולם, בקניונים.

קניונים הם, לכאורה, הפיתרון המושלם לימי הקיץ החמים, כיוון שהם מציעים לפעמים גם פעילויות בחינם לילדים. כך חשבתי גם אני שעה שצעדתי פנימה אל המיזוג יחד עם ילדיי. "מה רע?", אמרתי לאשתי, "אעביר איתם שעה-שעתיים ואחזור הביתה". היא הביטה בי במבט שגרם לי להרגיש שאצטער על הדברים הללו והתפנתה לעיסוקיה. העמסתי את הילדים ונכנסנו לאוטו. "אבא, שוב פעם נסתובב באוטו שעתיים ונחזור הביתה בסוף בלי לעשות כלום?", הקשתה הגדולה וגם אחיה הקטן נראה קצת מודאג. "אל תדאגו", עניתי, "היום הולכים לקניון".

כבר בכניסה קידם את פני ליצן שנראה קצת מיוזע. "הצגה לילדים בחינם ברחבה המרכזית" הוא לחש. "מי מופיע?" שאלתי בשמחה והוא ניגב את הזיעה ממצחו "יובב המחושב, אמן הילדים מספר אחת בישראל". בימים בהם כל ליצן מתחיל הוא "אמן ילדים מס' 1", התפלאתי שלא שמעתי עליו, אבל שווה היה לנסות. אחרי הכל, זה בחינם. דאגתי לליצן לכוס מים בטרם יתעלף מהחום ומיהרתי לרחבה המרכזית, שם תקף אותי ליצן נוסף, שנראה אנרגטי יותר מחברו "דיסק של יובב בעשרה שקלים", הוא אמר ודחף לידו של הקטן את הדיסק. "טוב נו, רק עשרה שקלים, שיהיה", חשבתי לעצמי. הוצאתי את הארנק ומיהרנו להתיישב בטרם תתחיל ההצגה.

הבעיה בהצגות ילדים בקניונים היא לא בהכרח הילדים או האמנים בשקל – הבעיה היא דווקא ההורים, שמשום מה חייבים לראות גם כן את ההופעה יחד עם הילדים, מה שגורם לרבים מהם פשוט להסתיר לילדים אחרים את ההצגה. אז נכון שבמקרה שלנו, ההצגה לא התעלתה לגבהים אומנותיים מרשימים במיוחד (זה מה שקורה שפסגת ההצגה היא שיר שהמילים היחידות שלו הן "יובב המחושב, ילד ממש שובב" שחוזרות בלחנים שונים ולא ממש קליטים), אבל בכל זאת, היו כמה הורים שהתעקשו לעמוד ליד ילדיהם והסתירו לאחרים. לאחר ריב שהתפתח בין אב בריון לאב עוד יותר בריון על מיקום ולאחר שיובב עצמו נאלץ להפריד בין הניצים (וגם חטף איזו קטנה מאחד מהם), הוכרז על סיום ההופעה מבעוד מועד. ההורים לא נראו מאוכזבים יתר על המידה וגם ילדי נראו מאושרים שהסיוט הסתיים. הקטן ניסה למכור לילד אחר את הדיסק שזה עתה קנינו, אבל נתקל בסירוב מוחלט וגם הליצן שניסה למכור לנו סוכרייה על מקל של יובב ("סוכרייה של יובב, טעימה בכל מצב") נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהאב הבריון העניק לו מבט מאיים.

וכך קרה שמצאנו את עצמנו, יחד עם עוד הורים וילדים אחרים, באמצע הקניון בלי תעסוקה. אחד ההורים ניסה להנהיג את כולם לפינת הג'ימבורי, שלמרות שהיה כתוב עליה "לפעוטות בלבד", הייתה מלאה בילדים שממש לא נראו פעוטים. אמא אחרת הציעה לקחת את הילדים למתחם הבילויים של הקניון, שעל שלט הכניסה שלו היה כיתוב גדול "הורים נכנסים חינם" ולידו כיתוב ממש קטנטן "כרטיס לילד: 199 ₪". חלק מההורים החל לצעוד לכיוון אולם חישוב מהיר שערכתי העלה צורך לפרוץ תכנית חיסכון, כך שנאלצתי לוותר על הרעיון. אחרי הכל, במחיר כזה היה עדיף כבר להמשיך להסתובב ברכב, לא?

התחלנו להסתובב בקניון. הגדולה רצתה לחנות הזו, הקטן רצה לחנות ההיא. לאחר מכן הם רצו ארטיק, ולאחר מכן גם גלידה. בשלב מסוים הם ביקשו גם בלון וזו נשמעה דרישה סבירה למדי, עד שנכנסתי לחנות והחוורתי אל נוכח מחירי הבלונים. מה נסגר במדינה הזו? בלון מעפן של דרדס עולה כמו ארוחת צהריים! הודעתי לילדים שאמא לא מרשה בלונים בבית (זה תמיד עובד להאשים את אמא – נסו ולא תתחרטו) ויצאתי מהחנות. הילדים עוד ניסו לשכנע אותי לקנות להם משהו לאכול, אבל אני לא ויתרתי (טוב נו, ויתרתי קצת, רק קניתי לכל אחד מהם סוכריות גומי) והתקדמתי בנחישות לכיוון היציאה.

בדרך החוצה נתקלתי ביובב ובילדיו. הוא נראה מדוכא למדי וגם ילדיו לא נראו ממש מאושרים בלשון המעטה. החמאתי לו על ההופעה המוצלחת והתעלמתי ממבטי השאלה של בתי, שזכרה ככל הנראה שאמרתי בדיוק ההפך כשהסתיימה ההופעה. "תודה", הוא חייך, "עכשיו אני צריך להעסיק את הילדים בקניון עד שאמא שלהם תסיים את העבודה – יש לך רעיון מה אפשר לעשות איתם בלי לבזבז הון עתק?". "תקנה להם בלון", עניתי ונפרדתי ממנו במהירות. מישהו רוצה דיסק של יובב המחושב בחינם? מישהו?

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-14.8.13 – לחץ כאן לצפייה!

קייטנה מעולם אחר

רשמתי את הגדולה לקייטנה. מהלך די מתבקש בימי הקיץ החמים הללו, בהם אין מה לעשות עם הילדים. בעלון שהגיע בדואר היה כתוב "קייטנה מעולם אחר" וממש מתחתיה תמונות של ילדים צוהלים ומאושרים, משל הודיעו להם כרגע שהחופש הגדול התארך בחודש נוסף. בגב העלון נכתב ברוב הוד והדר "מדריכים מנוסים ומקצועיים" והיו שם גם תמונות של בריכת שחיה, מתנפחים ואפילו גמל. לא היה ברור לי הקשר, אבל התעלמתי ורשמתי. לילדה שלי מגיע הטוב ביותר, חשבתי לעצמי. וגם לי.

את בתי ציידתי מבעוד מועד בבגד ים, קרם הגנה, כובע, משקפי שמש, מגבת וגם קצת עשבים ירוקים שקטפתי מהגינה (אולי הגמל יהיה רעב…).  היא כמעט נפלה מכובד התיק אבל הבהרתי לה שמכיוון שמדובר בקייטנה המציעה כל כך הרבה פעילויות, עליה להיות מצוידת כהלכה. היא הביטה בי במבט שאומר "איזה אבא טרחן יש לי" והעמיסה על עצמה את התיק. "חכי, את עוד תודי לי", אמרתי לה. החמאתי לעצמי על שאני מעניק לילדי את הטוב ביותר ויצאנו לכיוון הקייטנה

הבחורה בכניסה החניקה פיהוק בזמן שנכנסתי בחגיגיות עם בתי למתחם הקייטנה.  כבר בכניסה הבחנתי במספר נערים ונערות משועממים שעמדו ושוחחו בצד. "כאן זו הקייטנה מעולם אחר?" שאלתי את העייפה בכניסה. היא הרימה את מבטה מהאייפון וחייכה, "מעולם אחר? אם אתה אומר…" וכיוונה אותי לחצר המתחם. בחצר עמדה גיגית גדולה בלי מים ולידה מתנפחים שצבעם דהה בחום וגם האוויר כבר יצא מהם די מזמן. ממש לצידם עמדו ילדים נוספים שהגיעו לקייטנה והאזינו להרצאה של אחד הנערים שראיתי קודם לכן בכניסה. "היכן המדריכים המנוסים?", לחשתי לאחת האימהות שעמדה לידי. "ובכן, אתה מביט באחד מהם" היא ענתה בייאוש.

בתי הצטרפה למעגל הילדים שכבר ישבו והאזינו לדבריו של המדריך, שממבט ראשון היה נראה בן 16. הוא ניסה להסביר לילדים את החוקים בקייטנה, שבאמת נשמעו כאילו לקוחים מעולם אחר: אין כניסה לגיגית כי אין בה מים, אין עלייה על המתנפחים כי אין בהם אוויר ואין ללטף את הגמל בלי רשות. הגמל! הרמתי את עיני וניסיתי לחפש אותו במתחם. לא היה זכר לגמל ואמא אחת שאלה בקול רם "אז מה הם אמורים לעשות בזמן שלהם כאן?". המדריך התקרב אליה ואני הבחנתי שגם הערכת הגיל שנתתי לו הייתה מוטעית (התפתחות מוקדמת, ככל הנראה). "תראי", הוא חייך, "יש לנו מגוון של פעילויות כאן: אפשר לצייר, לגזור וגם להדביק". מה אומר ומה אגיד: ממש עולם אחר!

אם יש משהו נפלא בילדים, הרי זו העובדה שהם יכולים למצוא הנאה כמעט בכל דבר, גם אם הוא הפעוט ביותר, ניחמתי את עצמי, כשיצאתי מהמתחם בדרך לעוד יום במשרד. אני סומך על בתי שתמצא מה לעשות ואיך להסתדר במהלך היום. וחוץ מזה, זו כולה קייטנה של חודש, לא מדובר בשנה שלמה. בזמן שאני מספק לעצמי עוד תירוצים, נזכרתי בויכוח שהיה לי עם אשתי, שרצתה דווקא לרשום את הילדה לקייטנת בלט. התחלחלתי אל נוכח המחשבה שהילדה תחזור עם עוד גזירי נייר מטופשים שילכו לפח מיד ברגע שהיא תלך לחדרה והתחלחלתי אף יותר ממבטי התוכחה של אשתי. החלטתי שהמצב מצריך התערבות. עשיתי אחורה פנה וחזרתי למתחם.

ה"מדריכים המנוסים" שהיו אמורים להעסיק את הילדים, נראו משועממים מתמיד ועסקו בהעלאת סטאטוסים לפייסבוק, בזמן שהילדים גזרו, כמה מפתיע, ניירות. יש לי הרגשה שאם רק היו אוסרים על קייטנות בישראל להשתמש בגזירי נייר, הפקת הנייר בעולם הייתה מצטמצמת בחצי. מצד שני, יש מצב שלפחות מחצית מהקייטנות בישראל היו פשוט נמחקות מחוסר מעש. ניגשתי למדריך והודעתי לו בנחישות שאני אחראי על הפעילות כעת. לא היה נראה לי שהוא התרשם מנחישותי יתר על המידה, כיוון שהוא אפילו לא טרח להרים את עיניו מהאייפון. "Whatever" הוא אמר וחזר לפייסבוק. הבנתי שממנו לא תבוא הישועה. נטלתי ממנו את המגאפון והכרזתי על משחק "חפש את הגמל".

ובכן, את הגמל מצאנו די מהר. הוא שכב מותש בצריף בשולי המתחם, כאילו מתחנן שיחזירו אותו אל המדבר ממנו נלקח לפני אי אלו שנים. אפשר להבין אותו – נראה שהחום במדבר עדיף על עשרות זאטוטים שמנסים לדחוף לו עשבים לפה. עודדתי אותו באמצעות קצת מים (והעשבים שהבאתי מהגינה) ויחד עם המדריכים ה"מקצועיים" סחבנו אותו למרכז המתחם. אחד אחרי השנייה העליתי את כל הילדים לגמל ונראה היה שהם נהנו מהעניין. כולם שכחו מהבריכה והמתנפחים וגם אחת האימהות שבאה לקחת את הילד שלה הודתה לי באופן אישי (יש לי הרגשה שגם לה היה ויכוח עם בעלה, שהעדיף את קייטנת הכדורגל לבן שלו על פני העולם האחר כאן).

"איך היה בקייטנה" שאלה אשתי את הגדולה כשחזרנו מהקייטנה. "היה ממש כיף" היא ענתה ואני נשמתי לרווחה. "אבא, תבוא להיות איתי גם מחר?" היא פנתה אלי ואני החוורתי.  למישהו יש רעיון איך לעזאזל מעבירים את הקיץ הזה בלי להשתגע?

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-7.8.13 – לצפייה לחצו כאן!