שפיים ונהנים

על השלט בכניסה לקיבוץ שפיים הגה מישהו סלוגן שיווקי -"שפיים – ונהנים!" – כאילו ביקש להכין את הבאים לפארק שכאן נהנים. חשבתי שחבל ששיטת השיווק הייחודית הזו לא ישימה גם לחוויות אחרות שאדם עובר במהלך חייו. "אוכלים – ומשמינים" למשל, או "מתגרשים – וסובלים". אם היינו מדביקים לכל חוויה בחיים את הרגש שהיא אמורה ליצור אצלנו מלכתחילה, ייתכן והיה קל יותר להחליט אם לצרוך אותה או לוותר עליה. סביר להניח שעל הדרך גם היו נחסכים אי אילו רגשות וכמות אדירה של קלוריות.

כשנכנסתי לפארק המים של קיבוץ שפיים יחד עם הילדים, רגע לאחר שעודכנתי שעלי ליהנות, ניסיתי להיזכר מתי ביליתי כאן בפעם האחרונה. לא הצלחתי אמנם להיזכר בשנה המדויקת – יש מצב שזו 1989 – אבל זכרתי במדויק עם מי הייתי. היינו שלושה ילדים מאותה השכבה בבית הספר, שלושתנו ילדים להורים שעבדו במוסדות המדינה וזכו לימי כיף סגורים לעובדים. ביליתי עם דני ועילי גם בימי כיף בלונה-פארק בתל אביב אבל משום מה, את שפיים זכרתי כחוויה יותר מוצלחת. חוויה שעברנו שלושתנו יחד. לא ביחד עם ילדים אחרים. ביחד לבד.

הזמן עשה את שלו לפארק המים הוותיק הזה, אולם לצד המגלשות החדשות והקפיטריות המופקעות, נותרו בו גם סממנים מהעולם הישן והתמים של סוף שנות ה-80. השבילים המעוקלים בדרך למגלשות, הגדרות הגבוהות, האמפי הנטוש, הנשקף לכל מי שמעז לעלות למגדל המגלשות וכמובן הים – כחול וגלי מתמיד – שנותר במקומו. היה כיף להיזכר בחוויות הילדות שלי ולחוות אותן שוב יחד עם ילדי. יכולתי ממש להרגיש את האושר שאני חוויתי בעיניהם, בייחוד באלו של עידו. כך זכרתי גם את עצמי בגילם.

מאז החוויות הללו שלי כילד עברו כמעט 30 שנה. דני ועילי לא הגיעו לגיל 20 ולא זכו להקים משפחה. כל אחד מהם הלך לעולמו בנסיבות טראגיות אחרות ואני נותרתי עם הזיכרונות ממקצת החוויות המשותפות שהיו לשלושתנו לבד. מאז שהפכתי לאבא במשרה מלאה, אני כבר לא מגיע לאזכרות שלהם וגם הזיכרונות רק הולכים ומתמעטים. נדמה לי שהחזרה למקום בו בילינו יחד את החוויה המשותפת האחרונה שלנו, גרמה לי לחוות את כל עניין "ההנאה" עם ילדי, המחויבת משם הפארק, בצורה קצת אחרת.

אולי זו התקופה הקשה שאני חווה לאחרונה, אולי אלו בלוטות הרגש שהתנפחו יתר על המידה, אבל לרגע באמת רציתי לחבק את הילדים ולהספיק איתם כמה שיותר. אותם כמובן לא עניינו כל הסיפורים המשעממים שלי ואף אחד מהם לא ממש הבין על מה ולמה אני מחבק אותו, סתם כך, באמצע התור למגלשת המים. אבל לי זה היה חשוב. לגעת, להרגיש, לזכור, לחוות. דווקא בגלל ההיסטוריה של המקום. דווקא בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי. דווקא בגלל שאני, בניגוד להם, כבר יודע שהכל הוא בר חלוף.

בסוף היום, עם הקפה של הערב, כאשר כל אחד כבר היה שקוע במסכו, חשבתי שבסה"כ אני בר מזל שזכיתי להקים משפחה, שהגעתי לגיל 40. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הקשים של היום מתגמדים אל נוכח הטרגדיות של אתמול ועד כמה החיים נזילים. זה יכול להיגמר מחר, זה יכול גם להיגמר עוד 50 שנים. הים אמנם נותר במקומו אבל אם אנחנו לא נזוז כל הזמן, אם לא ננצל עוד רגע ליהנות, לחבק את הילדים, יש מצב שנפספס. היום נוכחתי לדעת כמה שזה חשוב. כמו הסלוגן של פארק המים, רק עם טוויסט קטן – לא שפיים ונהנים אלא חיים ונהנים.

טוב לחיות ולא למות

לפני כמה חודשים שמעתי ברדיו את השיר הנפלא הזה של אושיק לוי, שעשה לי קצת חשק לעוד. יומיים לאחר מכן סרתי אל חנות הדיסקים בדיזנגוף סנטר ורכשתי את האוסף של אושיק לוי – דיסק כפול עם מיטיב שיריו. במשך מספר שבועות שמעתי את הדיסק ברכב, בעיקר בשעות פיזור הילדים בבקרים, עד שהוא נזנח לטובת דיסקים אחרים, כמו שקורה כמעט עם כל הדיסקים שאני רוכש. עד כאן שום דבר לא חדש.

לפני מספר שבועות נכנסתי חדר של נדב בזמן ששיחק ושמתי לב שהוא שר תוך כדי המשחק שיר שהיה נשמע לי מוכר. האזנה ממוקדת יותר העלתה כי מדובר בשיר "טוב לחיות בעד ארצנו" של לא אחר מאשר אותו אושיק לוי. הסצנה הייתה על גבול הסוריאליזם: ילד יושב ומשחק במשאית בחדרו, תוך כדי חזרה על המשפט "תנו רק הזדמנות, טוב לחיות ולא למות". יום למחרת, בדרך לגן, הוא ביקש "אבא, שים את תנו רק" ואני כמובן נעניתי. לתדהמתי, הוא הכיר כמעט את כל מילות השיר וידע לומר אותן בכל פעם שעצרתי את המוזיקה ושאלתי אותו.

כאן המקום להבהרה קטנה: זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כשהיה צעיר יותר, הדבקנו אותו לסרטוני יוטיוב באנגלית (בכל זאת, ילד שלישי וכו'), מהם למד לבד מספרים, צבעים וגם אותיות באנגלית. לא אשכח את היום בו הסתכל על החולצה שלי באמצע האוכל ואמר לי את האותיות באנגלית הכתובות עליה, מבלי שכלל שאלתי אותו. באותו הרגע לקחתי דף וציירתי עליו את כל אותיות ה-ABC – הוא ידע 80% מהן. כמה ימים לאחר מכן עשינו לו מבחן מילים באנגלית של בערך 30 מילים – הוא ידע את כולן (וזה מתועד!)

מפה לשם, טחנו את השיר הזה כמעט כל בוקר בחודש האחרון בדרך לגן. לפני שבועיים החלטתי לשנות שיר והתחלתי להשמיע את "יונתן סע הביתה". תחילה הובעה התנגדות קלה אבל לפני יומיים עלינו לאוטו ובמקום "אבא, שים את תנו רק" שמעתי לפתע את "אבא, שים את יונתן".  לחצתי על שיר מספר שלוש בדיסק וכל מה שעבר לי בראש היה כמות הזמן שבזבזתי בשנים האחרונות בהאזנה למוזיקה מפגרת של כוכבי ילדים מעפנים בשעות נסיעה.

הילדים שלנו הם ספוג, בעיקר בשנותיהם הראשונות הם יקלטו כל מה שתיתן להם לקלוט. מוזיקה טובה, אוכל בריא, משחקים. זה לא שאנחנו לא יודעים את זה אבל לפעמים אנחנו מתעצלים לתת להם את מה שאנחנו יודעים שהם צריכים ומעדיפים לתת להם את מה שאנחנו צריכים – קצת שקט. במקום להיאבק להשמיע מוזיקה טובה, אנחנו נותנים את הפתרון הקל של יובל המבולבל ומיכל הקטנה, רק כדי שיהיה קצת שקט. יאמר לזכותי שניסיתי, בעיקר עם מיכל, להאזין למוזיקה טובה: ביטלס, רמי פורטיס, משינה. אבל אני מודה ומתוודה שבמקרים רבים פניתי למכנה המשותף הרחב של הילדים והשמעתי זבל. מודה!

אין כמו ילד שלישי בכדי לכפר על עוונות הילדים הראשונים ולתקן. האמת, זה גם יותר קל כי הגדולים מושכים אותו ממילא לכיוונים שלהם. בינתיים נראה כי נדב קולט גם לבד דברים, מבלי שאצטרך לדחוף לו את זה לאוזן. כשהשיר "יונתן סע הביתה" הסתיים, רגע לפני שהגענו לגן, הוא אמר "אבא, לא שמענו את תנו רק". הבטחתי שנעשה זאת בדרך חזרה והוא השתכנע לצאת מהאוטו לכיוון הגן. בדרך הוא שוב מלמל לעצמו את המילים – "טוב לחיות ולא למות" – ותחושת הגאווה שלי התחלפה לפתע בצמרמורת מפחידה.

זיכרונות ומנגינות

הבית כבר מלא ארגזים. עוד שבוע נארוז גם אנחנו את עצמנו, נחצה את המדרכה ונעבור דירה. כמי שחווה אינספור מעברי דירה בחייו, אני יכול להעיד שזהו אולי מעבר הדירה הפחות דרמטי מכולם, לפחות עבורי. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין שעבור הילדים שלי, ששניים מהם נולדו בדירה הזו והשלישית הגיעה אליה בגיל שנתיים וחצי, מעבר הדירה הוא קצת יותר מורכב. זה עדיין לא ניכר בהם ונדמה שהם לא ממש קולטים שאוטוטו אנחנו כבר לא כאן. אבל בין אריזת ארגז אחד לשני, בין תרומת בגדים ישנים לזריקת צעצועים מתפרקים לפח, יש רגעים שבהם נדמה שהם מתחילים להפנים.

מי כמוני יודע שהפנמה היא עניין של זמן. עברתי ערים, עברתי גם מדינות. החלפתי שלושה בתי ספר שונים בשלוש ערים שונות, כאשר אחת מהן הייתה בכלל בחו"ל. ברוב הפעמים, האסימון נפל רק לאחר המעבר, בלילות הראשונים במיטה, כשנשארתי לבד והבנתי שאתה נעשה אין להשיב. היו משברים גדולים ועם הצלקות שנותרו בעקבות משברים אלו אני חי כמעט מדי יום. אולם עם הזמן למדתי לקבל את המעברים הללו לטובה, לראות את הצד החיובי שבהם. ייתכן כי זו הסיבה לקהות החושים שפקדה אותי בשבועות האחרונים. כולה מעבר דירה, מה הסיפור?

מיכל ביקשה שאכנס איתה למיטה בשבוע שעבר לכמה דקות לפני השינה. כיבינו את האור, התכסינו ושוחחנו כמו מבוגרים. היא סיפרה על החששות שלה, על הרצון שלה להישאר בדירה והפחד שכל הזיכרונות ייעלמו לה. "הבית מלא בזיכרונות", היא אמרה, "אם נעבור דירה, אשכח אותם". הזכרתי לה שהכל בראש וגם אם היא שוכחת, יש לנו גיבוי בדמות סרטים ותמונות שעוזרים לנו לזכור חוויות טובות שעברו עלינו בבית הזה. הזכרתי לה את הסרט שעשיתי לה ליום הולדת שלוש, שהצפייה בו תמיד מרגשת אותה ומזכירה לנו איך הבית שלנו היה נראה לפני כמעט עשור.

בעקבות השיחה עם מיכל, חזרתי השבוע שוב אל הסרט הזה. למרות היותו סרט יום הולדת בבסיסו, הסרט תמיד מעלה בי זיכרונות עצובים, מתקופה של חוסר וודאות מקצועית וכלכלית, בה ביליתי בבית בחוסר מעש עקב פיטורין. יצא מן סרט עצוב/שמח כזה, שכל אחד לוקח ממנו משהו אחר. את כולם הוא שימח בזמנו. אותי הוא רק העציב. אני לא חושב על הזיכרון הזה ביום יום כי הדחקתי אותו, אבל הסרט הזה הנציח אותו עבורי ומזכיר לי בכל פעם מחדש שגם אם דברים נראים מתוקים, הם לא בהכרח כאלו. ונדמה לי שזה העניין עם זיכרונות (וגם עם הפייסבוק, אבל זה נושא לשיחה אחרת לגמרי) – אנחנו מדחיקים את הזיכרונות הרעים, מטאטאים אותם כאילו היו אבק על הבגדים, ודואגים לשמר רק את הזיכרונות המשמחים. כשאני מסתכל על קירות הבית שלי, אני לוקח ממנו בעיקר דברים טובים – שמחת ילדים, צחוקים מתגלגלים והמון אהבה – ומשתדל להתעלם או למחוק מהזיכרון אירועים פחות משמחים שקרו בו. טוב? רע? קטונתי. זו דרכו של העולם כנראה ואנחנו לא שונים מאף אחד אחר…

עוד שבוע נעבור דירה. בראש נשאיר את הזיכרונות הטובים, ובמידה ולא צילמנו יותר מדי סרטים בשנים האחרונות, כל הזיכרונות הפחות טובים ייעלמו בתת מודע שלנו ויפנו מקום לחוויות חדשות ומשמחות בדירה החדשה. גם מיכל תתרגל. היא הרי דומה לי מאוד ומי כמוני יודע כמה מהר שוכחים מעברי דירה ומתרגלים למצב החדש. אני שמח שלפחות לה, בניגוד אלי, יהיה עם מי לדבר ולשתף בפחדים ובלבטים שלה. אני מקווה שזה יהיה זיכרון שילווה אותה בדירות הבאות, גם אלו אליהן היא תעבור בלעדיי…

שי, ערן, נימרוד וקצת TLC

"אבא, ספר לי סיפור כשהיית קטן", עידו מבקש ואני, בפעם המי יודע כמה, נעתר לבקשה. הוא מתכסה בשמיכה ואני יושב לידו וגולש בדמיוני לירושלים של שנות ה-80, אל הימים בהם הורים חסרי אחריות חיו בשלום ללא הידיעה היכן מסתובבים ילדיהם בכל רגע נתון. אני מספר לו על שי, ערן ונימרוד שהיו שכנים שלי ושיחקו איתי יחד בחוג הכדורגל, משרטט ילדות חצי דמיונית, חצי אמיתית באמצעות שמות אמיתיים שמאחוריהם זיכרונות מעורפלים. כל זיכרון מוביל לסמטה אחרת, אולם כולם מתנקזים בסופו של דבר לסוף טוב וחיובי, שיקל את המעבר שלו לשינה וליום הבא.

עידו, כמו אחותו לפניו, אוהב את הסיפורים שלי. הם עוסקים בנושאים שהוא מכיר מקרוב. חוג הכדורגל, משחקי החצר בהפסקות בית הספר, נסיעות על אופניים בשכונה ומעשי שובבות של ילדים בני שבע. אני רואה איך בדמיונו הוא חושב מה היה עושה אם היה נתקל בסיטואציה דומה. לעיתים הוא כבר משלים את הסיפור בעצמו, כאילו יודע מראש כבר את הסוף. שי, ערן ונימרוד הפכו לחברי קבע בערבי הסיפור שלנו לפני השינה. אין לי מושג היכן הם נמצאים כיום אבל אני בטוח כי היו גאים במעלליהם, אם רק היו יודעים שמישהו שהיה איתם בכיתה ב1 בירושלים ובחוג הכדורגל השכונתי עדיין זוכר אותם.

הסיפורים הללו גם מדגישים את הפערים הבלתי נתפסים בין הילדות של עידו כיום, לילדות שלי בשנות ה-80, פערים שעידו מתקשה להאמין להם. כשסיפרתי לו שנסעתי לבד באוטובוס למשחק הכדורגל של החוג הוא חשב שאני עובד עליו; גם לסיפור על איש השלג שבניתי בחצר הבניין הוא סרב להאמין. "אמא שלך הרשתה לך?" הוא מקשה בכל סיפור מחדש ואני נאלץ להסביר, שוב, על השינוי שעברה ההורות בשנים האחרונות. ילדותי מצטיירת לפתע כילדות משוחררת, נטולת מגבלות ומחסומים, ילדות אחרת. ואני אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה כזו…

אתמול הוא התקשר אלי לעבודה וביקש רשות ללכת למגרש הכדורסל בשכונה ולזרוק לסל. אני כמובן אישרתי והוא לקח תיק, שם בקבוק מים, נעל את הבית ויצא. לבד. בלי טלפון. כשאשתי שמעה מה עשיתי היא חשבה שאני משוגע ולמשך ארבעים דקות תמימות, בהן לא ידענו מה עלה בגורלו, התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת. כשחזר הביתה, לאחר סיבוב ארוך במיוחד בשכונה, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. האמת היא שגם אני לא הבנתי. רציתי לעודד אותו לעצמאות, שמחתי שיצא לבד מהבית – כמו בסיפורים שלי – אולם לא יכולתי להתעלם מהחרדות שצצו לפתע, שהאפילו גם על כושר השיפוט שלי.

הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת לגמרי. מציאות בה הם כמעט ואינם יכולים לזוז מבלי לקבל אישור מהוריהם. את משחקי החצר החליפו משחקי המחשב, את חוג הכדורגל החליף האינטרנט. הם גדלים אל עולם השונה מהעולם בו גדלנו אנו ואני מתקשה להחליט היכן היה טוב יותר. לנו לא היו אפשרויות, להם יש יותר מדי; לנו לא הציקו ההורים, להם אנו מציקים יותר מדי – מה עדיף?

כשאני יושב לידו במיטה בערב, אנו שומעים את הרוח המייללת בחוץ והוא מבקש שאכסה אותו בשמיכה. באותו הרגע אני מבין לפתע את התשובה. היא לא כזו מורכבת, באמת. אנחנו חרדתיים יותר מהורינו, אבל מפצים על כך בחום ואהבה שרובנו לא קיבלנו כשהיינו קטנים. הסיפורים שלי מתארים מציאות בה החברים תופסים מקום מרכזי בחיי, בעוד תפקידם של ההורים הסתכם בארוחות בוקר וערב וחיבוק לפני השינה. במציאות בה חי עידו כיום, תפקיד ההורים משמעותי פי כמה וכולל, מלבד הזנה, גם קצת אחריות והרבה TLC . אני בטוח שכשעידו יספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא ידע להדגיש נקודה זו, בדיוק כפי שאני מדגיש מקומם של חברי ילדותי מכיתה ב1. כל דור והזיכרונות שלו…

על רגשות וילדים

שלוש פעמים הרכבתי את הלול בחדר הילדים – פעם אחת בשביל כל ילד – ופעמיים פרקתי אותו. אתמול הגיעה הפעם השלישית. בפעם הראשונה, אי שם ב-2006, נעזרתי במוכר מהחנות, שהגיע אלינו לדירה ברמת גן כדי להרכיב אותו. אתמול פרקתי אותו בחמש דקות, ככל הנראה בפעם האחרונה. מחר הוא יימסר למשפחה שצריכה אותו יותר מאיתנו ואנחנו נעבור עוד שלב בחיים, בדרך להתבגרות שלנו ושל הילדים שלנו. ניפרד לשלום מהעשור הרביעי לחיינו, בדרך לעשור החמישי ולחוויות שהוא מביא עימו.

מאז ומתמיד אמרתי שאת עשור הרביעי לחיי אני מקדיש לילדים, כדי שבגיל ארבעים אתחיל קצת ליהנות. תמיד אמרתי שאני רוצה לסיים אם החיתולים והמוצצים עד גיל ארבעים ולקבל את החיים שלי בחזרה. אלו היו אמירות של אדם שככל הנראה טרם הפנים שאת החיים שלו – לפחות כפי שהוא היה רוצה לראות אותם – הוא כנראה לעולם לא יקבל בחזרה. ההבנה הזו נפלה עלי כשחזרנו השבוע מחמישה ימים בכרתים. חופשת הכל כלול עם ים, בריכות, אוכל, ישראלים למכביר ושום דבר שמזכיר את המונח חופשה, לפחות כפי שאני מכיר אותו. זכורות לי גם אמירות שלי על כך שאין סיכוי שאסע לחופשה כזו. כשחזרתי הבנתי עד כמה טעיתי גם כאן. טעיתי כי חשבתי על עצמי כיחיד ולא על עצמי כחלק ממשפחה.

המונח "חופשה" עבר שינוי והוא אינו כולל עוד השכמה בעשר בבוקר, בטן גב בבריכה ושנת צהריים, אלא מרדף אחר ילדים בבריכה כבר בשמונה וחצי בבוקר ובליסת שלוש ארוחות מיותרות ביום לצד מאות משפחות ישראליות עם ילדים צרחנים, בדיוק כמו הילדים שלי. כשישבתי על שפת הבריכה, ברגע אחד שפוי והבטתי בזוג מחוסר הילדים שלידי, הבנתי עד כמה רב המרחק שלי מהם. הבנתי שהגעתי לכאן לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. כל המחשבות שהיו לי על גיל ארבעים החדש, התפוגגו להן לפתע. גיסי, שישב לידי, היטיב לנסח זאת: "כשהילד האחרון שלך יגיע לגיל 10, אז תוכל – אולי, אם יהיה לך כוח וכסף – לחזור לימים ההם".

רובנו מחפשים לחזור לאחור, לרגעים החופשיים שהיו לנו פעם, ללא הילדים. לא רע לי בגיל ארבעים אבל אני מודה שגם אני מתגעגע לפעמים לימים ההם. פחות בשביל הרגעים מפעם, יותר בשביל התחושות והרגש. ההתרגשות לפני דייט, הצמרמורת מהשיר החדש של הלהקה האהובה, המתח לפני משחק הכדורגל המכריע או הפרפרים בבטן ממפגש אקראי עם מישהי שמצאה חן. כל אלו היו ואינם – הם התחלפו ברגשות מסוג אחר, רגשות פחות אינדיבידואליים ויותר משפחתיים – התרגשות מהמילה הראשונה שהילד אמר, פרפרים בבטן לפני מופע הריקוד של הילדה או המתח לפני משחק הכדורגל של הילד.

אז נכון, פה ושם אפשר לגנוב חופשה קטנה לברלין, כפי שעשיתי לפני מספר חודשים. אפשר גם לטוס לראות הופעה טובה בלונדון או אפילו לנסוע לסקי. זה מצריך עבודה גדולה בארגון בייביסיטרים למכביר ומתאפשר רק בלוחות זמנים מאוד צפופים, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בחופשה מסוג אחר, חופשה בלחץ שלרוב אינה טומנת בחובה את ההתרגשות ההיא. אנחנו רגילים לפנות את הרגשות הפרטיים שלנו לכבוד אלו של הילדים, עד שקשה מאוד להדליק אותם שוב לפרק זמן מוגבל וקצר.

אולי הרגשות הללו יחזרו מתישהוא. אולי, כשהילדים יעזבו את הבית, או סתם לא ירצו לראות אותי יותר, אחזיר את עצמי למרכז ואסלק את הציניות לטובת הרגשות האבודים. אני תמיד מזכיר לעצמי לא לוותר ולהמשיך לחפש אותם – גם אצל הילדים – אבל גם עמוק בפנים. יחד עם זאת, אני מודה שכרגע, קצת קשה לי לראות אותם, בטח לא כשהם רחוקים ממני לפחות בעשור נוסף.

אתמול פרקתי את הלול של נדב. הוא כבר בן שלוש ויכול לעבור לישון במיטה רגילה. סה"כ עוד 7 שנים לחזרה לשגרה, כפי שאמר גיסי. זו בהחלט התקדמות.

All Things Must Pass

הרוח יללה בחוץ, כאשר השעון הראה חצות. אספתי את עצמי מהספה, קפוא עד לשד עצמותי וכיביתי את הטלוויזיה."אבא, אני לא מצליחה להירדם", מיכלי נעמדה לפתע מולי, "אתה יכול לישון איתי כמה דקות?". נכנסנו יחד למיטה הקטנה, היא הניחה את ראשה על זרועי ונרדמה תוך שתי דקות. הבטתי בה מקרוב והקשבתי לנשימתה הקצובה. בחוץ המשיכה הרוח לילל, התעטפתי בשמיכת הדובונים שלה והתקשיתי לצאת. היא תכף בת עשר, אולי זו הפעם האחרונה שהיא תבקש ממני לישון איתה במיטה ולחבק אותה. קלישאות של גיל 40 החלו לרוץ בראשי – איך הזמן עובר מהר, איך הילדים גדלים מהר, האם הספקתי לבלות איתם בשנים האלו. ניסיתי ליהנות מהרגע כמה שרק אפשר, משכתי עוד כמה דקות עד שעיני החלו להיעצם ועברתי למיטה שלי.

____________________________

כיביתי את האור בחדר ונכנסתי להרדים את נדב עם הבקבוק. העברתי את ידי בשערו הארוך, הארוך מדי. עיניו כבר החלו להיעצם אבל אני לא יכולתי להפסיק. כבר מספר שבועות שאני מתרגל סוג של פרידה מהשיער הבלונדיני הזה. עוד מספר שבועות אאלץ לקחת אותו להסתפר, כיוון שהשיער כבר מפריע לו לראות. אני אוהב את שערו הבלונדיני הארוך, אבל מבין שהגיע הזמן לקצץ אותו. אני יודע שכשהוא יסתפר, הוא כבר לא יהיה תינוק אלא ילד. כמו שאני, עוד מספר שבועות אחצה את גיל ה-40 ואהפוך למבוגר באופן רשמי. ולכן, כמעט בכל ערב אני גונב עוד כמה דקות איתו לפני השינה, מנסה ליהנות מהרגע, לפני שייעלם. לפני ששנינו נהפוך לבוגרים יותר.

____________________________

לחוג של עידו אני משתדל להגיע כמעט כל פעם. זה לא פשוט לפנות שעה וחצי פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים כדי לצפות בבן שלך משחק כדורגל. העניין הוא שגם כאן, אני מתקשה לוותר. אני יודע שאולי בשנה הבאה כבר יימאס לו מהמשחק, אולי יימאס לו ממני, אולי יגלה תחומי עניין חדשים. כל עוד הוא רוצה שאהיה שם, כל עוד אני נהנה להיות שם, אני מגיע. עומד מאחורי הגדר, מחלק הוראות ומחמאות ומנסה להיזכר האם גם אני שיחקתי ככה בגילו. כשאני מבין לפתע שמאז שהייתי בגילו, עברו כמעט 34 שנים, עוברת בי צמרמורת. ואני מזכיר לעצמי את הצמרמורת הזו בכל פעם שאני מתלבט האם להגיע לחוג או לא…

____________________________

הזמן לא מחכה לאף אחד, אמרו גדולים ממני. העניין הוא שרק עכשיו אני מתחיל להבין את זה. כשאני רואה את הרגעים הקטנים והשגרתיים הללו – החיבוק לפני השינה, השיער הארוך, האהבה לכדורגל – שזמנם קצוב, אני מבין שאם לא אנצל אותם עכשיו, הם ייעלמו.  ההכרה ש-All Things Must Pass הפכה בשבועות האחרונים למשמעותית עבורי. פתאום, בואכה גיל ה-40, מתחילה לחלחל ההכרה שצריך להספיק כמה שיותר ליהנות מהחיים, מהרגעים הקטנים והיפים שהם מספקים לנו כמעט מדי יום. לנצל אותם ולא לדחות אותם למחר או לשנה הבאה. ליהנות לפני שייגמרו. אני חושב שגיל 40 הוא גיל נהדר, בו הגעתי סוף סוף לבשלות – רגשית ואולי גם מקצועית . הבשלות הזו היא שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת בתקופה האחרונה. עכשיו צריך רק לנצל את הידע והתובנות הללו, שנחתו עלי פתאום, כדי להתחיל ליהנות…

אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".

חינוך טוב

כשהתקשרתי להזמין זוג כרטיסים להופעה של פורטיס, הסתבר לי שיש כרטיסים לילדים, במחיר מופחת. "בת כמה הבת שלך", התעניינה המוכרת ואני אמרתי, "תשע". "חינוך טוב", היא ענתה ואפשר היה לשמוע את החיוך שלה גם מעברו השני של הקו. הרגשתי טוב עם עצמי, למרות שלא הייתי בטוח שלגרור אחרי ילדה בת תשע להופעה לילית של כוכב רוק מזדקן, היה הדבר הנכון לעשות. נכון שהיא ביקשה – זה לא הגיע ממני – ונכון שהיא כבר מכירה אותו מהריאליטי. אבל בכל זאת, אולי זה מוקדם מדי? אולי אני דוחף? אולי זה לא בשבילה?

לא סתם מציעים גם כרטיסי ילד להופעות של רמי פורטיס. בעקבות הריאליטי, הוא הפך לנגיש יותר, בעיקר לילדים, שמילאו את הרחבה שמול הבמה. לא בטוח שהוא מת על זה – אפשר לשים לב שהוא לא תמיד יודע מה לומר להם ומעדיף לפנות למבוגרים שבקהל – אבל בסה"כ, אני חושב שזה עושה לו טוב. ספק אם היה יכול להמשיך לתדלק את הקריירה בלי האהבה שהוא מקבל מהדור הצעיר. לזכותו יאמר שהוא מבין את זה ומנסה להנגיש את ההופעות שלו לקהל החדש, באמצעות להיטים והרבה מהם – "אמריקה" (שהיה נדמה לי שאמר פעם שלא ישיר יותר), "ניצוצות", "חתול מפלצת" ועוד. למעשה, הייתה זו הופעה רק של להיטים, עם שני שירים חדשים בלבד, שנדמה שנתפרה גם למידותיו של הדור הצעיר. זו גם הייתה הסיבה בגללה החלטתי בסופו של דבר לקחת את מיכלי להופעה.

למרות זאת, השאלה אם לדחוף אותה לכיוון המוכר והאהוב שלי, או לתת לה להגיע אליו בעצמה, המשיכה להציק לי. מצד אחד, אי אפשר לנטרל לגמרי את ההשפעות שיש לבית על הילדים, שבדרך כלל נמשכים  לכיוונים שמעניינים את ההורים שלהם – זה קרה למיכלי עם המוזיקה, בדיוק כפי שזה קורה לעידו עם הכדורגל. מצד שני, אין ספק שיש כאן גם יד מכוונת מלמעלה, שמשמיעה להם את המוזיקה הזו באוטו, שרואה איתם משחקי כדורגל.  האם הם יכלו להתפתח לכיוון אחר, אלמלא הייתי מנווט את דרכם מלמעלה?

כשמתחילה ההופעה, אני מביט במיכלי. היא צועקת "פורטיס מ-ש-ו-ג-ע" כשהוא עולה לבמה. בשיר "נעליים" היא חולצת את כפכפיה ומנפנפת בהם באוויר. כשמתחיל "חתול מפלצת" היא דוחקת בי לקום מהכיסא ולגשת אל הבמה לרקוד עם כולם. את "ניצוצות" היא מכירה בע"פ (היא שרה את השיר הזה בתחרות השירה בבית הספר). לפעמים נדמה לי שהיא עושה את הדרך הבטוחה להיות רוקיסטית בועטת עוד כמה שנים. אני מביט בה וחושב שאולי אני ספקן מדי, אולי זה באמת מה שהיא אוהבת ורוצה ומי אני שאמנע ממנה את זה.

העניין הוא שאותי אף אחד לא דחף לכיוונים האלו. אני הגעתי אליהם לבד, בררתי אותם אחד לאחד עד שבסוף מצאתי את מה שאני אוהב. אני מייחס זאת לחינוך אחר שקיבלתי, השונה מהחינוך המאוד מעורב שאני מעניק לילדים שלי. ואולי זו התשובה שאני מחפש – כהורה המעורב בגידול הילדים שלו, אך טבעי הוא שהם נמשכים לכיוונים המעניינים אותי, כיוון שהם מבלים איתי הרבה יותר מכפי שאני ביליתי עם ההורים שלי. לא  עניין של מה בכך בהורות המודרנית בה אנו חיים כיום.

את המחשבה קוטעת שיחת טלפון. על הקו עידו, שמעדכן אותי שבית"ר הבקיעה כרגע שער ומובילה 0:1. למיכלי מתחיל להיות קר ואני נותן לה חולצה שלי שמצאתי בתיק. כשאני מביט בה, עטופה בחולצת  Star Wars ומלמלת לעצמה את מילות השיר "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", אני מבין לפתע את גודל ההשפעה שלי על הילדים שלי. איני יודע אם היא שלילית או חיובית, אם הם יודו לי עליה או ישנאו אותי אח"כ (אם מיכלי בדרך להיות רוקיסטית בועטת, האופציה השנייה נשמעת סבירה יותר…הם שונאים כל דבר), אבל אני יכול להיות בטוח בדבר אחד: אני נוכח בחיים שלהם. לטוב או לרע, אני נמצא שם. ואם המחיר של זה יהיה אהבה בלתי מוסברת לסרטי פנטזיה או חיבה לכוכבי רוק מזדקנים, אני לוקח את האחריות המלאה. אני רק מקווה שבשקלול היתרונות והחסרונות, הם יצאו מרוצים בסופו של דבר…

.

אין קץ לילדות

היתרון הגדול של פורטיסחרוף טמון לא רק בביצועים האנרגטיים, אלא בעיקר במטענים שנושאים איתם השירים שלהם. המטען הוא סובייקטיבי כמובן, אבל מבט חטוף בקהל מעלה הנחה, לא בלתי סבירה בעליל, לפיה הצמתים בהן נפגש הקהל עם השירים האלו במהלך השנים הן אותן הצמתים. השיר ההוא שלא הפסקנו לשמוע במחששה בבית הספר, ההוא שטחנו בטירונות, ההוא שלא הפסקנו לשמוע בטיול לחו"ל וההוא שדרשנו להוסיף לפלייליסט בחתונה. כל הצמתים הללו טעונים בנוסטלגיה, בזיכרונות ילדות שכבר שכחנו. גם אני לא האמנתי שרגע לפני גיל 40, עם כרס ושלושה ילדים, אני אבקש בצעקות "מקרר שיקרר לי את המוח", כפי שעשיתי לפני 15 שנה. וכשצעקתי, הבנתי, כמאמר הקלישאה, שאין קץ לילדות. וטוב שיש מי שמזכיר לי את זה.

נער הייתי וגם התבגרתי (וסליחה על השיבוש, זקן אני עדיין לא), ראיתי הרבה הופעות בישראל ובחו"ל, של אמנים גדולים ומוכרים, ובכל זאת, ספק אם חוויתי הנאה מרגשת יותר מזו שחוויתי ביום חמישי האחרון (14.5) בהופעה של צמד הרעים הללו. זו לא הייתה הופעה מושקעת במיוחד, גם לא עמוסה ברעשי רקע, זיקוקים ופירוטכניקה. זו פשוט הייתה הופעה מרגשת וזאת למרות העדר הדרן ראוי, שהעיב קצת על סיום המפגש איתם והשאיר תחושה חמצמצה של עוד. למי שאוהב את פורטיסחרוף, זה לא כל כך שינה. השלם היה גדול משמעותית מסך כל חלקיו ובמקרה של שני אלו, הגודל דווקא כן קובע.

אני אמנם אדם נוסטלגי, אבל לא מאלו שמתרפקים בערגה על ימי בית הספר, או הצבא. טוב לי גם עכשיו, ממרום שנותיי עם הכרס והילדים. יחד עם זאת, מאקורד הפתיחה ועד למחיאת הכף האחרונה, הרגשתי שאני נשאב חזרה בזמן למחוזות אחרים, לזיכרונות נעימים מהימים ההם. סוכני הזיכרון שניגנו על הבמה מולי בכימיה ואיזון מושלמים, החזירו אותי לביקור בזק בכל אותן הצמתים בהם עברתי בחיי. לא את כולן אני זוכר לחיוב, אבל את כולן אני זוכר בזכותם. וזה משהו שאיני יכול לומר על להקות אחרות, שעדיין פעילות, כמו משינה, תיסלם או אפילו מוניקה סקס.

ויש גם את העניין המוזיקלי שרק העצים את תחושת הנוסטלגיה. השירים נשמעים עדיין רלבנטיים ומעודכנים, הביצועים (ברובם) היו מעולים וגם אם פה ושם נרשמו מבוכות קטנות ("הנה בא השקט" כשיר סיום?) הרי שהם בגדר פסיק בלבד בביקורת הכללית החיובית. הכימיה שהביאה איתה את אלבומי המופת שלהם ביחד ולחוד עדיין חיה ובועטת, השיגעון עדיין קיים ופורטיס עדיין משכנע כמשוגע התורן. היה זה מחזה סוריאליסטי לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה ולדעת שלמרות שהוא נראה ונשמע כמו ראש וראשון למשוגעים, הוא עדיף לאין ערוך על הפוליטיקאים האמיתיים שהושבעו באותה השעה בדיוק לממשלה.

ויש גם את העניין הפעוט עם הבת שלי, 9 בסה"כ, שהתחברה בצורה מדהימה לחלק מהשירים של הצמד. את "ניצוצות" למשל, היא בחרה לשיר בתחרות שירה בבית הספר. לפני שיצאתי היא אף ביקשה שאקח אותה איתי להופעה, כדי שתוכל לראות גם את "אין קץ לילדות" ו-"אמריקה". היא ביקשה גם שאצלם לה את "ניצוצות", כדי שתוכל לשפר את השירה שלה. הצטערתי שלא יכלה לבוא איתי אבל הרגשתי באותה הנשימה גאווה – גאווה על שהצלחתי להעביר משהו מזיכרונות הילדות שלי לבת שלי, גאווה על כך שיש לנו אהבה מוזיקלית משותפת וגאווה על כך שהיא הבת שלי. צילמתי לה את פורטיסחרוף שרים "ניצוצות", אבל לא הצלחתי לצלם גם את הלחלוחית שהייתה לי בעיניים באותו הרגע, כשנזכרתי בביצוע שלה והבנתי לא רק שלילדות שלי אין קץ, אלא שגם שזכיתי לשתף אותה עם הילדים שלי.

צחוק מתגלגל

בסופו של דבר, התשובה היא צחוק מתגלגל. כך אני מספר לכל מי ששואל אותי על מה ההבדל בין שני ילדים לשלושה. לאלו שמרימים גבה אני מסביר על צחוקו המתגלגל של נדב, שמדביק את כל הסובבים אותו תוך מספר שניות ועל תשומת הלב שהוא מושך מהילדים. ולאלו שעדיין לא מבינים את הקשר, אני מספר כיצד התנהלנו עם בתנו הראשונה מיכלי וכיצד אנו מתנהלים עם בננו השלישי נדב. לרוב זה מספיק וכשהם פורצים בצחוק מתגלגל, הם כבר מבינים לבד על מה אני מדבר. וזה הכל. באמת שאין שום דבר מעבר לזה. נכון, זה יותר קשה, לפעמים מצריך קצת לוגיסטיקה או עזרה מחברים ומשפחה. אבל אם מסכמים את כל היתרונות ומקזזים אותם עם כל החסרונות, נותרים עם דבר אחד, יחיד ומיוחד: צחוק מתגלגל.

תיאוריית הפלורסנט שלי, עליה הרחבתי בפוסטים קודמים, מחזיקה מעמד בינתיים לא רע. טענתי הייתה כי בעוד הורים לילד ראשון נאלצים לגשש את דרכם בחשיכה גמורה, הורים לילד שלישי כבר מכירים את הדרך, כיוון שהיא מוארת באורם של השניים שהגיחו לעולם לפניו (ע"ע הפלורסנט). נדב כבר בן שנה וחצי ונדמה כי הפלורסנט שהגיח יחד איתו לא רק האיר את הדרך בה אנחנו הולכים, אלא גם שינה קצת את ההתנהלות השוטפת שלנו בכל הנוגע לילדים. זה ניכר בעיקר בתקופה האחרונה ובא לידי ביטוי בשחרור הרסן כלפיו ובהיעדר הקפדה על דברים שפעם היו חשובים לנו הרבה יותר. אז נכון, הוא לובש לפעמים את אותם הבגדים וכן, לפעמים מחפפים את עניין המקלחת (אין צורך להחמיא על משחק המילים המתוחכם) או האוכל. מה שלא עבר בשלום עם שני הילדים הראשונים – מיכלי למשל מעולם לא נכנסה לאמבט לפני שנמדדה בו, באמצעות מד מעלות יקר במיוחד, טמפרטורה של 27 מעלות – זורם עם הילד השלישי ביתר קלות. או שלא, אבל לאף אחד זה כבר לא מפריע יותר מדי.

כמובן שיש את נושא המחלות, שמשבש תדיר את השגרה ועלול הוציא כל בר דעת מדעתו. וכן, עברנו כמה רגעים קשים בשנה וחצי האחרונות, כמה ביקורים מיותרים בבתי חולים או במרפאות עמוסות בילדים צווחניים והורים לחוצים. ובכל זאת, כאשר אנו נזכרים בטיפול בנדב לעומת הטיפול במיכלי, נזכרים כיצד התדפקנו אחוזי טירוף על מרפאת 24 שעות בגלל איזה קוץ שנכנס לה לרגל או שילמנו סכומים מטורפים למומחים שבדקו שהיא הולכת כמו שצריך, אנו לרוב פורצים בצחוק מתגלגל. כי אמרו את זה קודם לפני, אבל זה דווקא כן משנה – ילד שלישי הוא אמנם שובר שוויון, אבל מי אמר שצריך שוויון בחיים?

העדר השוויון אמנם משנה את איזון המשפחה, אולם הוא לא משאיר מקום לדאגות או לחצים, שהיו מנת חלקנו עם הילדים הראשונים. למעשה, ככל שהחיים יותר עמוסים, כך יש פחות זמן לדאגות. זה לא שהן לא קיימות, אולם בין השיעורים של מיכלי לחוג הכדורגל של עידו, בין ארוחות הערב למקלחות, אין בנמצא די זמן לחשוב עליהן. וכך נוצר האבסורד לפיו ככל שאתה עמוס יותר, כך אתה רגוע יותר. כמו בתמונה החביבה הזו של נדב, שצילמתי בשבוע שעבר – ילד בן שנה וחצי שמתחמם בשמש החורפית של אמצע דצמבר – תמונה שהשקט שלה מלמד לא רק על הילד ממול המצלמה, אלא גם על הבחור מאחוריה.

וכל זה מבלי שהזכרתי את הילד עצמו, את בלוריתו המתנפנפת, חיוכו הכובש, אהבתו לספרים וכמובן צחוקו המתגלגל. או ששכחתי שגם הגדולים צחקו כך, או שהוא פשוט יותר מצחיק מהם. כך או אחרת, ברגע ששומעים את צחוקו, אי אפשר להוריד את החיוך מהפנים. גילו הצעיר לא מאפשר לי לאפיין אותו בתכונות אופי מיוחדות בינתיים, אולם אם אני מוכרח להניח את הז'יטונים על תחום שיתאים לאופיו השובב, אלך על משהו שקשור למשחק או הומור. אחרי הרקדנית/זמרת והכדורגלן שכבר נמצאים בבית, הגיע הזמן למישהו שגם ינער קצת את שני ההורים הרציניים יתר על המידה שלו. או לפחות יגרום להם לפרוץ בצחוק מתגלגל שיזכיר להם, בכל פעם מחדש, את היתרונות שמביא איתו הילד השלישי למשפחה.