באה המנוחה ליגע

הדרך לחיפה התארכה הערב וגרמה לי לשקוע בשרעפים. ברדיו התנגנו ברצף קלפטון, וודר ודילן ולרגע הרגשתי בר מזל. שורה מהשיר של אלטון ג'ון תפסה את אוזני. "כולנו חולמים לעזוב", הוא שר, "אבל מוצאים עצמנו כל הזמן מנסים לחזור חזרה הביתה" (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב). אחריו שר תומר ישעיהו את "שיר העמק" המקסים של אלתרמן ("באה המנוחה ליגע") על ארץ ישראל של פעם ולפתע הרגשתי שאני ממש רוצה לחזור הביתה. לא במישור הפיזי, אלא יותר במישור הרגשי. לעזוב את הלחצים, הטרדות והדאגות, להיכנס לחדר הילדות שלי בירושלים, להתכסות בפוך ופשוט ללכת לישון.

יש ימים בהם אני עדיין מרגיש ילד ירושלמי קצת תמים, קצת נאיבי, שרק רוצה לשחק כדורגל ולקרוא ספרי הרפתקאות של אניד בלייטון. אני נהנה לחשוב שמאז ימי נעורי התבגרתי והשתניתי אבל האמת היא שמבחינת האופי שלי, נותרתי אותו דבר בדיוק. עוד 1,000 הרצאות או הופעות בטלוויזיה לא ישנו את עצם היותי מופנם ועוד 1,000 חברים נוספים בפייסבוק לא יהפכו אותי לחברותי או תקשורתי יותר מכפי שאני כיום. ניסיתי (ואני עדיין מנסה) להתרחק מתכונות האופי שלי, להתרחק מהבית שלי, כדי להיטמע בסביבה. אבל כמו שאמר אלטון קשישא, בסופו של דבר, כל מה שאנחנו רוצים זה פשוט לחזור הביתה.

נורא קל ללכת לאיבוד בהיצע הבלתי נתפס של אפשרויות והזדמנויות שיש לעולם להציע לנו. העולם הוירטואלי רק העמיק את הבעיה הזו, בכך שאפשר לנו גם להשוות את עצמנו לאחרים. בעולם בו כל אחד מנסה להראות כמה טוב לו, כמה כיף לו, נהיה פתאום נורא קשה לחיות עם מי שאנחנו. ככל שאנחנו רוצים עוד (כי לכולם יש), כך אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת. כך עושים כולם בעידן הרשתות החברתיות. אם אתה לא איתם, אתה כנראה נגדם, כמאמר הקלישאה. אני שומע את זה הרבה לאחרונה, גם בגלל שינוי הסטאטוס המשפחתי שלי, אבל לא רק. בעיה.

אני מוצא עצמי בשנה האחרונה "עובד" נורא קשה. משתדל להיות שנון, להגיב מהר, לתת את הרושם של אחד שמבין, שיודע מה הוא עושה. להרשים כדי לשרוד. חתיכת עבודה, שהחלק הקשה שלה, לפחות בעיני, הוא להיות זמין כל הזמן לכולם. כי אם אתה לא שם, כנראה שאתה לא קיים ואף אחד באמת לא רוצה להיות לא קיים, גם אם זה האופי שלו. אז מתאמצים עוד קצת ועוד קצת, רק כדי להישאר רלבנטיים, רק כדי להישאר בתמונה. בזמן האחרון התחלתי קצת לזייף, כנראה עניין של גיל. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אני בדרך הנכונה.

תוך כדי מחשבות, עצרתי בדרך חזרה מחיפה בארומה, כדי לשתות קפה. בקצה השולחן, כאילו קרא מישהו את מחשבותיי, המתין לי הספר "החמישייה בורחת" של אניד בלייטון. זו שערגתי אליה דקות קודם לכן, זו שכשאני רואה אותה, אני מרגיש שוב בבית, מרגיש שוב אני. לא יכולתי שלא לחשוב  שזוהי דרכו של היקום לרמוז לי שלמרות הכל, כנראה שאני בדרך הנכונה. שכנראה הנאמנות לעצמך היא הדבר הנכון לעשות. אמנם הצטערתי לרגע שלא חשבתי על דברים חומריים יותר (כמו כסף למשל) אבל בסה"כ שמחתי בחלקי. הרמז הובן, באה המנוחה ליגע.

*הפוסט נכתב במקור מספר חודשים לפני השתלטות הקורונה על חיינו. עקבותיו אבדו והוא נמצא רק לאחרונה ולכן מפורסם כעת.

ערך סנטימנטלי

בקיץ 2007, רגע לפני שעברנו דירה, עשיתי סדר בדירה השכורה וזרקתי כמה דברים לפח. כעבור מספר דקות נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד השכן, שהגיש לי שתי שקיות קטנות ודהויות במיוחד. "לקחתי את הארונית שזרקת", הוא אמר בקול מתנצל, "וכשניקיתי אותה, מצאתי את השקיות האלו מודבקות על אחת המגרות מאחור". בשקיות היו טבעת זהב ושעון יד ישן, שהיו שייכים ככל הנראה לסבי וסבתי, שהדירה הייתה בבעלותם לפני עשרים שנה. "הכרתי אותם", הוא התנצל שוב, "אני יודע שיש לדברים כאלו ערך סנטימנטלי".

העברתי את השעון והטבעת לאבי, שאימו התגוררה בדירה זמן רב. לגבי הטבעת, היה ברור שהיא שלה אולם מכיוון שהיא התחתנה בשנית, לא היה ברור למי מבין הגברים בחייה היה שייך השעון: לסבי או לסבי החורג. עצם העובדה שהוא השתמר בארונית המתקלפת, מוסלק במעטפה המודבקת למגירה זמן כה רב, העידה עד כמה היה רב ערכו הסנטימנטלי עבורה. גם סבי וגם סבי החורג נפטרו לפני סבתי והשעון היה, ככל הנראה, אחת המזכרות היחידות שהשתמרו בחייה של סבתי לאחר לכתם. היא שמרה עליו מכל משמר ודאגה להחביא אותו כדי שלא ייעלם.

אנחנו תכף מתחילים לארוז את דירתנו שוב ויצא לי לחשוב השבוע על המונח ערך סנטימנטלי ועל הפיחות במעמדו בשנים האחרונות. בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים כיום, אין ערך סנטימנטלי לכלום, כיוון החומריות מפנה את מקומה לדיגיטליות ומכתבי האהבה וההקדשות האישיות נשלחות לאוויר באמצעים דיגיטליים. יחד עם הערך הסנטימנטלי הולכת לאיבוד גם האינטימיות – הברכות הופכות לפומביות וכמוהן גם המתנות, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים. חשיבות פרסומה של הברכה ברבים עולה לעיתים על עצם הברכה עצמה והיא הופכת לכורח שאנו מבצעים כדי להראות לכל העולם שאנחנו אוהבים, לא רק למושא האהבה עצמו.

מה נשמור אנחנו עוד עשרים שנה במגירה? מה נחביא ונוציא מדי פעם כדי להיזכר בימים עברו? האם זה יהיה הפוסט שהעלנו וקיבל 200 לייקים ביום ההולדת או יום הנישואין? או שאולי נצפה יחד בשיר שהקדשנו דרך היוטיוב? מה שבטוח, לאף אחד מהדברים שישתמרו אצלנו לא יהיה ערך סנטימנטלי. הם אולי יזכיר לנו נשכחות אבל בעידן בו אנו מעלים הגיגים למרחבים הדיגיטליים כמעט ללא הבחנה, הם וודאי יבלעו באינספור הברכות, האיחולים וההקדשות שכתבנו בחיינו. מה ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת? מה נאמץ על ליבנו לנצח?

השבוע, עשור לאחר שהתגלה בארונית המתקלפת, הגיע פיתרון החידה – במייל שקיבלנו מיצרנית השעון נמסר כי השעון נרכש בברלין ב-10.8.39. לא נמסר מי רכש אותו אבל כיוון שסבתי וסבי הכירו בפולין וכיוון שסבי החורג הגיע מגרמניה, רוב הסיכויים שהשעון היה שלו. מה עשה סבי החורג בברלין שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה? האם רכש את השעון לעצמו? אולי קיבל אותו במתנה ממישהי שרכשה אותו עבורו? אלו שאלות שלא אקבל עליהן מענה ככל הנראה. ואולי גם אין צורך. כשאני חושב על המסע הארוך שעשה השעון הזה, מברלין הנאצית למדינת ישראל, כשאני חושב על פרק הזמן שהיה על ידו של סבי החורג ועל הזמן הרב – למעלה מ-20 שנים – שהשתמר מאחורי המגירה בארונית המתקלפת, אני מבין ערך סנטימנטלי מהו. אני מבין שאנו חיים בעולם שהולך ונכחד, עולם הולך ומשתנה. ערכו הסנטימנטלי של השעון מבטל את הצורך בקבלת התשובות הללו, כיוון שהשעון הוא התשובה עצמה.

בעוד שבועיים נתחיל לארוז. ודאי אמצא כמה מזכרות מהעידן שקדם לפייסבוק ולגוגל, הימים בהם כתבתי שירים ושלחתי מכתבים. שום דבר מהדברים הללו, המייצגים את העולם הישן שלי, ודאי לא ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת. חלקם ודאי גם ייזרק לפח כלאחר יד בגלל תירוצי אחסון למיניהם. הזמנים משתנים, כך אמרה לי סבתי די מזמן וכך אמרה לי גם אימי לאחרונה. אני מתחיל להרגיש זאת בעצמי…

על רגשות וילדים

שלוש פעמים הרכבתי את הלול בחדר הילדים – פעם אחת בשביל כל ילד – ופעמיים פרקתי אותו. אתמול הגיעה הפעם השלישית. בפעם הראשונה, אי שם ב-2006, נעזרתי במוכר מהחנות, שהגיע אלינו לדירה ברמת גן כדי להרכיב אותו. אתמול פרקתי אותו בחמש דקות, ככל הנראה בפעם האחרונה. מחר הוא יימסר למשפחה שצריכה אותו יותר מאיתנו ואנחנו נעבור עוד שלב בחיים, בדרך להתבגרות שלנו ושל הילדים שלנו. ניפרד לשלום מהעשור הרביעי לחיינו, בדרך לעשור החמישי ולחוויות שהוא מביא עימו.

מאז ומתמיד אמרתי שאת עשור הרביעי לחיי אני מקדיש לילדים, כדי שבגיל ארבעים אתחיל קצת ליהנות. תמיד אמרתי שאני רוצה לסיים אם החיתולים והמוצצים עד גיל ארבעים ולקבל את החיים שלי בחזרה. אלו היו אמירות של אדם שככל הנראה טרם הפנים שאת החיים שלו – לפחות כפי שהוא היה רוצה לראות אותם – הוא כנראה לעולם לא יקבל בחזרה. ההבנה הזו נפלה עלי כשחזרנו השבוע מחמישה ימים בכרתים. חופשת הכל כלול עם ים, בריכות, אוכל, ישראלים למכביר ושום דבר שמזכיר את המונח חופשה, לפחות כפי שאני מכיר אותו. זכורות לי גם אמירות שלי על כך שאין סיכוי שאסע לחופשה כזו. כשחזרתי הבנתי עד כמה טעיתי גם כאן. טעיתי כי חשבתי על עצמי כיחיד ולא על עצמי כחלק ממשפחה.

המונח "חופשה" עבר שינוי והוא אינו כולל עוד השכמה בעשר בבוקר, בטן גב בבריכה ושנת צהריים, אלא מרדף אחר ילדים בבריכה כבר בשמונה וחצי בבוקר ובליסת שלוש ארוחות מיותרות ביום לצד מאות משפחות ישראליות עם ילדים צרחנים, בדיוק כמו הילדים שלי. כשישבתי על שפת הבריכה, ברגע אחד שפוי והבטתי בזוג מחוסר הילדים שלידי, הבנתי עד כמה רב המרחק שלי מהם. הבנתי שהגעתי לכאן לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. כל המחשבות שהיו לי על גיל ארבעים החדש, התפוגגו להן לפתע. גיסי, שישב לידי, היטיב לנסח זאת: "כשהילד האחרון שלך יגיע לגיל 10, אז תוכל – אולי, אם יהיה לך כוח וכסף – לחזור לימים ההם".

רובנו מחפשים לחזור לאחור, לרגעים החופשיים שהיו לנו פעם, ללא הילדים. לא רע לי בגיל ארבעים אבל אני מודה שגם אני מתגעגע לפעמים לימים ההם. פחות בשביל הרגעים מפעם, יותר בשביל התחושות והרגש. ההתרגשות לפני דייט, הצמרמורת מהשיר החדש של הלהקה האהובה, המתח לפני משחק הכדורגל המכריע או הפרפרים בבטן ממפגש אקראי עם מישהי שמצאה חן. כל אלו היו ואינם – הם התחלפו ברגשות מסוג אחר, רגשות פחות אינדיבידואליים ויותר משפחתיים – התרגשות מהמילה הראשונה שהילד אמר, פרפרים בבטן לפני מופע הריקוד של הילדה או המתח לפני משחק הכדורגל של הילד.

אז נכון, פה ושם אפשר לגנוב חופשה קטנה לברלין, כפי שעשיתי לפני מספר חודשים. אפשר גם לטוס לראות הופעה טובה בלונדון או אפילו לנסוע לסקי. זה מצריך עבודה גדולה בארגון בייביסיטרים למכביר ומתאפשר רק בלוחות זמנים מאוד צפופים, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בחופשה מסוג אחר, חופשה בלחץ שלרוב אינה טומנת בחובה את ההתרגשות ההיא. אנחנו רגילים לפנות את הרגשות הפרטיים שלנו לכבוד אלו של הילדים, עד שקשה מאוד להדליק אותם שוב לפרק זמן מוגבל וקצר.

אולי הרגשות הללו יחזרו מתישהוא. אולי, כשהילדים יעזבו את הבית, או סתם לא ירצו לראות אותי יותר, אחזיר את עצמי למרכז ואסלק את הציניות לטובת הרגשות האבודים. אני תמיד מזכיר לעצמי לא לוותר ולהמשיך לחפש אותם – גם אצל הילדים – אבל גם עמוק בפנים. יחד עם זאת, אני מודה שכרגע, קצת קשה לי לראות אותם, בטח לא כשהם רחוקים ממני לפחות בעשור נוסף.

אתמול פרקתי את הלול של נדב. הוא כבר בן שלוש ויכול לעבור לישון במיטה רגילה. סה"כ עוד 7 שנים לחזרה לשגרה, כפי שאמר גיסי. זו בהחלט התקדמות.

Radio Jordan

שיחקתי קצת עם המזלג ששימש כאנטנה, כדי להפחית את רעשי הרקע שהשמיע הרדיו. לא שהיה יותר מדי מה לשמוע – השיר החדש של הלהקה שאינני מכיר נוגן זו הפעם החמישית, רק באותו הערב – אבל חשבתי שאולי לקראת חצות, יתחלף העורך, אולי הדיסק של הלהקה יישרט ואזכה לשמוע משהו אחר. אם רק אצליח לסדר את האנטנה הארורה עם המזלג. לבסוף התייאשתי וחזרתי לספר שלי.

ב-1996 ישבתי בתוך אוהל צבאי, אי שם במדבר יהודה והעברתי משמרות לילה בחמ"ל בהאזנה ל- Radio Jordan, התחנה היחידה שקלט הרדיו הממוזלג שאלתרתי. המון שירי קיטש, לעיתים הבלחות של מוזיקה טובה והעדר מוחלט של פלייליסט. את השיר של הלהקה הזאת למשל, שמעתי בחודש אחד יותר פעמים מאשר בני משפחתם של כל חברי הלהקה יחד שמעו. ג'ורג' אורוול העביר את זמני בערבים ואלאניס מוריסט העבירה את זמני בלילות. הייתי מתקשר לחטיבה לשוחח עם מש"קיות משועממות כמוני, מנסה את מזלי ב"ציפורי לילה" בגלי צה"ל (למרות שכלל לא קלטתי את התחנה ברדיו הממוזלג) ובאופן כללי, מעביר לילות שלמים מבלי לעשות כלום.

שום דבר לא היה ממש חשוב באותם הימים, מעבר ליציאות הביתה ותפקודו התקין של תנור החימום באוהל. בעולם של היום, בו אני מוטרד מדי יום מדי הרבה בעיות קיומיות, בצבא לא הטריד אותי דבר. האם יצליחו וינסטון סמית' ואהובתו לשמור על הרומן שלהם בחשאי, האם אספיק להגיע לארוחת הערב בזמן והאם אצליח לקלוט הלילה את Radio Jordan כמו שצריך. זהו בערך. התשובות לשאלות הללו אגב, היו תמיד שליליות. ועדיין, נעים להיזכר בלילות הללו, בהם עבדתי שעות נוספות (בכל פעם עם סכו"ם אחר) בכדי לנסות לקלוט רדיו שהשמיע כל הלילה את אותו השיר. לילות לבנים שנצבעו באורם של כוכבים, בהם רקמתי חלומות והפלגתי בדמיוני מסביב לעולם.

לעיתים הייתי מאזין לשדרנים הירדנים, שהעבירו לילות שלמים בהשמעות חוזרות לאותם השירים. האנגלית הקלוקלת שלהם, יחד עם רמת הריכוז שלי, שדעכה ככל שהעמיק הלילה, הפכו את התכניות לממבו-ג'מבו אחד גדול. זה היה מצחיק ועצוב בו זמנית. נלחמתי בכך בשבועות הראשונים – אפילו גנבתי תרבד מהמטבח כדי לנסות לקלוט את רשת ב' – אבל הרדיו שלי נותר בסורו. בסוף ויתרתי. הכרתי את השדרנים בשמם הפרטי, ידעתי מתי הם עולים לשידור. לקראת הסוף, אפילו ידעתי אילו שירים ישודרו.

 יש משהו מאוד קסום במדבר בלילה, כאשר אתה פוגש את הטבע במלוא עצמתו. שועלים מרחרחים את האוהלים, הגמלים נוברים בערימות האוכל בפחים וחיילים נרדמים בעמדות שמירה. הייתי יוצא עם הכיסא לפתח האוהל, ומקשיב לשקט. המחנה הצבאי רועש וגועש ביום-יום אולם בלילה הוא הולך לישון. יחד איתו הולכים לישון גם החוקים, הנהלים והפקודות. הייתי מוריד חולצה בקיץ, או מתעטף בשמיכה בחורף, ויצא לצפות בכוכבים. לפעמים גם הייתי נרדם על הכיסא, רק כדי להתעורר מעוד השמעה של אותו השיר ברדיו.

מדהים אותי לחשוב שקילומטרים בודדים מירדן, החזקתי באחריות כוללת לשלומו של גדוד שלם מהחמ"ל שלי. נער בן 20 שבאמתחתו ספר מחתרתי וסכו"ם בלבד. נער שניסה להבין מדוע מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות ובורות היא כוח. עד היום אני לא בטוח שירדתי לעומקם של רעיונות פילוסופיים אלו. אני רק יודע שכששמעתי אתמול את השיר הזה שוב ברדיו, הוא הצית בי זיכרונות עמומים שהייתי חייב להעלות על הכתב, כדי שלא ישכחו.

המכונית הישנה

השבוע ראיתי את המכונית הישנה שלי בתחנת הדלק. אומרים שאף פעם לא שוכחים אהבה ראשונה – אני חושב שהכלל הזה תקף גם למכונית הראשונה. לוחית הזיהוי אישרה את מה שחשבתי ממבט ראשון – זו הפולקסוואגן פולו שנת 97 האדומה שהייתה ברשותי במשך כמעט ארבע שנים. הקפתי אותה בסקרנות כדי לראות מה עבר עליה מאז שנפרדו דרכנו, לפני כ-15 שנה.  אחרי שני סיבובים והצצה פנימה הבנתי שאני הוא זה שהשתניתי. היא נותרה אותו הדבר.

זיהיתי את השבר על ידית ההילוכים שהתעצלתי להחליף במשך שנים – הידית שתמיד הפריעה לזו שישבה לידי לעבור לכיסא שלי. זיהיתי את השריטה בדלת הימנית, שנגרמה ממעקה הבטיחות אליו נצמדתי בשעת לילה מאוחרת בדרך חזרה מירושלים כדי לחמוק ממשאית. צבעו של הריפוד הפך לדהוי עם השנים, אולם עדיין ניתן היה להבחין בגימורים המוזרים שלו, שתמיד משכו התייחסות כלשהיא מאנשים שהסעתי. הבטתי בה בערגה – כל שריטה העלתה זיכרון, כל עיקום בפח העלה סיפור ישן.

קילומטרז' גבוה מאוד עשתה המכונית הזו איתי. נסיעות לבר אילן, בליינד-דייטים מוצלחים (ופחות מוצלחים), נסיעות לעבודה, נסיעה לאילת בה פגשתי את אשתי וכמובן המון חול ים ומוזיקה טובה. גם בלבול היה תמיד באוויר. מתי אמצא אהבה, האם אני לומד משהו שיתרום לי בעתיד, האם לצאת מהבית או להישאר אצל ההורים ואיך לעזאזל אני נפטר מהבליינד דייט שפגשתי אתמול מבלי להעליב אותה. אם יש בי געגוע, הרי זה לחופש שאפשרו לי החיים באותה תקופה. שמעתי מוזיקה שאני רוצה (ולא יובל המבולבל בלופ אינסופי), נסעתי לים מתי שרציתי ועם מי שרציתי (ולא יצאתי לסיבובי איסוף ילדים מחוגים וצהרונים) ובעיקר, הייתי חופשי.

הקפתי את המכונית פעם נוספת וחשבתי על שרשרת האירועים שעברה עלי מאז שמכרתי אותה. על הרכב החדש שקניתי, על החתונה, הילדים, המשכנתא, הרכב הנוסף, העבודה החדשה, החזרה ללימודים, ההרצאות, ההופעות בטלוויזיה. הבטתי שוב בשריטות ובצבע הדהוי והגעגוע לפתע נעלם. פתאום הבנתי כמה קילומטרז' עשיתי גם בלעדיה. השריטות, הפח העקום והצבע הדהוי הם סימנים לחיים שהיו לי פעם. הם המקום בו הייתי נמצא אם לא הייתי לוקח החלטות בחיים, אם הייתי מפחד להתקדם.

חיפשתי בפנים כיסא תינוק, אולם לשמחתי לא מצאתי. אם הייתי מוצא, הייתה מתגנבת המחשבה שהנה, אם רק רוצים, אפשר לשלב את החיים של פעם עם אלו של היום. אבל במושב האחורי היו רק כמה בגדים זרוקים וקופסת סיגריות. כנראה שהיא נשארה מכונית של צעיר רווק שנוסע לים לחפש בחורות. וכשהוא ימצא את האחת, הוא ודאי יעביר את המכונית הלאה, לרווק הבא. כמו שאני עשיתי. כמו שעושים כולם.

חזרתי למכונית המשפחתית שלי, זו עם כיסא התינוק וערימת הדיסקים לילדים וחשבתי שהתמזל מזלי לפגוש גרסה ישנה יותר שלי, שאפשרה לי הצצה לחיים לפני 15 שנים. להרבה ישראלים, ואני ביניהם, יש נטייה לנוסטלגיה ולגעגוע לימים ישנים. כאילו שפעם היה יותר טוב. ממרום גילי, אני כבר ממש לא בטוח שזה נכון. מכוניות, כמו אירועים רבים בחיים, באות והולכות. הן גם משאירות שריטות ונזקי פחחות – גם עכשיו יש לי כמה כאלו במכונית החדשה. עכשיו אני פשוט יודע איך לתקן אותם.

All Things Must Pass

הרוח יללה בחוץ, כאשר השעון הראה חצות. אספתי את עצמי מהספה, קפוא עד לשד עצמותי וכיביתי את הטלוויזיה."אבא, אני לא מצליחה להירדם", מיכלי נעמדה לפתע מולי, "אתה יכול לישון איתי כמה דקות?". נכנסנו יחד למיטה הקטנה, היא הניחה את ראשה על זרועי ונרדמה תוך שתי דקות. הבטתי בה מקרוב והקשבתי לנשימתה הקצובה. בחוץ המשיכה הרוח לילל, התעטפתי בשמיכת הדובונים שלה והתקשיתי לצאת. היא תכף בת עשר, אולי זו הפעם האחרונה שהיא תבקש ממני לישון איתה במיטה ולחבק אותה. קלישאות של גיל 40 החלו לרוץ בראשי – איך הזמן עובר מהר, איך הילדים גדלים מהר, האם הספקתי לבלות איתם בשנים האלו. ניסיתי ליהנות מהרגע כמה שרק אפשר, משכתי עוד כמה דקות עד שעיני החלו להיעצם ועברתי למיטה שלי.

____________________________

כיביתי את האור בחדר ונכנסתי להרדים את נדב עם הבקבוק. העברתי את ידי בשערו הארוך, הארוך מדי. עיניו כבר החלו להיעצם אבל אני לא יכולתי להפסיק. כבר מספר שבועות שאני מתרגל סוג של פרידה מהשיער הבלונדיני הזה. עוד מספר שבועות אאלץ לקחת אותו להסתפר, כיוון שהשיער כבר מפריע לו לראות. אני אוהב את שערו הבלונדיני הארוך, אבל מבין שהגיע הזמן לקצץ אותו. אני יודע שכשהוא יסתפר, הוא כבר לא יהיה תינוק אלא ילד. כמו שאני, עוד מספר שבועות אחצה את גיל ה-40 ואהפוך למבוגר באופן רשמי. ולכן, כמעט בכל ערב אני גונב עוד כמה דקות איתו לפני השינה, מנסה ליהנות מהרגע, לפני שייעלם. לפני ששנינו נהפוך לבוגרים יותר.

____________________________

לחוג של עידו אני משתדל להגיע כמעט כל פעם. זה לא פשוט לפנות שעה וחצי פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים כדי לצפות בבן שלך משחק כדורגל. העניין הוא שגם כאן, אני מתקשה לוותר. אני יודע שאולי בשנה הבאה כבר יימאס לו מהמשחק, אולי יימאס לו ממני, אולי יגלה תחומי עניין חדשים. כל עוד הוא רוצה שאהיה שם, כל עוד אני נהנה להיות שם, אני מגיע. עומד מאחורי הגדר, מחלק הוראות ומחמאות ומנסה להיזכר האם גם אני שיחקתי ככה בגילו. כשאני מבין לפתע שמאז שהייתי בגילו, עברו כמעט 34 שנים, עוברת בי צמרמורת. ואני מזכיר לעצמי את הצמרמורת הזו בכל פעם שאני מתלבט האם להגיע לחוג או לא…

____________________________

הזמן לא מחכה לאף אחד, אמרו גדולים ממני. העניין הוא שרק עכשיו אני מתחיל להבין את זה. כשאני רואה את הרגעים הקטנים והשגרתיים הללו – החיבוק לפני השינה, השיער הארוך, האהבה לכדורגל – שזמנם קצוב, אני מבין שאם לא אנצל אותם עכשיו, הם ייעלמו.  ההכרה ש-All Things Must Pass הפכה בשבועות האחרונים למשמעותית עבורי. פתאום, בואכה גיל ה-40, מתחילה לחלחל ההכרה שצריך להספיק כמה שיותר ליהנות מהחיים, מהרגעים הקטנים והיפים שהם מספקים לנו כמעט מדי יום. לנצל אותם ולא לדחות אותם למחר או לשנה הבאה. ליהנות לפני שייגמרו. אני חושב שגיל 40 הוא גיל נהדר, בו הגעתי סוף סוף לבשלות – רגשית ואולי גם מקצועית . הבשלות הזו היא שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת בתקופה האחרונה. עכשיו צריך רק לנצל את הידע והתובנות הללו, שנחתו עלי פתאום, כדי להתחיל ליהנות…

יחסיות

הסמארטפון שלי שבק חיים לא מזמן. בצר לי נאלצתי לחזור  לטלפון הישן שלי, ששימש אותי בנאמנות עד להחלפתו. דגם קלאפה מיושן של נוקיה, בלתי שביר, עמיד לנפילות ממגדלים גבוהים ובעל סוללה שיכולה להחזיק גם שבוע ימים. שלוש שנים הוא היה ברשותי ועברנו די הרבה ביחד. השבוע הפעלתי אותו, לראשונה מזה תקופה די ארוכה. מילא שהוא עבד בלי שום בעיה. העניין היה מה שגיליתי בתוכו.

בסה"כ 20 חודשים מאז שהפסקתי להשתמש בו. אני מדפדף בתמונות שעדיין שמורות בו ולא יכול שלא לחייך אל נוכח החיים המשתקפים מהם. הג'ינג'י הקטן עם הצחוק המתגלגל למשל, שנולד לאחר שהחלפתי טלפון, כלל אינו נוכח בו. החיים העולים מהתמונות נראים לפתע שלווים ורגועים יותר עם שני ילדים. שלווים ואפילו קצת נאיביים. הנה תמונה של הילדים ביום העצמאות שעבר (ללא עגלה נוספת, ללא תיק עם חיתולים וללא בייביסטר), הנה תמונה שלהם מהסופרמרקט (העגלה היחידה שם היא עגלת הסופר). הנה תמונה שלי עם מיכלי במסעדה (לא ביקרנו בה שוב מאז שהיא צולמה). הנה תמונה שלנו מחייכים (ללא עיגולים שחורים בעיניים). גם הבית נראה הרבה יותר מסודר.

אני מסתכל על התמונות ומתקשה להאמין שהן צולמו לפני שנתיים. הרי אני זוכר כמעט את כולן, זוכר מתי צילמתי אותן, מתי התרחשו האירועים המצולמים בהם. זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן ובכל זאת, נדמה לי שמאז חיי השתנו לחלוטין: נולד לי ילד, התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי, ביקרתי פעמיים בחו"ל, צפיתי בשלוש הופעות, כתבתי טור שבועי לעיתון ואפילו הקמתי קבוצה בפייסבוק. מיכלי כבר בכיתה ג', פותרת תרגילים במתמטיקה שאפילו אני לא יודע לפתור ומנהלת איתי שיחות חולין בענייני מוזיקה ("אבא, איזה שיר מהדיסק 1900 של פורטיסחרוף אתה אוהב יותר: את ניצוצות או את אמריקה?"), עידו הפך לסקורר לא קטן בחוג הכדורגל. ראבאק, כל זה ב-20 חודשים?

ובכן, הזמן רץ והוא לא מחכה לאף אחד. מי שממצמץ לרגע, עלול להפסיד חוויה בלתי נשכחת, כמו השער הראשון שהילד הבקיע או השיר הראשון שהילדה כתבה. מי שעסוק כל הזמן בתכנונים – עבדכם הנאמן למשל – עלול לגלות שבזמן שהוא תכנן את המסלול ללונדון (שלוש הופעות בשלושה ימים!) או את תחילת העבודה על הדוקטורט שלו, הוא פספס את הרגע בו הוא אשכרה ישן לילה שלם.

העולם מציע לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לקחת, מה שמשאיר אותנו פעמים רבות בתחושת חוסר שביעות רצון. השיתופיות הגואה ברשתות החברתיות והרצון של כולם להראות כמה שטוב להם, רק מחמירים את המצב. וכך קורה שלמרות שעשיתי מעל ומעבר בשנתיים האחרונות, שנת 2014 שהסתיימה זה עתה, השאירה אותי עם תחושה קצת חמוצה. לא שחלילה אני חושב שלא עשיתי מספיק – יש פשוט עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי. והרצון הזה, להספיק כמה שיותר, לרדוף אחרי הזנב של עצמי, גורם גם לי לדלג לפעמים על חוויות בחיים, לדפדף אותן בצפייה דרוכה לסיפוק המהיר הבא. ואז, כשאני עסוק בלקטר על מר גורלי, אני מקבל הזדמנות לצפות בחיים שלי לפני שנתיים ולהבין שחוסר שביעות רצון הוא דבר מאוד יחסי.

 יחסי, כיוון שלא הייתי שבע רצון גם לפני שנתיים (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לכתוב דוקטורט). יחסי, כיוון שנראה לי שגם עוד שנתיים לא אהיה שבע רצון (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לסיים את הדוקטורט). לא רע לי בחיים, אבל אני בד"כ רוצה יותר. ואז כשאני נזכר איך נראו חיי לפני כמה שנים, אני לא מצליח להבין על מה קיטרתי ולמה. אני מביט שוב על טלפון הנוקיה המזדקן שלי וחושב שאם יש משהו שלמדתי מהחזרה אליו – מעבר לעובדה שאני ממש שונא את הוואטסאפ – הרי שזה להעריך את מה שיש לי ולשמוח בחלקי. כי החיים יחסיים כמו המעבר מטלפון נוקיה מיושן לסמארטפון -אתה אולי משתדרג, אבל מעבר לפינה תמיד ימתין לך דגם חדש ומשופר יותר, שלא בטוח שאתה בכלל צריך…

הרהורים על מלחמות וכדורסל

מהמקום בו שיחקתי היה אפשר לשמוע את הגלים. למעשה, אם הייתי מתכופף קצת, הייתי יכול גם לראות אותם, כמו גם את השובל שהשאירו אחריהם מדחפי האוניה. מגרש הכדורסל מוקם בחלק האחורי של ירכתי האוניה ואיפשר תצפית נפלאה, מדי ערב, על השקיעה. המגרש עצמו היה עטוף ברשת מלמעלה ומהצדדים, בכדי למנוע מכדורים סוררים ליפול לים. אני חושב שריחו של הים הפך אותי לשחקן טוב יותר באותם הימים. הייתי יורד מהסיפון בשעות בין ערביים, כאשר השמש נושקת לקו האופק שלא נגמר, פושט את המדים וזורק לסל. כל כדור היה נכנס. הרבה פעמים העירו לי על החולצה – "אל תוריד אותה כשאתה בתפקיד" – אבל מי שהכיר אותי ידע שהמאבק אבוד. היכן שאמרו לי מה לעשות, לרוב עשיתי ההפך.

שמונה חודשים ביליתי על האונייה הזו. שמונה חודשים, שלוש יבשות ואינספור ערים, אנשים, ריחות וצבעים. אבל מגרש הכדורסל היה ונשאר הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו. בים הבלטי הבחנתי בזנב לוויתן מבעד לרשתות, בכניסה לפיורדים הנורבגים האכלתי שחפים שדאו סביב המגרש. בים התיכון ראיתי אינספור להקות דולפינים שוחות במקביל לאונייה. ריח הים נמהל בריחות האוכל המוגש על הסיפון ונוסעים משועממים היו מגיעים לעיתים לצפות בשקיעה ובקצין הצעיר והתימהוני שמשחק כדורסל עם עצמו. חלקם ביקשו בנימוס להצטרף, אחרים סתם עמדו, ועודדו. היו כמה שאף ביקשו להצטלם איתי למזכרת. בכל זאת, כל כדור נכנס.

16 שנים עברו מאז אותה תקופה יפה. אני חושב עליה הרבה בימים האחרונים, אותם אני מבלה באולם הכדורסל הלא ממוזג והלא משופץ בחדרה. את ריח הים מחליף ריח של זיעה, ריח האוכל מגיע מארגזי החמגשיות הנפרקים לאולם מדי יום ואת הנוסעים מחליפים חיילים משועממים שאף פעם לא מוחאים כפיים. בגיל 38, לראשונה בחיי, קיבלתי השבוע צו שמונה וגויסתי למילואים, בכדי לסייע לצבא להתמודד עם איומי הטילים המגיעים מעזה. כבר שבוע שאני מבלה באולם הכדורסל: ישן, אוכל ומגיע כל ערב בשעת בין ערביים, פושט את המדים הירוקים וזורק לסל. הפעם, שום כדור לא נכנס.

נדמה לי כי הפער הזה הוא תמצית חיינו. פער בין ימים יפים למציאות קודרת. פער בין פוטנציאל למציאות. פער בין האופטימיות שהייתה מנת חלקי אז, לבין הפסימיות המלווה אותי בשבועות האחרונים. השבוע, כשהגעתי הביתה לכמה שעות על המדים, לא יכולתי שלא להיזכר בתמונה שצרובה לי בראש, של אבי חוזר על מדים ממלחמת לבנון הראשונה. אז אמרו לנו שהכל פתיר, שהנה, תכף אנו מסיימים את כל המלחמות. בזמן שעידו חיבק אותי וסרב לעזוב, התגנבה לליבי תחושת דיכאון: שום דבר לא פתיר וסיום כל המלחמות הוא משהו שכנראה לעולם לא יקרה.

אם יש משהו שאני סוחב איתי מתחילת סבב הקרבות האחרון, הרי זו ההבנה בלתי נמנעת כי גם עידו, כמוני וכמו אבי לפני, יבלה שלוש שנים עקרות על מדים, בלחימה מול אויב כלשהוא. במקום לשחק כדורסל מול הים, גם הוא יגיע לאולמי כדורסל נידחים בערים מופצצות, יישן על אותם המזרנים, יאכל את אותן מנות קרב נוראיות וילבש את אותם המדים הדהויים שלבש אביו לפניו. הוא עדיין אינו יודע זאת, כפי שגם אני לא ידעתי אז, שיגיע היום שלא כל כדור יכנס ושריח הים יישאר רק זיכרון לחיים שהיו יכולים להיות כאן אלמלא היינו חיים על חרבנו. אי אפשר להתחמק מהמחשבה הזו. היא חוזרת בכל אזעקה ובכל מבזק חדשות המודיע על מטחי רקטות נוספים. והיא מדכאת.

"חייל, שים בבקשה מדים, אתה בכוננות", ביקש ממני אמש אחד הקצינים. "תכף", חייכתי והמשכתי לזרוק לסל, תוך התעלמות מבקשתו. הכדורים אמנם לא נכנסים מזמן, אבל אני מתנחם בכך שלפחות את המנטאליות שלי, איש כנראה כבר לא יצליח לשנות…

האחר הוא אני

השיחה הזו ישבה לי בראש בערך שבע שנים. למעשה, מהרגע שנודע לי שלמיכלי יש צליאק, אי שם בסביבות 2007, ידעתי שמתישהו אצטרך להסביר לה קצת יותר לעומק במה מדובר. מאז ועד היום, כמעט שבע שנים, אני ממתין לשיחה הזו, לרגע בו היא תבין שאת המצב הזה אי אפשר לשנות, לרגע בו אצטרך להסביר לה שאין מה לעשות. האמת, ציפיתי שזה יקרה כבר לפני זמן די רב: חשבתי שזה יקרה בגן, שם שכחו לא פעם לעדכן אותנו שמישהו עורך מסיבה ואין לה מה לאכול. הייתי בטוח שזה יקרה בכיתה א', שם ראיתי לא פעם ילדים עולבים בחבריהם לכיתה בגלל השוני שלהם. אמנם לכל אורך הדרך, גם ברגעים הקשים (והיו כמה כאלו) מיכלי מעולם לא התלוננה. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 במהלך השנים ניסיתי לא פעם לדמיין איך השיחה הזו תתנהל. חשבתי שנשב יחד ונשוחח ארוכות, שאסביר לה שהצליאק הוא לתמיד ולא עובר, שאין מה לעשות. דמיינתי אותה בוכה, עצובה, פורשת לחדרה ולא יוצאת. חשבתי שתמרוד, שתרקע ברגלה ותגיד "אני לא מוכנה להמשיך ככה". חשבתי שלא תרצה לראות חברות, או לצאת איתן לבלות. אף אחד מהדברים הללו לא קרו בסוף. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 ידעתי שמה שלא אעשה, לא אוכל להגיע מוכן לשיחה הזו. חשבתי להסביר לה שכולם שונים זה מזה, שכל אחד נולד אחרת, שהטבע עושה את שלו ושיש לה המון כישרונות שאין לאף אחד אחר בכיתה שלה. חשבתי למנות לה אותם, בכדי לגרום לה להבין מה יש לה שאין לאחרים, כמה היא ברת מזל וצריכה להיות מאושרת בחלקה. חשבתי לספר לה על כל הדברים שיש לה ואין לי למשל, או לאמא. מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות להשמיע את כל הטיעונים האלו. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 בסוף זה ארע בסתם עוד ארוחת ערב שגרתית. זה לא קרה בעקבות אירוע מרגיז או מעליב שהיא חוותה, לא בעקבות התעלמות מצרכיה או העלבה בבית הספר. זה לא קרה כי היא הבינה פתאום משהו, או כי אכלה משהו שאסור היה לה לאכול. סתם ארוחת ערב שגרתית באמצע השבוע. מיכלי הביטה בצלחת שלה, הביטה בצלחת של אחיה ושלי ואמרה בטון שקט "אבא, אני רוצה לומר לך משהו". ואני ישר ידעתי מה היא רוצה לומר. "אנחנו לומדים עכשיו על תכנית שנקראת 'האחר הוא אני' ואתה יודע, אני חושבת שהתכנית הזו היא עלי". "למה?", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כי אני שונה", היא אמרה, "כי אני לא כמו כולם וכי קשה לי לפעמים עם זה. לפעמים אני רוצה להיות כמו כמוכם, לאכול את מה שאתם אוכלים".

 ולי נמחק פתאום הזיכרון. כמעט שבע שנים שאני מתרגל את התשובה שתהיה לי לטענה הזו. כמעט שבע שנים שאני מחכה לשיחה הזו שתגיע. ולפתע כלום. ורק המשפט "האחר זה אני" מהדהד לי בראש. הבטתי באשתי שהביטה בי חזרה. התחלתי לגמגם משהו על כך שכולם נולדים שונים, אבל הדוגמא שהייתה לי בראש לא הייתה טובה ועצרתי. חיכיתי לראות אותה בוכה, נשברת ופורשת לחדרה, כמו שחשבתי שיקרה, אבל זה לא קרה. ניסיתי להיזכר בכל אותם טיעונים שתכננתי לומר, אבל לא היה בהם כל צורך. במקום זאת היא חזרה לצלחת שלה והוסיפה "לפעמים זה קשה לי", היא אמרה, "אבל אני מתגברת".

על ילדים ותכנונים

הבטתי בו מאכיל את בנו שזה עתה נולד. הוא נראה צעיר. "זה הילד הראשון שלכם?", שאלתי. "השביעי", הוא חייך. חייכתי גם אני במבוכה קלה. "סליחה שאני שואל, אבל בן כמה אתה?", שאלתי לאחר פאוזה קצרה. "תכף 40", הוא השיב. סביבנו השתרר שקט. יום שישי בערב ומחלקת היולדות התרוקנה באבחה אחת. רק לפני רגע ישבו סביב השולחן גברים ונשים, קשקשו וצחקו. השולחן היה עדיין עמוס מטעמים של שבת, אולם הנשים התפזרו לחדרן והגברים איתם. רק אני והוא נותרנו ישובים, ממתינים לנשים שלנו. הוא עם השביעי שלו ואני עם השלישי שלי. רציתי להמשיך ולחפור: איך זה לגדל שבעה ילדים, כיצד אתם מצליחים להתפרנס, מדוע כל כך הרבה ואיך אפשר לחלק את האהבה בין שבעה ילדים. לבסוף ויתרתי. מה זה כבר משנה, חשבתי לעצמי, מה שטוב לאחרים לא בהכרח טוב לך. לי טוב שלושה.

האמת, השדרוג משניים לשלושה, מפחיד ככל שנשמע, הוא מבורך. מהרגע שנולדו ילדיי, אי שם לפני שבע ומשהו שנים, גיליתי על עצמי המון דברים שכלל לא ידעתי. בין היתר, גיליתי שיש לי סבלנות לילדים, שברוב המקרים אני לא רק נהנה לשחק איתם אלא גם מצליח להצחיק אותם. אני, שמעולם לא החזקתי ילדים לפני ששלי נולדו, שאת האחיינים שלי ראיתי פעם בשנה ושתמיד הצהרתי קבל עם ועדה שאני לא אוהב ילדים קטנים, דווקא אני מכולם מוצא את עצמי תמיד מוקף בילדים, לא רק ביולוגיים. איך זה קרה? די פשוט, כשחושבים על זה: in the end, the love you take is equal to the love you make אמרו פעם הביטלס וכנראה התכוונו גם לילדים: הם מוציאים ממני רגשות ואף חשוב מכך, מעניקים לי רגשות חזרה. כמה פשוט, ככה נכון. והשדרוג הזה, שפעם נראה מלחיץ, נראה לפתע טבעי. ברגע שהבנתי כיצד להתנהל מולם ועד כמה אני נהנה מהם, תוספת של עוד ילד למשפחה מחליקה בגרון בקלות מפתיעה.

הבטתי בזאטוט השביעי שלו וחזרתי לרגע אל השלישי שלי. שלושה ילדים בגיל 37 הם הספק לא רע, החמאתי לעצמי. אמנם ביחס לשביעי שלו אני קצת מפגר מאחור, אבל במציאות הישראלית היומיומית, אפשר להסתכל על שלושה ילדים כעל סוג של הישג. הוא הביט בי, רגע לפני שעצם את עיניו. כבר שבועות שאני שואל את עצמי את מי יזמן לי הגורל הפעם. האם יהיה יצירתי כמו מיכלי או ספורטיבי כמו עידו? היכן יצליח לגעת ומה יגרום לי לגלות על עצמי שאני עדיין לא יודע. תכנונים על גבי תכנונים שלא קרבו אותי בסנטימטר ליום בו הוא נולד, היום בו הבנתי שכמה תכנונים שלא אעעשה, לא אצליח לחזות את הנולד.

והיה גם את כל העסק עם השם – איך לעזאזל אקרא לו בכלל? גם את זה תכננתי במשך חודשים, דמיינתי מכרים עם שם זהה והסתבכתי לא פעם עם עצמי (ועם אשתי). ואז הגיעה אחותו הגדולה, שרק לפני רגע סיימה להכין שיעורים והציעה את השם היחידי עליו טרם חשבתי. "אולי תקראו לו נדב?", היא שאלה בקול מתוק וחזרה בנונשלנטיות לעיסוקיה. כנראה שמאחורי כל תכנון שאנו עושים בחיים יושב מישהו וצוחק עלינו – לפחות כך אני מרגיש עכשיו, כשאני מביט בזאטוט השלישי לבית משפחת תומר שזכה לבסוף, כמה לא מפתיע, לשם נדב.

And then there were three. כמו באותו אלבום מפורסם, הם פתאום הפכו לשלישייה. בינתייים, ממרומי הניסיון שיש לי בגידול שלושה ילדים, אני יכול לומר שזה די רועש וכיף. כי ילדים זה שמחה, כי ילדים זו אהבה. כשמיכל נולדה, הרגשתי שאני מעניק לה את כל האהבה שאני יכול לתת. כשעידו נולד, סיפרתי לחבר שאין לי מושג כיצד אוכל לחלק את האהבה שלי לשניים. ועכשיו, כשנדב כבר מנמנם לו מולי, לפתע כבר אין תהיות והכל ברור: אהבה היא מצרך בלתי נדלה, בייחוד כאשר מדובר בילדים שלך, ואין זה משנה אם הם שלושה או שבעה. הם יקבלו את אותה האהבה. ותסמכו עליהם שהם גם ידעו להעניק אותה בחזרה.

הוא סיים להאכיל את השביעי וקם ממקומו. "שיהיה בהצלחה", איחלתי לו. "גם לכם", הוא ענה, "שתגדלו אותו באושר ובנחת, שתמיד יישאר לו עודף בכיס". אני חושב על הברכה המוזרה הזו גם עכשיו, כמעט שבועיים לאחר הלידה. עודף הוא מצרך מבוקש בימים בהם אנו חיים. אאחל זאת לנדב מכל הלב, אבל בינינו, אסתפק גם בכך שלא יהיה לו חסך. לא רגשי ולא חומרי. ואת שאר התכנונים אשאיר כבר לגורל, כדי שלא יצחק עלי אח"כ מאחורי הגב…