באה המנוחה ליגע

הדרך לחיפה התארכה הערב וגרמה לי לשקוע בשרעפים. ברדיו התנגנו ברצף קלפטון, וודר ודילן ולרגע הרגשתי בר מזל. שורה מהשיר של אלטון ג'ון תפסה את אוזני. "כולנו חולמים לעזוב", הוא שר, "אבל מוצאים עצמנו כל הזמן מנסים לחזור חזרה הביתה" (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב). אחריו שר תומר ישעיהו את "שיר העמק" המקסים של אלתרמן ("באה המנוחה ליגע") על ארץ ישראל של פעם ולפתע הרגשתי שאני ממש רוצה לחזור הביתה. לא במישור הפיזי, אלא יותר במישור הרגשי. לעזוב את הלחצים, הטרדות והדאגות, להיכנס לחדר הילדות שלי בירושלים, להתכסות בפוך ופשוט ללכת לישון.

יש ימים בהם אני עדיין מרגיש ילד ירושלמי קצת תמים, קצת נאיבי, שרק רוצה לשחק כדורגל ולקרוא ספרי הרפתקאות של אניד בלייטון. אני נהנה לחשוב שמאז ימי נעורי התבגרתי והשתניתי אבל האמת היא שמבחינת האופי שלי, נותרתי אותו דבר בדיוק. עוד 1,000 הרצאות או הופעות בטלוויזיה לא ישנו את עצם היותי מופנם ועוד 1,000 חברים נוספים בפייסבוק לא יהפכו אותי לחברותי או תקשורתי יותר מכפי שאני כיום. ניסיתי (ואני עדיין מנסה) להתרחק מתכונות האופי שלי, להתרחק מהבית שלי, כדי להיטמע בסביבה. אבל כמו שאמר אלטון קשישא, בסופו של דבר, כל מה שאנחנו רוצים זה פשוט לחזור הביתה.

20190129_172112נורא קל ללכת לאיבוד בהיצע הבלתי נתפס של אפשרויות והזדמנויות שיש לעולם להציע לנו. העולם הוירטואלי רק העמיק את הבעיה הזו, בכך שאפשר לנו גם להשוות את עצמנו לאחרים. בעולם בו כל אחד מנסה להראות כמה טוב לו, כמה כיף לו, נהיה פתאום נורא קשה לחיות עם מי שאנחנו. ככל שאנחנו רוצים עוד (כי לכולם יש), כך אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת. כך עושים כולם בעידן הרשתות החברתיות. אם אתה לא איתם, אתה כנראה נגדם, כמאמר הקלישאה. אני שומע את זה הרבה לאחרונה, גם בגלל שינוי הסטאטוס המשפחתי שלי, אבל לא רק. בעיה.

אני מוצא עצמי בשנה האחרונה "עובד" נורא קשה. משתדל להיות שנון, להגיב מהר, לתת את הרושם של אחד שמבין, שיודע מה הוא עושה. להרשים כדי לשרוד. חתיכת עבודה, שהחלק הקשה שלה, לפחות בעיני, הוא להיות זמין כל הזמן לכולם. כי אם אתה לא שם, כנראה שאתה לא קיים ואף אחד באמת לא רוצה להיות לא קיים, גם אם זה האופי שלו. אז מתאמצים עוד קצת ועוד קצת, רק כדי להישאר רלבנטיים, רק כדי להישאר בתמונה. בזמן האחרון התחלתי קצת לזייף, כנראה עניין של גיל. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אני בדרך הנכונה.

תוך כדי מחשבות, עצרתי בדרך חזרה מחיפה בארומה, כדי לשתות קפה. בקצה השולחן, כאילו קרא מישהו את מחשבותיי, המתין לי הספר "החמישייה בורחת" של אניד בלייטון. זו שערגתי אליה דקות קודם לכן, זו שכשאני רואה אותה, אני מרגיש שוב בבית, מרגיש שוב אני. לא יכולתי שלא לחשוב  שזוהי דרכו של היקום לרמוז לי שלמרות הכל, כנראה שאני בדרך הנכונה. שכנראה הנאמנות לעצמך היא הדבר הנכון לעשות. אמנם הצטערתי לרגע שלא חשבתי על דברים חומריים יותר (כמו כסף למשל) אבל בסה"כ שמחתי בחלקי. הרמז הובן, באה המנוחה ליגע.

*הפוסט נכתב במקור מספר חודשים לפני השתלטות הקורונה על חיינו. עקבותיו אבדו והוא נמצא רק לאחרונה ולכן מפורסם כעת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: