שפיים ונהנים

על השלט בכניסה לקיבוץ שפיים הגה מישהו סלוגן שיווקי -"שפיים – ונהנים!" – כאילו ביקש להכין את הבאים לפארק שכאן נהנים. חשבתי שחבל ששיטת השיווק הייחודית הזו לא ישימה גם לחוויות אחרות שאדם עובר במהלך חייו. "אוכלים – ומשמינים" למשל, או "מתגרשים – וסובלים". אם היינו מדביקים לכל חוויה בחיים את הרגש שהיא אמורה ליצור אצלנו מלכתחילה, ייתכן והיה קל יותר להחליט אם לצרוך אותה או לוותר עליה. סביר להניח שעל הדרך גם היו נחסכים אי אילו רגשות וכמות אדירה של קלוריות.

כשנכנסתי לפארק המים של קיבוץ שפיים יחד עם הילדים, רגע לאחר שעודכנתי שעלי ליהנות, ניסיתי להיזכר מתי ביליתי כאן בפעם האחרונה. לא הצלחתי אמנם להיזכר בשנה המדויקת – יש מצב שזו 1989 – אבל זכרתי במדויק עם מי הייתי. היינו שלושה ילדים מאותה השכבה בבית הספר, שלושתנו ילדים להורים שעבדו במוסדות המדינה וזכו לימי כיף סגורים לעובדים. ביליתי עם דני ועילי גם בימי כיף בלונה-פארק בתל אביב אבל משום מה, את שפיים זכרתי כחוויה יותר מוצלחת. חוויה שעברנו שלושתנו יחד. לא ביחד עם ילדים אחרים. ביחד לבד.

הזמן עשה את שלו לפארק המים הוותיק הזה, אולם לצד המגלשות החדשות והקפיטריות המופקעות, נותרו בו גם סממנים מהעולם הישן והתמים של סוף שנות ה-80. השבילים המעוקלים בדרך למגלשות, הגדרות הגבוהות, האמפי הנטוש, הנשקף לכל מי שמעז לעלות למגדל המגלשות וכמובן הים – כחול וגלי מתמיד – שנותר במקומו. היה כיף להיזכר בחוויות הילדות שלי ולחוות אותן שוב יחד עם ילדי. יכולתי ממש להרגיש את האושר שאני חוויתי בעיניהם, בייחוד באלו של עידו. כך זכרתי גם את עצמי בגילם.

מאז החוויות הללו שלי כילד עברו כמעט 30 שנה. דני ועילי לא הגיעו לגיל 20 ולא זכו להקים משפחה. כל אחד מהם הלך לעולמו בנסיבות טראגיות אחרות ואני נותרתי עם הזיכרונות ממקצת החוויות המשותפות שהיו לשלושתנו לבד. מאז שהפכתי לאבא במשרה מלאה, אני כבר לא מגיע לאזכרות שלהם וגם הזיכרונות רק הולכים ומתמעטים. נדמה לי שהחזרה למקום בו בילינו יחד את החוויה המשותפת האחרונה שלנו, גרמה לי לחוות את כל עניין "ההנאה" עם ילדי, המחויבת משם הפארק, בצורה קצת אחרת.

אולי זו התקופה הקשה שאני חווה לאחרונה, אולי אלו בלוטות הרגש שהתנפחו יתר על המידה, אבל לרגע באמת רציתי לחבק את הילדים ולהספיק איתם כמה שיותר. אותם כמובן לא עניינו כל הסיפורים המשעממים שלי ואף אחד מהם לא ממש הבין על מה ולמה אני מחבק אותו, סתם כך, באמצע התור למגלשת המים. אבל לי זה היה חשוב. לגעת, להרגיש, לזכור, לחוות. דווקא בגלל ההיסטוריה של המקום. דווקא בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי. דווקא בגלל שאני, בניגוד להם, כבר יודע שהכל הוא בר חלוף.

בסוף היום, עם הקפה של הערב, כאשר כל אחד כבר היה שקוע במסכו, חשבתי שבסה"כ אני בר מזל שזכיתי להקים משפחה, שהגעתי לגיל 40. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הקשים של היום מתגמדים אל נוכח הטרגדיות של אתמול ועד כמה החיים נזילים. זה יכול להיגמר מחר, זה יכול גם להיגמר עוד 50 שנים. הים אמנם נותר במקומו אבל אם אנחנו לא נזוז כל הזמן, אם לא ננצל עוד רגע ליהנות, לחבק את הילדים, יש מצב שנפספס. היום נוכחתי לדעת כמה שזה חשוב. כמו הסלוגן של פארק המים, רק עם טוויסט קטן – לא שפיים ונהנים אלא חיים ונהנים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: