ערך סנטימנטלי

בקיץ 2007, רגע לפני שעברנו דירה, עשיתי סדר בדירה השכורה וזרקתי כמה דברים לפח. כעבור מספר דקות נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד השכן, שהגיש לי שתי שקיות קטנות ודהויות במיוחד. "לקחתי את הארונית שזרקת", הוא אמר בקול מתנצל, "וכשניקיתי אותה, מצאתי את השקיות האלו מודבקות על אחת המגרות מאחור". בשקיות היו טבעת זהב ושעון יד ישן, שהיו שייכים ככל הנראה לסבי וסבתי, שהדירה הייתה בבעלותם לפני עשרים שנה. "הכרתי אותם", הוא התנצל שוב, "אני יודע שיש לדברים כאלו ערך סנטימנטלי".

העברתי את השעון והטבעת לאבי, שאימו התגוררה בדירה זמן רב. לגבי הטבעת, היה ברור שהיא שלה אולם מכיוון שהיא התחתנה בשנית, לא היה ברור למי מבין הגברים בחייה היה שייך השעון: לסבי או לסבי החורג. עצם העובדה שהוא השתמר בארונית המתקלפת, מוסלק במעטפה המודבקת למגירה זמן כה רב, העידה עד כמה היה רב ערכו הסנטימנטלי עבורה. גם סבי וגם סבי החורג נפטרו לפני סבתי והשעון היה, ככל הנראה, אחת המזכרות היחידות שהשתמרו בחייה של סבתי לאחר לכתם. היא שמרה עליו מכל משמר ודאגה להחביא אותו כדי שלא ייעלם.

אנחנו תכף מתחילים לארוז את דירתנו שוב ויצא לי לחשוב השבוע על המונח ערך סנטימנטלי ועל הפיחות במעמדו בשנים האחרונות. בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים כיום, אין ערך סנטימנטלי לכלום, כיוון החומריות מפנה את מקומה לדיגיטליות ומכתבי האהבה וההקדשות האישיות נשלחות לאוויר באמצעים דיגיטליים. יחד עם הערך הסנטימנטלי הולכת לאיבוד גם האינטימיות – הברכות הופכות לפומביות וכמוהן גם המתנות, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים. חשיבות פרסומה של הברכה ברבים עולה לעיתים על עצם הברכה עצמה והיא הופכת לכורח שאנו מבצעים כדי להראות לכל העולם שאנחנו אוהבים, לא רק למושא האהבה עצמו.

מה נשמור אנחנו עוד עשרים שנה במגירה? מה נחביא ונוציא מדי פעם כדי להיזכר בימים עברו? האם זה יהיה הפוסט שהעלנו וקיבל 200 לייקים ביום ההולדת או יום הנישואין? או שאולי נצפה יחד בשיר שהקדשנו דרך היוטיוב? מה שבטוח, לאף אחד מהדברים שישתמרו אצלנו לא יהיה ערך סנטימנטלי. הם אולי יזכיר לנו נשכחות אבל בעידן בו אנו מעלים הגיגים למרחבים הדיגיטליים כמעט ללא הבחנה, הם וודאי יבלעו באינספור הברכות, האיחולים וההקדשות שכתבנו בחיינו. מה ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת? מה נאמץ על ליבנו לנצח?

השבוע, עשור לאחר שהתגלה בארונית המתקלפת, הגיע פיתרון החידה – במייל שקיבלנו מיצרנית השעון נמסר כי השעון נרכש בברלין ב-10.8.39. לא נמסר מי רכש אותו אבל כיוון שסבתי וסבי הכירו בפולין וכיוון שסבי החורג הגיע מגרמניה, רוב הסיכויים שהשעון היה שלו. מה עשה סבי החורג בברלין שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה? האם רכש את השעון לעצמו? אולי קיבל אותו במתנה ממישהי שרכשה אותו עבורו? אלו שאלות שלא אקבל עליהן מענה ככל הנראה. ואולי גם אין צורך. כשאני חושב על המסע הארוך שעשה השעון הזה, מברלין הנאצית למדינת ישראל, כשאני חושב על פרק הזמן שהיה על ידו של סבי החורג ועל הזמן הרב – למעלה מ-20 שנים – שהשתמר מאחורי המגירה בארונית המתקלפת, אני מבין ערך סנטימנטלי מהו. אני מבין שאנו חיים בעולם שהולך ונכחד, עולם הולך ומשתנה. ערכו הסנטימנטלי של השעון מבטל את הצורך בקבלת התשובות הללו, כיוון שהשעון הוא התשובה עצמה.

בעוד שבועיים נתחיל לארוז. ודאי אמצא כמה מזכרות מהעידן שקדם לפייסבוק ולגוגל, הימים בהם כתבתי שירים ושלחתי מכתבים. שום דבר מהדברים הללו, המייצגים את העולם הישן שלי, ודאי לא ישתמר כמו השעון הישן או הטבעת. חלקם ודאי גם ייזרק לפח כלאחר יד בגלל תירוצי אחסון למיניהם. הזמנים משתנים, כך אמרה לי סבתי די מזמן וכך אמרה לי גם אימי לאחרונה. אני מתחיל להרגיש זאת בעצמי…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On ינואר 26, 2017 at 6:10 pm

    אתה בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי.
    אל תפסיק לעולם להשאיר פתקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: