שי, ערן, נימרוד וקצת TLC

"אבא, ספר לי סיפור כשהיית קטן", עידו מבקש ואני, בפעם המי יודע כמה, נעתר לבקשה. הוא מתכסה בשמיכה ואני יושב לידו וגולש בדמיוני לירושלים של שנות ה-80, אל הימים בהם הורים חסרי אחריות חיו בשלום ללא הידיעה היכן מסתובבים ילדיהם בכל רגע נתון. אני מספר לו על שי, ערן ונימרוד שהיו שכנים שלי ושיחקו איתי יחד בחוג הכדורגל, משרטט ילדות חצי דמיונית, חצי אמיתית באמצעות שמות אמיתיים שמאחוריהם זיכרונות מעורפלים. כל זיכרון מוביל לסמטה אחרת, אולם כולם מתנקזים בסופו של דבר לסוף טוב וחיובי, שיקל את המעבר שלו לשינה וליום הבא.

עידו, כמו אחותו לפניו, אוהב את הסיפורים שלי. הם עוסקים בנושאים שהוא מכיר מקרוב. חוג הכדורגל, משחקי החצר בהפסקות בית הספר, נסיעות על אופניים בשכונה ומעשי שובבות של ילדים בני שבע. אני רואה איך בדמיונו הוא חושב מה היה עושה אם היה נתקל בסיטואציה דומה. לעיתים הוא כבר משלים את הסיפור בעצמו, כאילו יודע מראש כבר את הסוף. שי, ערן ונימרוד הפכו לחברי קבע בערבי הסיפור שלנו לפני השינה. אין לי מושג היכן הם נמצאים כיום אבל אני בטוח כי היו גאים במעלליהם, אם רק היו יודעים שמישהו שהיה איתם בכיתה ב1 בירושלים ובחוג הכדורגל השכונתי עדיין זוכר אותם.

הסיפורים הללו גם מדגישים את הפערים הבלתי נתפסים בין הילדות של עידו כיום, לילדות שלי בשנות ה-80, פערים שעידו מתקשה להאמין להם. כשסיפרתי לו שנסעתי לבד באוטובוס למשחק הכדורגל של החוג הוא חשב שאני עובד עליו; גם לסיפור על איש השלג שבניתי בחצר הבניין הוא סרב להאמין. "אמא שלך הרשתה לך?" הוא מקשה בכל סיפור מחדש ואני נאלץ להסביר, שוב, על השינוי שעברה ההורות בשנים האחרונות. ילדותי מצטיירת לפתע כילדות משוחררת, נטולת מגבלות ומחסומים, ילדות אחרת. ואני אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה כזו…

אתמול הוא התקשר אלי לעבודה וביקש רשות ללכת למגרש הכדורסל בשכונה ולזרוק לסל. אני כמובן אישרתי והוא לקח תיק, שם בקבוק מים, נעל את הבית ויצא. לבד. בלי טלפון. כשאשתי שמעה מה עשיתי היא חשבה שאני משוגע ולמשך ארבעים דקות תמימות, בהן לא ידענו מה עלה בגורלו, התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת. כשחזר הביתה, לאחר סיבוב ארוך במיוחד בשכונה, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. האמת היא שגם אני לא הבנתי. רציתי לעודד אותו לעצמאות, שמחתי שיצא לבד מהבית – כמו בסיפורים שלי – אולם לא יכולתי להתעלם מהחרדות שצצו לפתע, שהאפילו גם על כושר השיפוט שלי.

הילדים שלנו חיים כיום במציאות אחרת לגמרי. מציאות בה הם כמעט ואינם יכולים לזוז מבלי לקבל אישור מהוריהם. את משחקי החצר החליפו משחקי המחשב, את חוג הכדורגל החליף האינטרנט. הם גדלים אל עולם השונה מהעולם בו גדלנו אנו ואני מתקשה להחליט היכן היה טוב יותר. לנו לא היו אפשרויות, להם יש יותר מדי; לנו לא הציקו ההורים, להם אנו מציקים יותר מדי – מה עדיף?

כשאני יושב לידו במיטה בערב, אנו שומעים את הרוח המייללת בחוץ והוא מבקש שאכסה אותו בשמיכה. באותו הרגע אני מבין לפתע את התשובה. היא לא כזו מורכבת, באמת. אנחנו חרדתיים יותר מהורינו, אבל מפצים על כך בחום ואהבה שרובנו לא קיבלנו כשהיינו קטנים. הסיפורים שלי מתארים מציאות בה החברים תופסים מקום מרכזי בחיי, בעוד תפקידם של ההורים הסתכם בארוחות בוקר וערב וחיבוק לפני השינה. במציאות בה חי עידו כיום, תפקיד ההורים משמעותי פי כמה וכולל, מלבד הזנה, גם קצת אחריות והרבה TLC . אני בטוח שכשעידו יספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא ידע להדגיש נקודה זו, בדיוק כפי שאני מדגיש מקומם של חברי ילדותי מכיתה ב1. כל דור והזיכרונות שלו…