על רגשות וילדים

שלוש פעמים הרכבתי את הלול בחדר הילדים – פעם אחת בשביל כל ילד – ופעמיים פרקתי אותו. אתמול הגיעה הפעם השלישית. בפעם הראשונה, אי שם ב-2006, נעזרתי במוכר מהחנות, שהגיע אלינו לדירה ברמת גן כדי להרכיב אותו. אתמול פרקתי אותו בחמש דקות, ככל הנראה בפעם האחרונה. מחר הוא יימסר למשפחה שצריכה אותו יותר מאיתנו ואנחנו נעבור עוד שלב בחיים, בדרך להתבגרות שלנו ושל הילדים שלנו. ניפרד לשלום מהעשור הרביעי לחיינו, בדרך לעשור החמישי ולחוויות שהוא מביא עימו.

מאז ומתמיד אמרתי שאת עשור הרביעי לחיי אני מקדיש לילדים, כדי שבגיל ארבעים אתחיל קצת ליהנות. תמיד אמרתי שאני רוצה לסיים אם החיתולים והמוצצים עד גיל ארבעים ולקבל את החיים שלי בחזרה. אלו היו אמירות של אדם שככל הנראה טרם הפנים שאת החיים שלו – לפחות כפי שהוא היה רוצה לראות אותם – הוא כנראה לעולם לא יקבל בחזרה. ההבנה הזו נפלה עלי כשחזרנו השבוע מחמישה ימים בכרתים. חופשת הכל כלול עם ים, בריכות, אוכל, ישראלים למכביר ושום דבר שמזכיר את המונח חופשה, לפחות כפי שאני מכיר אותו. זכורות לי גם אמירות שלי על כך שאין סיכוי שאסע לחופשה כזו. כשחזרתי הבנתי עד כמה טעיתי גם כאן. טעיתי כי חשבתי על עצמי כיחיד ולא על עצמי כחלק ממשפחה.

המונח "חופשה" עבר שינוי והוא אינו כולל עוד השכמה בעשר בבוקר, בטן גב בבריכה ושנת צהריים, אלא מרדף אחר ילדים בבריכה כבר בשמונה וחצי בבוקר ובליסת שלוש ארוחות מיותרות ביום לצד מאות משפחות ישראליות עם ילדים צרחנים, בדיוק כמו הילדים שלי. כשישבתי על שפת הבריכה, ברגע אחד שפוי והבטתי בזוג מחוסר הילדים שלידי, הבנתי עד כמה רב המרחק שלי מהם. הבנתי שהגעתי לכאן לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. כל המחשבות שהיו לי על גיל ארבעים החדש, התפוגגו להן לפתע. גיסי, שישב לידי, היטיב לנסח זאת: "כשהילד האחרון שלך יגיע לגיל 10, אז תוכל – אולי, אם יהיה לך כוח וכסף – לחזור לימים ההם".

רובנו מחפשים לחזור לאחור, לרגעים החופשיים שהיו לנו פעם, ללא הילדים. לא רע לי בגיל ארבעים אבל אני מודה שגם אני מתגעגע לפעמים לימים ההם. פחות בשביל הרגעים מפעם, יותר בשביל התחושות והרגש. ההתרגשות לפני דייט, הצמרמורת מהשיר החדש של הלהקה האהובה, המתח לפני משחק הכדורגל המכריע או הפרפרים בבטן ממפגש אקראי עם מישהי שמצאה חן. כל אלו היו ואינם – הם התחלפו ברגשות מסוג אחר, רגשות פחות אינדיבידואליים ויותר משפחתיים – התרגשות מהמילה הראשונה שהילד אמר, פרפרים בבטן לפני מופע הריקוד של הילדה או המתח לפני משחק הכדורגל של הילד.

אז נכון, פה ושם אפשר לגנוב חופשה קטנה לברלין, כפי שעשיתי לפני מספר חודשים. אפשר גם לטוס לראות הופעה טובה בלונדון או אפילו לנסוע לסקי. זה מצריך עבודה גדולה בארגון בייביסיטרים למכביר ומתאפשר רק בלוחות זמנים מאוד צפופים, אבל זה אפשרי. יחד עם זאת, מדובר בחופשה מסוג אחר, חופשה בלחץ שלרוב אינה טומנת בחובה את ההתרגשות ההיא. אנחנו רגילים לפנות את הרגשות הפרטיים שלנו לכבוד אלו של הילדים, עד שקשה מאוד להדליק אותם שוב לפרק זמן מוגבל וקצר.

אולי הרגשות הללו יחזרו מתישהוא. אולי, כשהילדים יעזבו את הבית, או סתם לא ירצו לראות אותי יותר, אחזיר את עצמי למרכז ואסלק את הציניות לטובת הרגשות האבודים. אני תמיד מזכיר לעצמי לא לוותר ולהמשיך לחפש אותם – גם אצל הילדים – אבל גם עמוק בפנים. יחד עם זאת, אני מודה שכרגע, קצת קשה לי לראות אותם, בטח לא כשהם רחוקים ממני לפחות בעשור נוסף.

אתמול פרקתי את הלול של נדב. הוא כבר בן שלוש ויכול לעבור לישון במיטה רגילה. סה"כ עוד 7 שנים לחזרה לשגרה, כפי שאמר גיסי. זו בהחלט התקדמות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: