המכונית הישנה

השבוע ראיתי את המכונית הישנה שלי בתחנת הדלק. אומרים שאף פעם לא שוכחים אהבה ראשונה – אני חושב שהכלל הזה תקף גם למכונית הראשונה. לוחית הזיהוי אישרה את מה שחשבתי ממבט ראשון – זו הפולקסוואגן פולו שנת 97 האדומה שהייתה ברשותי במשך כמעט ארבע שנים. הקפתי אותה בסקרנות כדי לראות מה עבר עליה מאז שנפרדו דרכנו, לפני כ-15 שנה.  אחרי שני סיבובים והצצה פנימה הבנתי שאני הוא זה שהשתניתי. היא נותרה אותו הדבר.

זיהיתי את השבר על ידית ההילוכים שהתעצלתי להחליף במשך שנים – הידית שתמיד הפריעה לזו שישבה לידי לעבור לכיסא שלי. זיהיתי את השריטה בדלת הימנית, שנגרמה ממעקה הבטיחות אליו נצמדתי בשעת לילה מאוחרת בדרך חזרה מירושלים כדי לחמוק ממשאית. צבעו של הריפוד הפך לדהוי עם השנים, אולם עדיין ניתן היה להבחין בגימורים המוזרים שלו, שתמיד משכו התייחסות כלשהיא מאנשים שהסעתי. הבטתי בה בערגה – כל שריטה העלתה זיכרון, כל עיקום בפח העלה סיפור ישן.

קילומטרז' גבוה מאוד עשתה המכונית הזו איתי. נסיעות לבר אילן, בליינד-דייטים מוצלחים (ופחות מוצלחים), נסיעות לעבודה, נסיעה לאילת בה פגשתי את אשתי וכמובן המון חול ים ומוזיקה טובה. גם בלבול היה תמיד באוויר. מתי אמצא אהבה, האם אני לומד משהו שיתרום לי בעתיד, האם לצאת מהבית או להישאר אצל ההורים ואיך לעזאזל אני נפטר מהבליינד דייט שפגשתי אתמול מבלי להעליב אותה. אם יש בי געגוע, הרי זה לחופש שאפשרו לי החיים באותה תקופה. שמעתי מוזיקה שאני רוצה (ולא יובל המבולבל בלופ אינסופי), נסעתי לים מתי שרציתי ועם מי שרציתי (ולא יצאתי לסיבובי איסוף ילדים מחוגים וצהרונים) ובעיקר, הייתי חופשי.

הקפתי את המכונית פעם נוספת וחשבתי על שרשרת האירועים שעברה עלי מאז שמכרתי אותה. על הרכב החדש שקניתי, על החתונה, הילדים, המשכנתא, הרכב הנוסף, העבודה החדשה, החזרה ללימודים, ההרצאות, ההופעות בטלוויזיה. הבטתי שוב בשריטות ובצבע הדהוי והגעגוע לפתע נעלם. פתאום הבנתי כמה קילומטרז' עשיתי גם בלעדיה. השריטות, הפח העקום והצבע הדהוי הם סימנים לחיים שהיו לי פעם. הם המקום בו הייתי נמצא אם לא הייתי לוקח החלטות בחיים, אם הייתי מפחד להתקדם.

חיפשתי בפנים כיסא תינוק, אולם לשמחתי לא מצאתי. אם הייתי מוצא, הייתה מתגנבת המחשבה שהנה, אם רק רוצים, אפשר לשלב את החיים של פעם עם אלו של היום. אבל במושב האחורי היו רק כמה בגדים זרוקים וקופסת סיגריות. כנראה שהיא נשארה מכונית של צעיר רווק שנוסע לים לחפש בחורות. וכשהוא ימצא את האחת, הוא ודאי יעביר את המכונית הלאה, לרווק הבא. כמו שאני עשיתי. כמו שעושים כולם.

חזרתי למכונית המשפחתית שלי, זו עם כיסא התינוק וערימת הדיסקים לילדים וחשבתי שהתמזל מזלי לפגוש גרסה ישנה יותר שלי, שאפשרה לי הצצה לחיים לפני 15 שנים. להרבה ישראלים, ואני ביניהם, יש נטייה לנוסטלגיה ולגעגוע לימים ישנים. כאילו שפעם היה יותר טוב. ממרום גילי, אני כבר ממש לא בטוח שזה נכון. מכוניות, כמו אירועים רבים בחיים, באות והולכות. הן גם משאירות שריטות ונזקי פחחות – גם עכשיו יש לי כמה כאלו במכונית החדשה. עכשיו אני פשוט יודע איך לתקן אותם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Princess Leia  On יוני 24, 2016 at 8:56 am

    בעקבותיך חלמתי על הפונטו הישנה הלילה… מעניין לאן התגלגלה. גם עלי סימני הפחחות, תיקונים וטיפולים, ויש "דפיקות" ו"שריטות" של לידות, לילות לבנים, מעברים בחיים… אנחנו הולכים ומזדקנים חנן!! אבל בתכלס, כנראה שלא הייתי משנה דבר. געגועים נשיקות וחיבוקים! מעוד בת ארבעים.
    נ.ב. פרינסס לייה הזדקנה בחן, רק שלא נגמור כמו האן סולו. ותמשיך לכתוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: