אור גדול

הטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד, שמזכירה לי שעלי להתייצב למסיבת חנוכה של מיכלי הערב. "אל תשכח שכל הורה צריך לומר מדוע הילד שלו הוא אור גדול", היא מוסיפה ומכיוון שאני מטיל ספק ביכולתה של המורה להמציא מטלה מטופשת כזו, היא אף שולחת לי את המייל עם ההזמנה. אני מנסה לחשוב מה כבר אני יכול לומר על הבת שלי שטרם נאמר, ושלא יאמר באותו האופן על ילדים אחרים בכיתה. מה אני יכול לחדש להורים, שלא רק יחשבו שמיכלי באמת ילדה טובה אלא שגם אבא שלה קצת מגניב.

אני יכול לספר עד כמה אני גאה בטעם המוזיקלי שלה, בזכותו  אני מרגיש שיש לי פרטנר מוזיקלי בבית. בשנה שעברה היא בחרה לבצע את "ניצוצות" של פורטיסחרוף בתחרות השירה הבית ספרית השנתית (גרסה שהגיעה עד לפורטיס עצמו וזכתה לשבחים) ושהשנה היא הלכה על "חלליות" של סחרוף. אני יכול לספר על החזרות שאנו עושים בבית לשירים הללו ולשירים אחרים ("לחץ" למשל, שחביב עליה ביותר), להקרין סרטון או שניים שעשינו יחד ב-DubSmash. זו יכולה להיות נקודה לא רעה להתחיל איתה…

אני יכול לספר עד כמה אני נהנה לדסקס איתה על מלחמת הכוכבים, ובעיקר על הסרט החדש שזה עתה יצא. אני יודע שלפעמים היא עושה את זה רק בשבילי, אבל לא ממש אכפת לי, כל עוד אני יכול לספר לה על הדמויות, להסביר לה פרטי עלילה סבוכים (ולהימנע מלפרט מה קרה לאנקין, מחמל נפשה) ולסחוב אותה ליוטיוב כדי לראות סרטוני פארודיה מטופשים שאנשים משועממים מעלים לרשת. אני יכול גם לספר על ארוחות הערב המשותפות שלנו, בהן היא ואחיה מבקשים לא פעם עוד סיפורי מדע בדיוני ואני מוצא עצמי מספר על הפעם ההיא בה נסעתי עם אובי-וואן בחללית כדי להציל את יודה, שנתקע בשירותים של חללית אחרת. טוב, אולי דווקא על הסיפור הזה אין טעם להרחיב בפורום הכיתתי…

אני יכול לומר שמיכלי היא תולעת ספרים לא קטנה. נכון, זה מגיע בגלים ולפעמים נעשה רק כדי למשוך עוד כמה דקות לפני השינה, אבל שפתה העשירה והעדר מוחלט של שגיאות כתיב מגיל צעיר משמעותן אחת: הילדה קוראת והרבה. אני יכול לספר על ההנאה שאני שואב מצפייה בה קוראת ספר לפני השינה, על הגאווה מעיון ביומן שלה וגילויו של "ארגז המחשבות" שלה, אליו היא משליכה את כל המחשבות הלא טובות של אותו היום. אולי אספר גם על הלימודים המשותפים שלנו למבחנים בתורה ומולדת, בהן היא מוכיחה את יכולותיה לרפרף על החומר ועדיין להצליח. זה יכול להיות נחמד, אם כי נראה לי שעל הבדיחות שאני ממציא במהלך הלמידה המשותפת (ע"ע דגי הגמבוזיה), נראה לי שאוותר…

אני שובר את הראש מה עוד אפשר לספר. על השיחות הליליות שלנו לפני השינה? על הסלידה שלה ממוזיקה מזרחית? ההבנה שלה באנגלית? הקצב שלה, באמצעותו היא מתרצת שוב ושוב את איטיותה? העסק מתחיל קצת להיות מסובך ואני מוצא את עצמי נשאב חזרה למחוזות הבנאליות.  ואז זה מכה בי: פשוט תגיד שהיא דומה לך! האהבה למוזיקה וספרים, ההתעניינות במלחמת הכוכבים, הקצב האיטי שלה, הדמיון ויכולת הריחוף המרשימה. זה אני!

אני נכנס לרכב ומשנן את מה שאני הולך לומר. טופח לעצמי על השכם על הקריאטיביות ועל "האור הגדול" שמצאתי בבת שלי, שבאותה הנשימה יאיר גם עלי ועל הצדדים החיוביים שבי. אני מגביר את המוזיקה ברכב, ומנמיך אותה מיד כשהטלפון מצלצל. על הקו אשתי, פרקטית מתמיד. "אני אלך היום למסיבה של מיכלי", היא אומרת, "רק אל תשכח לעבור בסופר ולהביא כמה דברים…תכף שולחת לך בווטצאפ את הרשימה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On דצמבר 23, 2015 at 9:27 pm

    יפה ומלא אהבה ושמחה, ואור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: