חינוך טוב

כשהתקשרתי להזמין זוג כרטיסים להופעה של פורטיס, הסתבר לי שיש כרטיסים לילדים, במחיר מופחת. "בת כמה הבת שלך", התעניינה המוכרת ואני אמרתי, "תשע". "חינוך טוב", היא ענתה ואפשר היה לשמוע את החיוך שלה גם מעברו השני של הקו. הרגשתי טוב עם עצמי, למרות שלא הייתי בטוח שלגרור אחרי ילדה בת תשע להופעה לילית של כוכב רוק מזדקן, היה הדבר הנכון לעשות. נכון שהיא ביקשה – זה לא הגיע ממני – ונכון שהיא כבר מכירה אותו מהריאליטי. אבל בכל זאת, אולי זה מוקדם מדי? אולי אני דוחף? אולי זה לא בשבילה?

לא סתם מציעים גם כרטיסי ילד להופעות של רמי פורטיס. בעקבות הריאליטי, הוא הפך לנגיש יותר, בעיקר לילדים, שמילאו את הרחבה שמול הבמה. לא בטוח שהוא מת על זה – אפשר לשים לב שהוא לא תמיד יודע מה לומר להם ומעדיף לפנות למבוגרים שבקהל – אבל בסה"כ, אני חושב שזה עושה לו טוב. ספק אם היה יכול להמשיך לתדלק את הקריירה בלי האהבה שהוא מקבל מהדור הצעיר. לזכותו יאמר שהוא מבין את זה ומנסה להנגיש את ההופעות שלו לקהל החדש, באמצעות להיטים והרבה מהם – "אמריקה" (שהיה נדמה לי שאמר פעם שלא ישיר יותר), "ניצוצות", "חתול מפלצת" ועוד. למעשה, הייתה זו הופעה רק של להיטים, עם שני שירים חדשים בלבד, שנדמה שנתפרה גם למידותיו של הדור הצעיר. זו גם הייתה הסיבה בגללה החלטתי בסופו של דבר לקחת את מיכלי להופעה.

20150723_225731_resizedלמרות זאת, השאלה אם לדחוף אותה לכיוון המוכר והאהוב שלי, או לתת לה להגיע אליו בעצמה, המשיכה להציק לי. מצד אחד, אי אפשר לנטרל לגמרי את ההשפעות שיש לבית על הילדים, שבדרך כלל נמשכים  לכיוונים שמעניינים את ההורים שלהם – זה קרה למיכלי עם המוזיקה, בדיוק כפי שזה קורה לעידו עם הכדורגל. מצד שני, אין ספק שיש כאן גם יד מכוונת מלמעלה, שמשמיעה להם את המוזיקה הזו באוטו, שרואה איתם משחקי כדורגל.  האם הם יכלו להתפתח לכיוון אחר, אלמלא הייתי מנווט את דרכם מלמעלה?

כשמתחילה ההופעה, אני מביט במיכלי. היא צועקת "פורטיס מ-ש-ו-ג-ע" כשהוא עולה לבמה. בשיר "נעליים" היא חולצת את כפכפיה ומנפנפת בהם באוויר. כשמתחיל "חתול מפלצת" היא דוחקת בי לקום מהכיסא ולגשת אל הבמה לרקוד עם כולם. את "ניצוצות" היא מכירה בע"פ (היא שרה את השיר הזה בתחרות השירה בבית הספר). לפעמים נדמה לי שהיא עושה את הדרך הבטוחה להיות רוקיסטית בועטת עוד כמה שנים. אני מביט בה וחושב שאולי אני ספקן מדי, אולי זה באמת מה שהיא אוהבת ורוצה ומי אני שאמנע ממנה את זה.

העניין הוא שאותי אף אחד לא דחף לכיוונים האלו. אני הגעתי אליהם לבד, בררתי אותם אחד לאחד עד שבסוף מצאתי את מה שאני אוהב. אני מייחס זאת לחינוך אחר שקיבלתי, השונה מהחינוך המאוד מעורב שאני מעניק לילדים שלי. ואולי זו התשובה שאני מחפש – כהורה המעורב בגידול הילדים שלו, אך טבעי הוא שהם נמשכים לכיוונים המעניינים אותי, כיוון שהם מבלים איתי הרבה יותר מכפי שאני ביליתי עם ההורים שלי. לא  עניין של מה בכך בהורות המודרנית בה אנו חיים כיום.

את המחשבה קוטעת שיחת טלפון. על הקו עידו, שמעדכן אותי שבית"ר הבקיעה כרגע שער ומובילה 0:1. למיכלי מתחיל להיות קר ואני נותן לה חולצה שלי שמצאתי בתיק. כשאני מביט בה, עטופה בחולצת  Star Wars ומלמלת לעצמה את מילות השיר "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", אני מבין לפתע את גודל ההשפעה שלי על הילדים שלי. איני יודע אם היא שלילית או חיובית, אם הם יודו לי עליה או ישנאו אותי אח"כ (אם מיכלי בדרך להיות רוקיסטית בועטת, האופציה השנייה נשמעת סבירה יותר…הם שונאים כל דבר), אבל אני יכול להיות בטוח בדבר אחד: אני נוכח בחיים שלהם. לטוב או לרע, אני נמצא שם. ואם המחיר של זה יהיה אהבה בלתי מוסברת לסרטי פנטזיה או חיבה לכוכבי רוק מזדקנים, אני לוקח את האחריות המלאה. אני רק מקווה שבשקלול היתרונות והחסרונות, הם יצאו מרוצים בסופו של דבר…

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: