אין קץ לילדות

היתרון הגדול של פורטיסחרוף טמון לא רק בביצועים האנרגטיים, אלא בעיקר במטענים שנושאים איתם השירים שלהם. המטען הוא סובייקטיבי כמובן, אבל מבט חטוף בקהל מעלה הנחה, לא בלתי סבירה בעליל, לפיה הצמתים בהן נפגש הקהל עם השירים האלו במהלך השנים הן אותן הצמתים. השיר ההוא שלא הפסקנו לשמוע במחששה בבית הספר, ההוא שטחנו בטירונות, ההוא שלא הפסקנו לשמוע בטיול לחו"ל וההוא שדרשנו להוסיף לפלייליסט בחתונה. כל הצמתים הללו טעונים בנוסטלגיה, בזיכרונות ילדות שכבר שכחנו. גם אני לא האמנתי שרגע לפני גיל 40, עם כרס ושלושה ילדים, אני אבקש בצעקות "מקרר שיקרר לי את המוח", כפי שעשיתי לפני 15 שנה. וכשצעקתי, הבנתי, כמאמר הקלישאה, שאין קץ לילדות. וטוב שיש מי שמזכיר לי את זה.

נער הייתי וגם התבגרתי (וסליחה על השיבוש, זקן אני עדיין לא), ראיתי הרבה הופעות בישראל ובחו"ל, של אמנים גדולים ומוכרים, ובכל זאת, ספק אם חוויתי הנאה מרגשת יותר מזו שחוויתי ביום חמישי האחרון (14.5) בהופעה של צמד הרעים הללו. זו לא הייתה הופעה מושקעת במיוחד, גם לא עמוסה ברעשי רקע, זיקוקים ופירוטכניקה. זו פשוט הייתה הופעה מרגשת וזאת למרות העדר הדרן ראוי, שהעיב קצת על סיום המפגש איתם והשאיר תחושה חמצמצה של עוד. למי שאוהב את פורטיסחרוף, זה לא כל כך שינה. השלם היה גדול משמעותית מסך כל חלקיו ובמקרה של שני אלו, הגודל דווקא כן קובע.

FSאני אמנם אדם נוסטלגי, אבל לא מאלו שמתרפקים בערגה על ימי בית הספר, או הצבא. טוב לי גם עכשיו, ממרום שנותיי עם הכרס והילדים. יחד עם זאת, מאקורד הפתיחה ועד למחיאת הכף האחרונה, הרגשתי שאני נשאב חזרה בזמן למחוזות אחרים, לזיכרונות נעימים מהימים ההם. סוכני הזיכרון שניגנו על הבמה מולי בכימיה ואיזון מושלמים, החזירו אותי לביקור בזק בכל אותן הצמתים בהם עברתי בחיי. לא את כולן אני זוכר לחיוב, אבל את כולן אני זוכר בזכותם. וזה משהו שאיני יכול לומר על להקות אחרות, שעדיין פעילות, כמו משינה, תיסלם או אפילו מוניקה סקס.

ויש גם את העניין המוזיקלי שרק העצים את תחושת הנוסטלגיה. השירים נשמעים עדיין רלבנטיים ומעודכנים, הביצועים (ברובם) היו מעולים וגם אם פה ושם נרשמו מבוכות קטנות ("הנה בא השקט" כשיר סיום?) הרי שהם בגדר פסיק בלבד בביקורת הכללית החיובית. הכימיה שהביאה איתה את אלבומי המופת שלהם ביחד ולחוד עדיין חיה ובועטת, השיגעון עדיין קיים ופורטיס עדיין משכנע כמשוגע התורן. היה זה מחזה סוריאליסטי לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה ולדעת שלמרות שהוא נראה ונשמע כמו ראש וראשון למשוגעים, הוא עדיף לאין ערוך על הפוליטיקאים האמיתיים שהושבעו באותה השעה בדיוק לממשלה.

ויש גם את העניין הפעוט עם הבת שלי, 9 בסה"כ, שהתחברה בצורה מדהימה לחלק מהשירים של הצמד. את "ניצוצות" למשל, היא בחרה לשיר בתחרות שירה בבית הספר. לפני שיצאתי היא אף ביקשה שאקח אותה איתי להופעה, כדי שתוכל לראות גם את "אין קץ לילדות" ו-"אמריקה". היא ביקשה גם שאצלם לה את "ניצוצות", כדי שתוכל לשפר את השירה שלה. הצטערתי שלא יכלה לבוא איתי אבל הרגשתי באותה הנשימה גאווה – גאווה על שהצלחתי להעביר משהו מזיכרונות הילדות שלי לבת שלי, גאווה על כך שיש לנו אהבה מוזיקלית משותפת וגאווה על כך שהיא הבת שלי. צילמתי לה את פורטיסחרוף שרים "ניצוצות", אבל לא הצלחתי לצלם גם את הלחלוחית שהייתה לי בעיניים באותו הרגע, כשנזכרתי בביצוע שלה והבנתי לא רק שלילדות שלי אין קץ, אלא שגם שזכיתי לשתף אותה עם הילדים שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On מאי 17, 2015 at 2:59 pm

    פוסט יפיפה. ואין לך באמת כרס:-)

  • אריק  On מאי 23, 2015 at 4:09 pm

    חנן – אתה כותב יפה מאד ומעביר היטב את המסרים! כל הכבוד! (ואין לך כרס…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: