יחסיות

הסמארטפון שלי שבק חיים לא מזמן. בצר לי נאלצתי לחזור  לטלפון הישן שלי, ששימש אותי בנאמנות עד להחלפתו. דגם קלאפה מיושן של נוקיה, בלתי שביר, עמיד לנפילות ממגדלים גבוהים ובעל סוללה שיכולה להחזיק גם שבוע ימים. שלוש שנים הוא היה ברשותי ועברנו די הרבה ביחד. השבוע הפעלתי אותו, לראשונה מזה תקופה די ארוכה. מילא שהוא עבד בלי שום בעיה. העניין היה מה שגיליתי בתוכו.

בסה"כ 20 חודשים מאז שהפסקתי להשתמש בו. אני מדפדף בתמונות שעדיין שמורות בו ולא יכול שלא לחייך אל נוכח החיים המשתקפים מהם. הג'ינג'י הקטן עם הצחוק המתגלגל למשל, שנולד לאחר שהחלפתי טלפון, כלל אינו נוכח בו. החיים העולים מהתמונות נראים לפתע שלווים ורגועים יותר עם שני ילדים. שלווים ואפילו קצת נאיביים. הנה תמונה של הילדים ביום העצמאות שעבר (ללא עגלה נוספת, ללא תיק עם חיתולים וללא בייביסטר), הנה תמונה שלהם מהסופרמרקט (העגלה היחידה שם היא עגלת הסופר). הנה תמונה שלי עם מיכלי במסעדה (לא ביקרנו בה שוב מאז שהיא צולמה). הנה תמונה שלנו מחייכים (ללא עיגולים שחורים בעיניים). גם הבית נראה הרבה יותר מסודר.

תצלום01211

אני מסתכל על התמונות ומתקשה להאמין שהן צולמו לפני שנתיים. הרי אני זוכר כמעט את כולן, זוכר מתי צילמתי אותן, מתי התרחשו האירועים המצולמים בהם. זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן ובכל זאת, נדמה לי שמאז חיי השתנו לחלוטין: נולד לי ילד, התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי, ביקרתי פעמיים בחו"ל, צפיתי בשלוש הופעות, כתבתי טור שבועי לעיתון ואפילו הקמתי קבוצה בפייסבוק. מיכלי כבר בכיתה ג', פותרת תרגילים במתמטיקה שאפילו אני לא יודע לפתור ומנהלת איתי שיחות חולין בענייני מוזיקה ("אבא, איזה שיר מהדיסק 1900 של פורטיסחרוף אתה אוהב יותר: את ניצוצות או את אמריקה?"), עידו הפך לסקורר לא קטן בחוג הכדורגל. ראבאק, כל זה ב-20 חודשים?

ובכן, הזמן רץ והוא לא מחכה לאף אחד. מי שממצמץ לרגע, עלול להפסיד חוויה בלתי נשכחת, כמו השער הראשון שהילד הבקיע או השיר הראשון שהילדה כתבה. מי שעסוק כל הזמן בתכנונים – עבדכם הנאמן למשל – עלול לגלות שבזמן שהוא תכנן את המסלול ללונדון (שלוש הופעות בשלושה ימים!) או את תחילת העבודה על הדוקטורט שלו, הוא פספס את הרגע בו הוא אשכרה ישן לילה שלם.

העולם מציע לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לקחת, מה שמשאיר אותנו פעמים רבות בתחושת חוסר שביעות רצון. השיתופיות הגואה ברשתות החברתיות והרצון של כולם להראות כמה שטוב להם, רק מחמירים את המצב. וכך קורה שלמרות שעשיתי מעל ומעבר בשנתיים האחרונות, שנת 2014 שהסתיימה זה עתה, השאירה אותי עם תחושה קצת חמוצה. לא שחלילה אני חושב שלא עשיתי מספיק – יש פשוט עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי. והרצון הזה, להספיק כמה שיותר, לרדוף אחרי הזנב של עצמי, גורם גם לי לדלג לפעמים על חוויות בחיים, לדפדף אותן בצפייה דרוכה לסיפוק המהיר הבא. ואז, כשאני עסוק בלקטר על מר גורלי, אני מקבל הזדמנות לצפות בחיים שלי לפני שנתיים ולהבין שחוסר שביעות רצון הוא דבר מאוד יחסי.

 יחסי, כיוון שלא הייתי שבע רצון גם לפני שנתיים (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לכתוב דוקטורט). יחסי, כיוון שנראה לי שגם עוד שנתיים לא אהיה שבע רצון (אין לי זמן לעצמי, רוצה לטוס לחו"ל, חולם לסיים את הדוקטורט). לא רע לי בחיים, אבל אני בד"כ רוצה יותר. ואז כשאני נזכר איך נראו חיי לפני כמה שנים, אני לא מצליח להבין על מה קיטרתי ולמה. אני מביט שוב על טלפון הנוקיה המזדקן שלי וחושב שאם יש משהו שלמדתי מהחזרה אליו – מעבר לעובדה שאני ממש שונא את הוואטסאפ – הרי שזה להעריך את מה שיש לי ולשמוח בחלקי. כי החיים יחסיים כמו המעבר מטלפון נוקיה מיושן לסמארטפון -אתה אולי משתדרג, אבל מעבר לפינה תמיד ימתין לך דגם חדש ומשופר יותר, שלא בטוח שאתה בכלל צריך…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On ינואר 6, 2015 at 5:22 am

    זאת רק אני או ששכתבת את הפסקה האחרונה ?

    • hanantomer  On ינואר 6, 2015 at 6:53 am

      מקצוען אף פעם לא מגלה את סודות הכתיבה שלו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: