הרהורים על מלחמות וכדורסל

מהמקום בו שיחקתי היה אפשר לשמוע את הגלים. למעשה, אם הייתי מתכופף קצת, הייתי יכול גם לראות אותם, כמו גם את השובל שהשאירו אחריהם מדחפי האוניה. מגרש הכדורסל מוקם בחלק האחורי של ירכתי האוניה ואיפשר תצפית נפלאה, מדי ערב, על השקיעה. המגרש עצמו היה עטוף ברשת מלמעלה ומהצדדים, בכדי למנוע מכדורים סוררים ליפול לים. אני חושב שריחו של הים הפך אותי לשחקן טוב יותר באותם הימים. הייתי יורד מהסיפון בשעות בין ערביים, כאשר השמש נושקת לקו האופק שלא נגמר, פושט את המדים וזורק לסל. כל כדור היה נכנס. הרבה פעמים העירו לי על החולצה – "אל תוריד אותה כשאתה בתפקיד" – אבל מי שהכיר אותי ידע שהמאבק אבוד. היכן שאמרו לי מה לעשות, לרוב עשיתי ההפך.

שמונה חודשים ביליתי על האונייה הזו. שמונה חודשים, שלוש יבשות ואינספור ערים, אנשים, ריחות וצבעים. אבל מגרש הכדורסל היה ונשאר הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו. בים הבלטי הבחנתי בזנב לוויתן מבעד לרשתות, בכניסה לפיורדים הנורבגים האכלתי שחפים שדאו סביב המגרש. בים התיכון ראיתי אינספור להקות דולפינים שוחות במקביל לאונייה. ריח הים נמהל בריחות האוכל המוגש על הסיפון ונוסעים משועממים היו מגיעים לעיתים לצפות בשקיעה ובקצין הצעיר והתימהוני שמשחק כדורסל עם עצמו. חלקם ביקשו בנימוס להצטרף, אחרים סתם עמדו, ועודדו. היו כמה שאף ביקשו להצטלם איתי למזכרת. בכל זאת, כל כדור נכנס.

1116 שנים עברו מאז אותה תקופה יפה. אני חושב עליה הרבה בימים האחרונים, אותם אני מבלה באולם הכדורסל הלא ממוזג והלא משופץ בחדרה. את ריח הים מחליף ריח של זיעה, ריח האוכל מגיע מארגזי החמגשיות הנפרקים לאולם מדי יום ואת הנוסעים מחליפים חיילים משועממים שאף פעם לא מוחאים כפיים. בגיל 38, לראשונה בחיי, קיבלתי השבוע צו שמונה וגויסתי למילואים, בכדי לסייע לצבא להתמודד עם איומי הטילים המגיעים מעזה. כבר שבוע שאני מבלה באולם הכדורסל: ישן, אוכל ומגיע כל ערב בשעת בין ערביים, פושט את המדים הירוקים וזורק לסל. הפעם, שום כדור לא נכנס.

נדמה לי כי הפער הזה הוא תמצית חיינו. פער בין ימים יפים למציאות קודרת. פער בין פוטנציאל למציאות. פער בין האופטימיות שהייתה מנת חלקי אז, לבין הפסימיות המלווה אותי בשבועות האחרונים. השבוע, כשהגעתי הביתה לכמה שעות על המדים, לא יכולתי שלא להיזכר בתמונה שצרובה לי בראש, של אבי חוזר על מדים ממלחמת לבנון הראשונה. אז אמרו לנו שהכל פתיר, שהנה, תכף אנו מסיימים את כל המלחמות. בזמן שעידו חיבק אותי וסרב לעזוב, התגנבה לליבי תחושת דיכאון: שום דבר לא פתיר וסיום כל המלחמות הוא משהו שכנראה לעולם לא יקרה.

אם יש משהו שאני סוחב איתי מתחילת סבב הקרבות האחרון, הרי זו ההבנה בלתי נמנעת כי גם עידו, כמוני וכמו אבי לפני, יבלה שלוש שנים עקרות על מדים, בלחימה מול אויב כלשהוא. במקום לשחק כדורסל מול הים, גם הוא יגיע לאולמי כדורסל נידחים בערים מופצצות, יישן על אותם המזרנים, יאכל את אותן מנות קרב נוראיות וילבש את אותם המדים הדהויים שלבש אביו לפניו. הוא עדיין אינו יודע זאת, כפי שגם אני לא ידעתי אז, שיגיע היום שלא כל כדור יכנס ושריח הים יישאר רק זיכרון לחיים שהיו יכולים להיות כאן אלמלא היינו חיים על חרבנו. אי אפשר להתחמק מהמחשבה הזו. היא חוזרת בכל אזעקה ובכל מבזק חדשות המודיע על מטחי רקטות נוספים. והיא מדכאת.

"חייל, שים בבקשה מדים, אתה בכוננות", ביקש ממני אמש אחד הקצינים. "תכף", חייכתי והמשכתי לזרוק לסל, תוך התעלמות מבקשתו. הכדורים אמנם לא נכנסים מזמן, אבל אני מתנחם בכך שלפחות את המנטאליות שלי, איש כנראה כבר לא יצליח לשנות…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On יולי 17, 2014 at 7:39 am

    הדכאון מחדד את הכתיבה שלך.
    פוסט מעולה , חייל אמיץ תומר .

  • princess leia  On יולי 17, 2014 at 7:41 am

    כזה חוסר אונים לא הרגשתי כבר כל כך הרבה זמן. כרגיל ביטאת את זה ככ יפה. ו…
    מה, זה היה לפני 16 שנים?

  • אבא  On יולי 18, 2014 at 3:58 am

    איזו כתיבה נפלאה….. כל כך אמיתי. תמשיך לכתוב הרהורים… מצד שני – לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים הללו שממחישים לו היכן אנו חיים ואיזה עתיד מחכה לילדינו אבל גם שאין ברירה. זו המדינה שלנו וזה המזרח התיכון עליו אמר פעם מישהו – במזרת התיכון יש 2 אפשרויות: או שאתה מוזמן לארוחה או שאתה חלק מהתפריט.

Trackbacks

  • By שיר של אחרי מלחמה | יושב על הגדר on אוגוסט 11, 2014 at 1:17 pm

    […] שותף למערכה שנכפתה עלינו. שבועיים מחוץ לבית. כבר הרחבתי לגבי תחושותיי בעקבות הגיוס לצבא, אולם נדמה כי לא רק אני הושפעתי […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: