הגביע (לא) שלנו

הגביעים המוזהבים שהונחו שורות שורות על השולחן, לא ממש הצליחו להסתיר את כיעורו. גם המדליות החגיגיות על השולחן הסמוך, שאיש לא טרח להוציא אותן מהשקיות בהן נקנו, לא הצליחו לספק מימד של טקסיות. ספק אם מארגני מסיבת הסיום של חוג הכדורגל של עידו התכוונו לשוות לטקס חגיגיות כלשהיא. נראה היה שכל רצונם הוא לסיים כמה שיותר מהר ולעבור לאוכל – "על האש", כמיטב המסורת הישראלית. השולחנות הוצבו בשולי מגרש הכדורגל המוזנח, ללא רשתות לשערים, עם דלת חורקת וסימנים שהעידו כי פעם סומנו במגרש רחבות ונקודת אמצע. כל הטקס הריח, תרתי משמע, חוסר מקצועיות.

שולחן הכיבוד, שהתמלא במאכלים ים-תיכוניים דוגמת במבה וביסלי, הפך במהרה למוקד עלייה לרגל. הורים נרגשים עטו על האוכל ששידר הכל חוץ מבריאות, מילאו לעצמם כוסות חד פעמיות במטעמים וניסו לשווא להפריד משולשי פיצה. עד מהרה הפך השולחן לעיסת מתוקה-מלוחה נוזלית ומטפטפת, מה שלא הפריע גם לילדים, אחיהם ובני הדודים שלהם לגשת אליו שוב ושוב בניסיון להציל משהו לאכול לפני שיתחיל הטקס. על המגרש עצמו התרוצצו כמאה ילדים קטנים בגילאים 4-7 בועטים עשרות כדורים לכיוון השערים ללא הרשת ומחכים שמישהו יאמר להם מה לעשות.

IMG_20130914_211639"ילדים, נא לשבת לפי הקבוצות שלכם", הכריז מנהל בית הספר לכדורגל וכל הילדים המיוזעים מיהרו לחפש את חבריהם לקבוצה ולהתיישב מול שולחן הגביעים הכעור. המנהל החל להקריא מהדף רשימת תודות ארוכה, בזמן שההורים הרבים, שלא הצליחו להמתין בסבלנות עד שבנם יקרא לשולחן, התקרבו יותר ויותר לאזור חלוקת הגביעים. עד מהר הפך אזור החלוקה ללא נגיש עבור חלק מהילדים, שלא רק איבדו איתו קשר עין, אלא גם לא הצליחו לשמוע את המדריך קורא בשמם. לאחר שהסתיימו התודות, וכשעה וחצי לאחר השעה המקורית בה הוזמנו הילדים, החל הטקס.

ספק אם המילה טקס נכונה בהקשר זה. למעשה, כשהתקשרתי למנהל בית הספר בכדי למחות על האירוע, השתמשתי במילה "שכונה", שנדמה שמתארת קצת יותר טוב את מה שאמור היה להיות אירוע השיא של הילדים, שלרובם זו השנה הראשונה בה הם משחקים כדורגל. הילדים נקראו במהירות לקבל גביע, שהוגש להם כלאחר יד, ללא אפשרות לתמונה, ללא מחיאות כפיים או הכרת תודה על השנה שעברו. המדליה הוענקה להם בתוך השקית (!!) ומבלי שהונחה כלל על צווארם, שום מילת תודה לא נאמרה להם ורובם כלל לא הבינו על שום מה ולמה הם ראויים לקבל גביע או מדליה. הורים חסרי סבלנות נכנסו שוב ושוב לאזור החלוקה, מנסים לשווא לתפוס תמונה של בנם עם הגביע והמדליה ורומסים תוך כדי כך ילדים אחרים.

הבטתי בעידו, שהרגיש על גג העולם: עיניו נצצו והוא החזיק בגאווה בגביע ובמדליה. כבר שבוע שהוא מדבר על הגביע שהוא הולך לקבל. הוא חיכה לאירוע הזה כפי שאני מניח רוב הילדים חיכו לו. מבחינתו, זה היה האירוע הכי חשוב בעולם. "נהנית"? שאלתי כשנכנסו לרכב בדרך הביתה. "מאוד" הוא ענה. והפער הבלתי נתפס הזה, בין האופן בו אני תופס את האירוע לבין האופן בו הוא תפס את האירוע, לא מצליח להרפות ממני. בגיל הזה, בדיוק בנקודת הזמן הזו בה הוא אמור להתחנך לספורטיביות, להתמדה, למקצועיות, עמידה בזמנים, כיבוד המאמנים – לתרבות ספורטיבית – בדיוק בנקודת זמן קריטית זו הוא נתקל בחובבנות, חוסר מקצועיות והעדר ספורטיביות. והוא נתקל בכל אלו במקום בו הם לא אמורים להיות – במקום שאמור לחנך אותו.

אין לי ספק שבכל מקום אחר ברחבי הגלובוס זה לא היה קורה: המגרש היה מכבד את המעמד ואת השחקנים, ההורים היו מביאים מאכלי בריאות (פירות וירקות למשל), הילדים היו נקראים אחד אחד לשולחן, שם היה מקבל אותם המאמן שלקול מחיאות הכפיים של ההורים, היה מניח על צווארם מדליה, לוחץ את ידם ומעניק להם את הגביע. אח"כ היה גם מאפשר לצלם תמונה אחת לפני שהיה עובר לילד הבא. וזה באמת רק חזון מינימליסטי שלי. כך יוצרים אצל השחקנים רצון להמשך. כך יוצרים אצלם כבוד לספורט. כך יוצרים ספורטאים.

הימים ימי מונדיאל. אני מביט בתשוקה שמפגינים השחקנים למשחק, במקצועיות, במוטיבציה הגבוהה ובכישורי המשחק. מביט בהם ואז חוזר לכאן, ללבנט המקומי. אין צורך להסביר מדוע אנחנו לא נגיע לשם לעולם. לפתע התשובה כבר ברורה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On יולי 1, 2014 at 6:34 am

    מדויק ביותר.
    נקודה נוספת למחשבה היא כיצד ענף הספורט הפופולרי והמתוקצב ביותר בארץ ( ונשים בצד לרגע את מכבי ת"א בכדורסל ) הוא גם הכושל והחובבני ביותר ביחס למשאבים המושקעים בו

  • Nir  On יולי 1, 2014 at 8:45 am

    מדוייק. אני חי באוסטרליה והבן שלי משחק כדורגל. הרמה ממש לא טוב היותר מבארץ אבל היחס לילדים ולמשחק מקצועני. מהתלבושת, התנהגות וכמובן המדליות על הצוואר…

  • קציעה אלדר  On יולי 1, 2014 at 8:53 am

    מבאס.. ונכון אמרת.. הכל מתחיל מגיל צעיר מאוד וזו תמונת המציאות של היום…שכונה. למונדיאל אנחנו ? חחחח. אצלנו בישוב המצב יותר טוב ממה שכתבת אבל עדיין הבעיה התקציבית יושבת לנו בגרון …
    כתיבה יפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: