האחר הוא אני

השיחה הזו ישבה לי בראש בערך שבע שנים. למעשה, מהרגע שנודע לי שלמיכלי יש צליאק, אי שם בסביבות 2007, ידעתי שמתישהו אצטרך להסביר לה קצת יותר לעומק במה מדובר. מאז ועד היום, כמעט שבע שנים, אני ממתין לשיחה הזו, לרגע בו היא תבין שאת המצב הזה אי אפשר לשנות, לרגע בו אצטרך להסביר לה שאין מה לעשות. האמת, ציפיתי שזה יקרה כבר לפני זמן די רב: חשבתי שזה יקרה בגן, שם שכחו לא פעם לעדכן אותנו שמישהו עורך מסיבה ואין לה מה לאכול. הייתי בטוח שזה יקרה בכיתה א', שם ראיתי לא פעם ילדים עולבים בחבריהם לכיתה בגלל השוני שלהם. אמנם לכל אורך הדרך, גם ברגעים הקשים (והיו כמה כאלו) מיכלי מעולם לא התלוננה. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 במהלך השנים ניסיתי לא פעם לדמיין איך השיחה הזו תתנהל. חשבתי שנשב יחד ונשוחח ארוכות, שאסביר לה שהצליאק הוא לתמיד ולא עובר, שאין מה לעשות. דמיינתי אותה בוכה, עצובה, פורשת לחדרה ולא יוצאת. חשבתי שתמרוד, שתרקע ברגלה ותגיד "אני לא מוכנה להמשיך ככה". חשבתי שלא תרצה לראות חברות, או לצאת איתן לבלות. אף אחד מהדברים הללו לא קרו בסוף. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 ידעתי שמה שלא אעשה, לא אוכל להגיע מוכן לשיחה הזו. חשבתי להסביר לה שכולם שונים זה מזה, שכל אחד נולד אחרת, שהטבע עושה את שלו ושיש לה המון כישרונות שאין לאף אחד אחר בכיתה שלה. חשבתי למנות לה אותם, בכדי לגרום לה להבין מה יש לה שאין לאחרים, כמה היא ברת מזל וצריכה להיות מאושרת בחלקה. חשבתי לספר לה על כל הדברים שיש לה ואין לי למשל, או לאמא. מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות להשמיע את כל הטיעונים האלו. אבל אני ידעתי שזה יגיע. והמשכתי לחכות.

 בסוף זה ארע בסתם עוד ארוחת ערב שגרתית. זה לא קרה בעקבות אירוע מרגיז או מעליב שהיא חוותה, לא בעקבות התעלמות מצרכיה או העלבה בבית הספר. זה לא קרה כי היא הבינה פתאום משהו, או כי אכלה משהו שאסור היה לה לאכול. סתם ארוחת ערב שגרתית באמצע השבוע. מיכלי הביטה בצלחת שלה, הביטה בצלחת של אחיה ושלי ואמרה בטון שקט "אבא, אני רוצה לומר לך משהו". ואני ישר ידעתי מה היא רוצה לומר. "אנחנו לומדים עכשיו על תכנית שנקראת 'האחר הוא אני' ואתה יודע, אני חושבת שהתכנית הזו היא עלי". "למה?", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כי אני שונה", היא אמרה, "כי אני לא כמו כולם וכי קשה לי לפעמים עם זה. לפעמים אני רוצה להיות כמו כמוכם, לאכול את מה שאתם אוכלים".

 ולי נמחק פתאום הזיכרון. כמעט שבע שנים שאני מתרגל את התשובה שתהיה לי לטענה הזו. כמעט שבע שנים שאני מחכה לשיחה הזו שתגיע. ולפתע כלום. ורק המשפט "האחר זה אני" מהדהד לי בראש. הבטתי באשתי שהביטה בי חזרה. התחלתי לגמגם משהו על כך שכולם נולדים שונים, אבל הדוגמא שהייתה לי בראש לא הייתה טובה ועצרתי. חיכיתי לראות אותה בוכה, נשברת ופורשת לחדרה, כמו שחשבתי שיקרה, אבל זה לא קרה. ניסיתי להיזכר בכל אותם טיעונים שתכננתי לומר, אבל לא היה בהם כל צורך. במקום זאת היא חזרה לצלחת שלה והוסיפה "לפעמים זה קשה לי", היא אמרה, "אבל אני מתגברת".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On מאי 15, 2014 at 5:33 pm

    ההתמודדות והניסיון הפכו אותה לנערה החזקה והבוגרת שהיא.
    כתיבה מעולה, מר תומר .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: