החוויה המתקנת

הוא עצר את הכדור ברגלו והזמן לפתע עצר מלכת. הרגשתי איך המתח מחלחל והלב מגביר פעימותיו. "רק שלא ייפול, רק שלא ייפול", לחשתי לעצמי במה שארך אולי חמש שניות אולם הרגיש כמו חמש דקות. שאר השחקנים הביטו לעברו בחוסר ישע, קרובים מדי אך רחוקים מספיק בכדי לא להפריע לו לעשות את הדבר הנכון. הרגשתי שעתיד גורלו הספורטיבי מונח כאן על כף המאזניים, לא פחות. כל שהיה עליו לעשות הוא להתקדם קצת עם הכדור ולבעוט אותו לשער הריק. לא היה לאף אחד סיכוי להשיג אותו.

עצמתי עיניים ותמונות מהאירוע הקודם, לפני כחודש, חזרו לפתע. אז הוא קיבל את הכדור בעמדה דומה, אולם הרים את הרגל ובעט באוויר. התוצאה הייתה התרסקות מפוארת על הרצפה, בכי והסתלקות מהחוג טרם סיומו, לקול מחאת המדריך. החוויה נתפסה כה שלילית עד שמאז הוא סרב ללכת לחוג. גם בפעמים בהם הכרחתי אותו, הוא הלך בחוסר חשק וליווה את המשחק, יותר מאשר נטל בו חלק פעיל. הרגשתי שאני חייב לתת לו חוויה מתקנת במהרה, שתחזיר לו את החשק ואת הביטחון.

כאשר הצעתי לו לרדת לחצר עם הכדור, הוא ביקש שניסע באופניים, כאשר הצעתי לשחק כדורגל בבית, הוא אמר שאמא לא מרשה וגם כאשר הצעתי שנשחק כדורגל במחשב, הוא העדיף את משחק גיבורי העל שלו. אשתי, פרקטית מתמיד, כבר הציעה לוותר על החוג או להעביר אותו לחוג אחר. אולם אני סירבתי לוותר. לא רק כי רציתי לראות אותו ממשיך לשחק, אלא גם כי הרגשתי שבלי הכדורגל, החברות שלנו תאבד מרכיב מרכזי ביותר. הכדורגל היה כל חיי כשהייתי ילד וגם כיום, הוא מהווה מרכיב חשוב באישיות שלי. יותר משרציתי שימשיך בשבילו, רציתי שימשיך בשבילי: כדי שיהיה לנו על מה לדבר, שיהיה לנו משחק משותף, אהבה משותפת. כל הדברים שלי ולאבי לא היו.

הוא עצר את הכדור והביט לעברי. הקול שיצא מגרוני היה הרבה יותר חזק מכפי שתכננתי שיהיה "קדימה עידו, שים גול" שאגתי. החוויה המתקנת הגיעה בדיוק ברגע בו גם אני התחלתי לאבד תקווה. והיא לא הגיעה ביוזמתי כלל. אם רק ידע לנצל אותה, יתכן והמצב יחזור לקדמותו. הוא החל להתקדם בהילוך איטי, איטי מדי. כל שנייה ארכה דקה והמרחק שהיה עליו לגמוע נראה לפתע בלתי אפשרי. הפרחח מהקבוצה השנייה לעומת זאת, התקדם בקצב רגיל לגמרי וכבר היה במרחק נגיעה ממנו. לקחתי נשימה ארוכה. גם הוא לקח אחת כזו, לפני ששחרר בעיטה מדויקת שהתגלגלה באיטיות מרגיזה לתוך השער הריק.

"ייייששש", שאגתי בגרון ניחר, כאילו ארסנל זכו כרגע בליגת האלופות משער בזמן פציעות. כל הזאטוטים רצו אליו, נתנו לו כיף וחיבקו אותו. ראיתי את החיוך על פניו, הוא הביט בי ואני סימנתי לו Thumb Up גאה. הוא החזיר לי אחד וחזר לשחק. כשחזרנו הביתה סיפרנו לבנות על השער המדהים שהוא הבקיע ויום למחרת דאגנו גם לעדכן את כל ילדי הגן במבצע האישי. וזה היה מספיק. גם בשבילי וגם בשבילו. שבוע לאחר מכן הוא כבר שאל "מתי הולכים לחוג כדורגל?" ושבועיים לאחר מכן הוא שוב הבקיע, לקול צהלות הזאטוטים.

הילדים שלנו עוברים חוויות מדי יום ואנו לא תמיד מצליחים לזהות את המשמעותיות מביניהן, את אלו שישפיעו עליהם במשך שארית חייהם. לעיתים הם חווים אותן לבד ולא מספרים לנו, לעיתים אנו סתם לא שמים לב. אני שמח שהייתי ערני מספיק בכדי לזהות חוויה שלילית כזו ולתקן אותה במהירות האפשרית. שמח בשבילו, שימשיך ליהנות ממשחק שיעניק לו המון במהלך החיים, אבל מאושר בשבילי, על כך שהחבר החדש שלי, כולה בן ארבע וחצי, ימשיך איתי הלאה לעוד חוויות ספורטיביות רבות בעתיד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: