זה לא מקום לחלשים – על האלבום החדש של אביב גדג'

"גדג', במילים עמוקות, צורבות, דוקרות ומלטפות, מצליח לברוא תמונות עשירות וצבעוניות, מהפנטות ולופתות בגרון. ומעל לכל, הוא עושה זאת בצורה מקורית מאד וחשופה להפליא. בעולם של מילים בנאליות ובליל של רגשות מבולבלים, נעים למצוא יוצר מקורי שבולט מעל פני השטח. (מתוך נימוקי השופטים לזכייתו של אביב גדג' בפרס אקו"ם ע"ש אמיתי נאמן לעידוד פרסום היצירה למחבר", 2013)

"אלוהים אדירים, כמה רעש עושה הכלום"

אני מאזין לאלבום החדש של אביב גדג', "ילדים של מהגרים", וחושב לעצמי שכבר לא עושים כאן מוזיקה כזו יותר. מוזיקה שאינה מתחנפת למיינסטרים או מקדשת אותו, מוזיקה חפה מאינטרסים מסחריים, מוזיקה עשירה בטקסטים נוקבים, מוזיקה שאומרת משהו עלינו, על החברה שלנו. האלבום לא זכה ליחסי ציבור, אולם כמעט כל מי שכתב עליו, הכריז שמדובר באלבום מצוין. היו אלו בעיקר בלוגרים ואנשי סצנת האינדי הישראלית, שהקדישו לו זמן. אולי בגלל שכל השאר היו עסוקים ברעש שעושה כאן הכלום.

"אם זאת גאולה, אני מעדיף גלות"

AvivGadgאז נכון, האלבום לא מצוין, ו-ודאי שאינו משתווה ל"מנועים קדימה" של אלג'יר עליה השלום. ובכל זאת, יש כאן את כל מה שמעריצי הלהקה אהבו: טקסטים נוקבים, פתיחה רצחנית וסיום מצוין, שירים ארוכים לצד שירים קצרים ובכלל, כל מה שאנו לרוב לא רואים באלבומים ישראלים אחרים. ומעל הכל, לפחות בעיני, הטקסטים של אביב גדג', ששורטים למרות שלא תמיד יושבים טוב על הלחנים עצמם. האלבום לא נחשב לאלבום קונספט, אולם מצליח לשרטט תמונה של החברה הישראלית ולהעביר ביקורת מדויקת (בעיקר) על כל מה שרע כאן. ויש הרבה מזה.

"לכל אידיוט יש קהל, לכל חטא יש שכר"

גדג' הוא אחד הרוקרים המוצלחים ביותר שצמחו למוזיקה הישראלית וקצת חבל שהוא לא זוכה למקום הראוי לו. במקום לסגור אולמות ולקבל חיבוק מהחברה הישראלית (שאת זעקתה הכה צודקת הוא זועק באלבום), הוא מדשדש בשיפולי הסצנה המקומית, נאבק על פרנסתו מול קהל לא רב שאמנם מעריך את יצירתו, אולם נמצא במיעוט אל נוכח ההתלהמות והנהייה אחר אמנים מוכשרים פחות וממוסחרים יותר. במדינה שמקדשת את השום-כלום ומצדיעה בשלט מדי יום לפחי זבל על המרקע, אנשים מוכשרים כגדג' הולכים לאיבוד, לטובת אידיוטים שזוכים לקהל רק בגלל שיש להם את המראה הנכון.

"זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים"

ומעל הכל, הזעקה של גדג' על המקום בו אנו חיים, שמקדש את האלימות הפיזית והמילולית ואינו מאפשר מרחב מחייה גם לחלשים, שמקדש רייטינג על פני איכות, שמרדד את השיח בשם הריאליטי  – הזעקה הזו כה נכונה ומדויקת בעיני. ההזדהות שלי עם השיר "זה לא מקום לחלשים" למשל, היא מוחלטת, כמו גם הזדהות עם טקסטים אחרים כגון, "כל הערוצים פתוחים, יש רעש אבל לא שומעים", "אנחנו לא צריכים גז מדמיע, אנחנו כבר ממילא בוכים" או "אל תיתן לי סיפוקים זולים ורגשות במיליון צבעים, כי זה לא ימלא לי את החלל הריק". גדג' אמנם יורה אותם בצרורות עד שלמאזין הממוצע קצת קשה לעכל את בליל המסרים הניתכים אליו. אבל הזעקה שלו (ושל כולנו) היא אמיתית וכה צודקת. זה באמת לא מקום לחלשים.

"נא לא למות על הדשא"

כבר עכשיו, כשלושה חודשים לאחר שיצא, קשה לשמוע על האלבום החדש של גדג'. ברדיו בקושי הושמעו שירים ורק חיפוש ברשת מניב כמה ביקורות של בלוגרים ומעריצים. הדי פרס אקו"ם גוועו מזמן ואנחנו נותרנו עם השום-כלום שהוא מנת חלקנו היומיומית. אם יעברו עוד ארבע שנים עד שנשמע בפעם הבאה את שמו של גדג', יתכן שגם אנחנו כבר לא נהיה כאן בכדי להנות מהמוזיקה שלו, אלא נהפוך לזומבים, כמו כל אלו הסובבים אותנו כיום, שמדברים ליד הברזייה על "האח הגדול" או על השיר החדש של משה פרץ. או שפשוט נמות…רק לא על הדשא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On אוקטובר 21, 2013 at 3:30 pm

    תהיתי מתי תגיע לכתוב על זה …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: