מיקרוקוסמוס ישראלי בבריכה

קפצנו לבריכה להתרענן ולמשוך עוד קצת זמן עד שהקיץ יואיל בטובו להעלם סוף סוף ואנו נוכל לחזור לשגרת חיינו. בריכה, בייחוד בישראל, היא עסק קצת בעייתי: היא אמורה אמנם לרענן אותך ולהפיג במעט את החום, בעוד שבפועל, קורה מצב הפוך לגמרי: החום שלך עולה כשאתה רואה את המחירים במזנון, את ההורים שמאפשרים לילדיהם להתפרע מטר מהילדים שלך ואת המציל שעסוק בלהתחיל עם בחורות במקום לשים עין על השוחים. ובכל זאת, ביודעי שהאפשרות היחידה מלבד הבריכה היא להישאר בבית ולטפס על הקירות, החלטתי לשים נפשי בכפי ולצאת מהבית. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

ובכן, אין יותר גרוע מזה. כבר בכניסה קידם את פנינו תור שאורכו כאורך תור לחלוקת מזון באפריקה. כשניסיתי לברר מה קורה, זכיתי לנזיפה ממישהי שחשבה שניסיתי לעקוף אותה ("האשכנזים האלו, כולם אותו הדבר"). מסתבר שהכניסה עד גיל 4 היא ללא תשלום והבחור שעמד בראש התור ניסה לשווא לשכנע את השומר האתיופי המסכן בכניסה שבנו, שנראה כאילו סיים תכף י"ב, עדיין לא הגיע לגיל 4. השומר נכנע לבסוף ולא בגלל שהשתכנע: הוא פשוט הבין שאם לא יאפשר לתור להתקדם, הוא יזכה לביקור של משטרת ההגירה, לאחר שאחד הממתינים הודיע לו שהוא נראה דווקא אריתראי ושיש לו קשרים במשטרה.

עוד בטרם הספקתי להניח את התיק על פיסת הדשא היחידה שהייתה ריקה, הילדים כבר נעלמו. כאן נכנסת דילמה לא פשוטה: מחד, אתה חייב לשמור עליהם בזוית הראיה שלך ולוודא שהם בסדר. מאידך, לך תמצא אותם בבלאגן הזה עכשיו. הבריכה נראתה כאילו יש בה יותר ילדים ממים: כולם קופצים ומשפריצים האחד על השנייה, מזרוני ים בכל עבר וילדים שמחליטים לעשות קפיצות "בומבה" ברדודים כאילו אין מחר (איפה המציל שצריך אותו?).  עשיתי סריקה מהירה ומצאתי אחד מהם. זה הספיק לי. הגדולה תסתדר בעצמה.

חמש דקות לאחר מכן היא הגיעה אלי."אבא, המשקפת שלי נעלמה". "לא נורא, אקנה לך חדשה מחר", אמרתי משל הייתי הברון רוטשילד. "אבל א-ב-א, לכולם יש ורק לי אין" היא התעקשה. נפרדתי מהעיתון וקמתי לעזור בחיפושים. המשקפת שעל ראשו של אחד הילדים שעשו קפיצות "בומבה" דמתה באופן מחשיד ביותר לזו של הבת שלי. החלטתי לשאול אותו האם היא שלו. "היא שלי", ענה השמנמן, "חבר נתן לי". את הסתירה בדבריו הבינה אפילו בתי, שלחשה לי "תראה, מאחור כתוב השם שלי". נתתי לו את המבט המאיים ביותר שיכולתי לתת ו….אז הגיע אימו. "עוד פעם אתה?" היא שאגה לכיווני ונזפה בבנה "מה אתה מתעסק עם האשכנזי הזה?". ניסיתי להסביר לה שהשד העדתי זה כבר פאסה ושהילד שלה גנב את המשקפת של הבת שלי. "שום דבר, הבן שלי לא גנב, חבר נתן לו" היא ענתה לי. הגונב מגנב פטור כנראה.

אם חושבים על זה, בריכות בישראל הן מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כנראה: החזקים שולטים, בעוד החלשים נדחקים לבריכה של הקטנים, העשירים קונים את מזרני הים הגדולים ביותר וחוסמים בעזרתם חצי בריכה, בעוד העניים מסתפקים בגלשני רוח קטנים, הגברים מתעסקים בלמי יש (מזרן) גדול יותר, בעוד הנשים עסוקות בלהשגיח על הילדים ולרכל על אחת האימהות שחלקים מגופה נראים, איך לומר, מלאכותיים. והכי גרוע, אין אף אחד שיעשה סדר בבלאגן. ז"א, יש מי שאמור לעשות סדר. בפועל, הוא מסדר בעיקר את האפליקציות באייפון שלו.

בסופו של דבר, נכנסתי למים עם הילדים. הצלחתי להתחמק בשנייה האחרונה מהשמנמן שהחליט לקפוץ ראש מטר ממני, ממזרן ים בצורה (וגודל) אמיתיים של פיל שכמעט דרס אותי ומכדור שמישהו זרק לכיווני. הגעתי חסר נשימה לילדים שלי, שמשום מה נראו די מבסוטים מהמצב. "איך אתם יכולים ליהנות ככה?" שאלתי אותם והגדולה ענתה "כי אנחנו ילדים אבא, בעולם שלנו ככה מתנהגים כל הזמן, אנחנו רגילים". איזה כיף שיש ילדים שרואים את העולם בצבעים קצת יותר אופטימיים משלי, חשבתי לעצמי. אני באמת אוהב אותם!

לאחר שיצאנו ניגשנו למזנון, בתקווה למצוא ארטיק במחיר שפוי. אתם בטח מכירים את הלוחות הגדולים הנמצאים בכל מזנון ומציגים את מבחר הארטיקים הקיים. מה שמיוחד בלוחות האלו הוא שב-90% מהמקרים, אין אפילו ארטיק אחד מהם במזנון עצמו, מה שהופך את הצגתם שם לקצת מטופשת. המצב לא היה שונה גם במזנון שלנו והארטיק היחיד שנותר היה, כמה לא מפתיע, היקר ביותר שיש: ארטיק שנראה כמו טיל בליסטי עם סוכריות מעליו. "כמה זה עולה?" שאלתי את המוכר. "30 ₪", הוא ענה בלי למצמץ, "לאחד!". הצצתי בארנק וניסיתי לחשוב האם באמת אני אוהב את ילדי עד כדי כך, שאסכים להוציא סכום מטורף של 60 ₪ על שני ארטיקים. מודה שהתשובה לא הגיעה מיד.

יצאנו מהבריכה: הילדים עם הארטיקים ואני עם חור בכיס וסימן כחול בגב מכדור טניס שפגע בי. השומר האתיופי כבר נעלם (מעניין למה) וגם מוציאת השד העדתי לא נראתה באופק. נשבעתי שלשם אני לא חוזר עד הקיץ הבא, או לפחות עד החגים. Yeah, Right…

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-28.8.13 – לצפייה לחץ כאן!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: