הגמד עם הסירנה

שעת הקפה שלי בסוף השבוע היא שעה מקודשת. למרות שרק אני מגדיר אותה כשעה (בפועל, היא נמשכת בין חמש לשבע דקות, תלוי בטוב ליבה של אשתי ואורך סוללת הסמארטפון שמעסיק את הילדים שלי), היא נחשבת מקודשת – זמן חשוב לעבור על עיתוני סוף השבוע, לעיין במקומון ולנוח מתלאות השבוע, רגע לפני שמתחילות תלאות סוף השבוע. גם האישה וגם הילדים יודעים שאסור להפריע לי בזמן שאני שותה קפה. לא שלמישהו מהם אכפת מזה, אבל הם יודעים. בימינו, גם זה משהו.

לעיתים נדמה לי כי יחידת הזמן הקצרה ביותר שתוזמנה אי פעם בהיסטוריה האנושית היא פרק הזמן שבין הישיבה שלי על הכיסא עם הקפה, לבין פרק הזמן בו מישהו קורא לי מהבית. גם אם כולם עדיין ישנים, ברגע שאתיישב עם הקפה והעיתון, מישהו ייזכר שהוא צריך אותי. וזה לא משנה גם עם האישה כבר יצאה לעבודה: ברגע שאשב מישהו יתעורר / יבקש שוקו / יתקע בשירותים / ייפול ויבכה / יתקשר להזכיר לי לעבור בסופר. לפעמים אני מתעלם. מודה. אם הבכי לא מספיק חזק, הילד כבר יתגבר בעצמו. ובינינו, לא יקרה כלום אם הוא ינעל בשירותים כמה דקות. העיקר שיהיה לי קצת זמן לעצמי.

השבוע הזה לא היה שונה משמעותית מקודמיו. הבית היה שקט באופן מחשיד ועל כן, המתנתי כמה דקות לראות אם מישהו זקוק לי. כשראיתי שאיש לא מתעניין בשירותי, החלטתי להתקדם לעבר שעת הקפה שלי. הרתחתי מים, הוצאתי את החלב ופתחתי את העיתון. יש לי מן תיאוריה לפיה מעל הדירה שלנו יושב גמד עם סירנה שעוקב אחרי ומעדכן את דרי הבית בכל פעם שאני יושב לנוח או לשתות קפה. על כן, אני מנסה לעיתים להטעות אותו: מרתיח מים אבל לא מוזג, פותח עיתון אבל לא קורא. כך תופעל האזעקה לפני שאשב. דבילי, אני יודע, אבל הוכח מספר פעמים כיעיל. ובכן, הסירנה לא הופעלה והבית נותר שקט. לאחר המתנה של חמש דקות נוספות החלטתי שזה הזמן לפעול. מזגתי את המים החמים לכוס, חטפתי עוגייה ויצאתי עם העיתון למרפסת במהירות. הספקתי לקרוא את המילה הראשונה בעיתון ("ידיעות…") לפני ששמעתי את הקריאה "אבא", המסורתית.

תכונה שכל הגברים מאמצים עם השנים היא איבוד הדרגתי של השמיעה. את רובנו זה תוקף מיד לאחר החתונה, למקצתנו זה מגיע עם הרחבת המשפחה אבל בסופו של דבר, כמו התקרחות וגידול כרס, אין גבר שמצליח להתחמק ממנה. הדבר שנשים לא יודעות הוא שמדובר באיבוד שמיעה סלקטיבי, המתמקד בקולות מאוד מסוימים (נשיים או דקים וצווחניים במיוחד). אם יורם ארבל למשל יצעק "הללויה", אנחנו נשמע אותו גם מחדר העבודה ונרוץ לראות מי הבקיע גול. אבל אם הילד או האישה ישהו איתנו באותו החדר שיבקשו משהו, סביר להניח שלא נשמע כלום. הטבע עושה את שלו כנראה.

כך או אחרת, מהקריאה הראשונה החלטתי להתעלם. "אבא, הוא חטף לי את המשחק", נשמעה צעקה נוספת מחדר הילדים (הם לא ישנו לפני דקה?) ולאחריה "אבא, תגיד לה להחזיר לי". לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להישאר לשבת. שיסתדרו בעצמם. חצי דקה של שקט עברה וכבר טפחתי לעצמי על השכם על הדרך בה הצלחתי לטפל במשבר מבלי לקום מהכיסא, עד שלפתע שמעתי חבטה עמומה ולאחרי בכי. לרגע שקלתי להתעלם גם מזה, אבל הרגע הזה עבר וקמתי. כאן נכנסה דילמה: האם לכעוס עליהם ולבזבז זמן יקר (בכל זאת, הקפה שלי מתקרר), או לחבק, ללטף, להבטיח לכל אחד מהם משחק במחשב או בסמארטפון ולחזור לעיסוקי. אני תופס מעצמי אבא קפדן שבדרך כלל מקפיד מאוד שלא ישחקו הרבה במחשב או בסמארטפון. בדרך כלל, לא היום!

חזרתי לקפה, שהיה עדין חמים למדי. הספקתי ללגום שלוק בהנאה ואז הטלפון צלצל. הייתה זו אשתי (שכנראה לה יש גמד עם סירנה משלה): "תרשום", היא אמרה בפרקטיות הייחודית שלה, "אני צריכה שתביא לי מהסופר ביצים, חלב, גבינה, לחם ועגבניות". "אה.." ניסיתי להשחיל מילה בין ים המטלות שהוטחו בי, אולם ללא הצלחה. בזמן השיחה הגיע הילד בוכה שוב ("נתקעתי בכיסא אבא") וגם הילדה נזכרה שהיא רעבה ("אבא, מה יש לאכול?"). ראיתי את אדי החום האחרונים בורחים מהקפה שלי והחלטתי לפעול. "קח, אמא רוצה לדבר איתך", נתתי לקטן את הטלפון. "ואת, קחי עוגייה" נתתי לה את העוגייה שנותרה לי. עכשיו אפשר קצת שקט?

לרגע שוב הרגשתי גאווה על שהצלחתי לפתור את הסיטואציה הסבוכה מבלי לקום מהכיסא. לרגע. השיחה של הקטן עם אימו החזיקה בדיוק עשרים שניות (מעניין שרק איתי היא יכולה לדבר עשרים דקות על רשימות מהסופר…) וגם העוגייה של הגדולה לא הייתה טעימה. ערכתי ניתוח מצב מהיר: מולי עמדו ילד בוכה וילדה רעבה. על השולחן, ממש ליד כוס הקפה המלאה והעיתון שעדיין לא נפתח עמדה רשימת מכולת מהגיהנום. הבטתי בהם, החזרתי מבט לקפה והבנתי שהפסדתי. שוב. הבטחתי לעצמי שהדבר הראשון שאני עושה, מיד לאחר שאני מכין אוכל לילדים ויצא לקניות, הוא לחפש את הגמד הקטן והמעצבן ולפרק לו את הסירנה. לרסיסים!

הטור פורסם ב"גל גפן" ב-11.9.13 – לצפייה לחץ כאן!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On ספטמבר 12, 2013 at 3:12 pm

    ואולי זו דווקא גמדה 🙂
    טור מעולה , מר תומר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: