מרוסיה באהבה

אחרי חודשים של ייסורים שעברתי, כאבי ראש ורגליים כואבות, אשתי ילדה סוף סוף בן. בעוד היא מבלה עם הילד בבית החולים, נאלצתי להעביר את הזמן עם שני ילדי הנותרים בבית. לאחר שמיציתי כל אטרקציה אפשרית (כולל אולימפיאדת קפיצות מהספה שיזמתי, שהסתיימה בדרך נס בשריטות בלבד), החלטתי שהגיע הזמן שגם אשתי תזכה לזמן איכות עם הזאטוטים. אחרי הכל, הם גם שלה. "מי רוצה ללכת לראות את התינוק בבית החולים", שאלתי בהתלהבות. הם הרימו לרגע את עיניהם מהגלאקסי במבט שאומר "נולד לנו אח? באמת?" ומיד החזירו אותו לטמפל ראן. נאלצתי להמתין עד שהסוללה תיגמר לפני שהכרזתי "יוצאים" והעמסתי אותם על הרכב.

20130703_174247

לאחר שחפרו לנו חצי שנה על כמה הם מחכים לראות את התינוק ברגע שיצא, קצת מוזר היה שהם לא ממש התרגשו מהנסיעה לבית החולים. מצד שני, בהתחשב בעובדה שהתחמקתי לכל אורך ההיריון מתשובות לשאלות כמו "איך התינוק הגיע לבטן של אמא" ("תשאלו את אמא") או "איך הוא יצא משם" ("יש שם חור כזה ש…תשאלו את אמא"), די מובן שלא היה להם שמץ של מושג למה לצפות. אני בטוח שההתרגשות תגיע ברגע שהם יראו את אחיהם החדש לראשונה, חשבתי לעצמי. ובכן, לא ממש.

המאבטח בכניסה לבית החולים לא התרשם מהסיפור קורע הלב שלי על השריטה שיש לילד ברגל (זכר לאולימפיאדת הקפיצות הבלתי מוצלחת) ועל הגעגועים הבלתי פוסקים של הילדה לאמא שלה וסרב לתת לי להיכנס עם הרכב בשערי בית החולים. "יש חניון – תחנה שם" הוא אמר ברוסית מדוברת וחזר לבוטקה. קיללתי בערבית ונסעתי לחניון, שמשום מה מוקם במקום הכי רחוק משער הכניסה, כאילו מישהו אמר לעצמו "עדיף שהחולים ימותו בדרך מחום מאשר יגיעו אלינו לטיפול". גם הילדים נראו אומללים למדי כשראו את המרחק שעליהם לעבור בכדי להגיע לאמא שלהם והציעו להישאר ברכב עד שאחזור. כמעט השתכנעתי, עד שנזכרתי שכל מטרת הביקור הייתה לחשוף בפניהם את אחיהם הקטן. "אקנה לכם ארטיק בדרך", שכנעתי אותם ויצאנו לדרך, לא לפני שהתמרחנו בקרם הגנה וכובע. המאבטח הרוסי חייך כשראה אותי מגיע באפיסת כוחות לבידוק הביטחוני – הוא בדק אותי שלוש פעמים מכף רגל ועד ראש ואף השאיר אצלו שקית במבה שנראתה, לדבריו, "חשודה". נזהרתי הפעם עם הקללות והמשכנו למזגן.

תוך כדי המתנה למעלית היחידה שעבדה (מתוך שלוש), חשבתי שמוזר שבמעצמה בריאותית כמו ישראל, עם רופאים מצוינים וטכנולוגיה רפואית מתקדמת, אף אחד לא חשב להשקיע כמה שקלים במעליות. אני מניח שמי שתכנן את בית החולים הזה קיווה  שאם החולים לא ימותו בדרך מהחניון עד למזגן, הם בטח ימותו בהמתנה למעלית (או יתקעו בה וימותו שם). לא ברור גם מדוע בכל קומה חייב הרמקול להזכיר לכל הנמצאים במעלית מה יש בקומה הזו (ועוד בווליום מחריש אוזניים). בילינו כחצי שעה במעלית, שהפכה בעל כורחה למעלית שבת, עד שהגענו לקומה שלנו. אני יכול להישבע לכם שגם אם אעיר את מיכלי בשתיים בלילה, היא תדע לומר במדויק אילו מחלקות נמצאות בכל קומה בבית החולים. זה נצרב בזיכרון לנצח כנראה.

האחות בכניסה למחלקת היולדות לא הייתה לבבית במיוחד. "עכשיו זו שעת הנקה – אין ביקורים", היא אמרה בפרצוף חמוץ ומבטא רוסי כבד (נשבע לכם, הרוסים השתלטו על בית החולים הזה). "אני בעלה, זה בסדר", אמרתי בטון משכנע שלא שכנע אותה כלל. "הילדים לא יכולים להיכנס עכשיו – הם יעשו רעש" אמרה ושלחה אותי לצאת בחוץ. הילדים שלי? רעשנים? התפלאתי תוך כדי שאני מפריד ביניהם וניסיתי לחשוב כיצד לנהוג. הם הביטו בי במבט משועמם שהייתה לו רק משמעות אחת – אם לא תמצא דרך להיכנס למחלקה בחמש הדקות הקרובות, יש סיכוי לנזק לרכוש או לנפש. נזכרתי שוב במאבטח הרוסי והחלטתי שלשם אני לא חוזר ויהי מה.

20130703_181410חיכיתי שהחמוצה תעלם, זמזמתי בפעמון הכניסה וקיוויתי שמישהו יפתח את הדלת החשמלית מבפנים. ובכן, זה אמנם בית חולים, אבל כדאי שתדעו שגם אם תהיו על סף התקף לב, ומכונת ההחייאה היחידה בבית החולים תהיה במחלקת היולדות, לא תוכלו להיכנס למחלקה בטרם תסתיים שעת ההנקה. בכלל, לא ממש ברור למה צריך שעת הנקה ולא רבע שעת הנקה – כמה הם כבר יכולים לאכול בגיל הזה? הבנתי שמשם לא תבוא הישועה ועברתי ל-Plan B, שהייתה אף יותר מתוחכמת – המתנה עד שתסתיים שעת ההנקה. בזמן ההמתנה ניסיתי לאמן את עידו בקפיצה מעל מיכלי וזחילה מתחתיה בזמן שהיא עושה גשר. רופא שעבר לידי סינן משהו מזלזל ברוסית וגם המבטים להם זכיתי מהעוברים והרופאים הבהירו לי שיתכן ובקרוב תגיע לכאן אבטחה.

בשעה חמש נפתחו סוף סוף הדלתות וגל של אנשים עם בלונים וסירי מפרום שטף את המחלקה. שמתי נפשי בכפי ונדחפתי עם ההמון. "איפה היית?" שאלה אשתי וחיבקה את הילדים. התחלתי לספר על המאפייה הרוסית שעיכבה אותי אבל אשתי קטעה אותי בפרקטיות הייחודית שלה "תביא את התינוק מהתינוקייה לכמה דקות – חשוב שהילדים יראו אותו". ובכן, אם חשבתי שלהיכנס למחלקה היה סיפור מורכב, כנראה שכבר שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה שניסיתי להיכנס לתינוקיה. "אי אפשר עכשיו", עצר אותי השומר (נחשו באיזה מבטא),"יש בדיקת רופא". "אבל אני אבא שלו", ניסיתי לטעון בתקיפות שלא עשתה עליו יותר מדי רושם. החלטתי שהפעם אני לא מוותר. שלוש דקות לאחר מכן הגיע המאבטח הרוסי מלמטה, ובידו שקית במבה חצי ריקה שדמתה באופן מפתיע לשקית החשודה שהוחרמה ממני. "אותך להוציא מבית החולים" הוא אמר ברוסית מדוברת ובפה מלא. נכנעתי.

בסופו של דבר, הילדים זכו למפגש עם אחיהם הקטן. הצלחתי להתגנב דרך דלת הכניסה השנייה לתינוקייה ומצאתי את התינוק שלי ישן שנת ישרים ליד תינוק צרחני ומגודל במיוחד, שנראה שהיה צריך רק בגדים ותיק בשביל ללכת לבד לכיתה א'. הבאתי אותו לחדר כלאחר כבוד והילדים התפנו לרגע מעיסוקיהם לצילום עם הרך הנולד. הרגע הזה הסתיים…ובכן, לאחר רגע והם חזרו לסורם: משחק בגלאקסי. כשהסוללה הסתיימה הם החלו לריב על הגלאקסי השני ורגע לפני שעידו ניסה לבצע קפיצה גם מהמיטה בחדר, אשתי החליטה שזהו, הגיע הזמן שהם יחזרו הביתה. "נתראה בבית בשבוע הבא", היא אמרה והייתי יכול להישבע שראיתי חיוך קטן על שפתיה, "ושים עין על עידו, אני לא מבינה מה הקטע שלו עם קפיצות בזמן האחרון…". עשיתי פרצוף תמים, "זה כנראה מהתרגשות", מלמלתי, ארזתי את הילדים והתחלנו במסע הארוך חזרה לרכב.

רגע לפני שיצאנו מבית החולים, עצרה אותי רופאה שהביטה בילדיי . "איזה חמודים הם עם החולצות התואמות האלו". מיכלי הביטה בה בתדהמה "משהו לא בסדר איתה", היא לחשה לי. "למה? היא חושבת שאתם חמודים, מה רע בזה", חייכתי. "זה בסדר", לחשה לי מיכלי, "אבל אין לה מבטא רוסי! איך זה יכול להיות?".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • princess leia  On יולי 18, 2013 at 6:07 pm

    כמה צחקתי! שוב מזל טוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: