על ילדים ותכנונים

הבטתי בו מאכיל את בנו שזה עתה נולד. הוא נראה צעיר. "זה הילד הראשון שלכם?", שאלתי. "השביעי", הוא חייך. חייכתי גם אני במבוכה קלה. "סליחה שאני שואל, אבל בן כמה אתה?", שאלתי לאחר פאוזה קצרה. "תכף 40", הוא השיב. סביבנו השתרר שקט. יום שישי בערב ומחלקת היולדות התרוקנה באבחה אחת. רק לפני רגע ישבו סביב השולחן גברים ונשים, קשקשו וצחקו. השולחן היה עדיין עמוס מטעמים של שבת, אולם הנשים התפזרו לחדרן והגברים איתם. רק אני והוא נותרנו ישובים, ממתינים לנשים שלנו. הוא עם השביעי שלו ואני עם השלישי שלי. רציתי להמשיך ולחפור: איך זה לגדל שבעה ילדים, כיצד אתם מצליחים להתפרנס, מדוע כל כך הרבה ואיך אפשר לחלק את האהבה בין שבעה ילדים. לבסוף ויתרתי. מה זה כבר משנה, חשבתי לעצמי, מה שטוב לאחרים לא בהכרח טוב לך. לי טוב שלושה.

האמת, השדרוג משניים לשלושה, מפחיד ככל שנשמע, הוא מבורך. מהרגע שנולדו ילדיי, אי שם לפני שבע ומשהו שנים, גיליתי על עצמי המון דברים שכלל לא ידעתי. בין היתר, גיליתי שיש לי סבלנות לילדים, שברוב המקרים אני לא רק נהנה לשחק איתם אלא גם מצליח להצחיק אותם. אני, שמעולם לא החזקתי ילדים לפני ששלי נולדו, שאת האחיינים שלי ראיתי פעם בשנה ושתמיד הצהרתי קבל עם ועדה שאני לא אוהב ילדים קטנים, דווקא אני מכולם מוצא את עצמי תמיד מוקף בילדים, לא רק ביולוגיים. איך זה קרה? די פשוט, כשחושבים על זה: in the end, the love you take is equal to the love you make אמרו פעם הביטלס וכנראה התכוונו גם לילדים: הם מוציאים ממני רגשות ואף חשוב מכך, מעניקים לי רגשות חזרה. כמה פשוט, ככה נכון. והשדרוג הזה, שפעם נראה מלחיץ, נראה לפתע טבעי. ברגע שהבנתי כיצד להתנהל מולם ועד כמה אני נהנה מהם, תוספת של עוד ילד למשפחה מחליקה בגרון בקלות מפתיעה.

הבטתי בזאטוט השביעי שלו וחזרתי לרגע אל השלישי שלי. שלושה ילדים בגיל 37 הם הספק לא רע, החמאתי לעצמי. אמנם ביחס לשביעי שלו אני קצת מפגר מאחור, אבל במציאות הישראלית היומיומית, אפשר להסתכל על שלושה ילדים כעל סוג של הישג. הוא הביט בי, רגע לפני שעצם את עיניו. כבר שבועות שאני שואל את עצמי את מי יזמן לי הגורל הפעם. האם יהיה יצירתי כמו מיכלי או ספורטיבי כמו עידו? היכן יצליח לגעת ומה יגרום לי לגלות על עצמי שאני עדיין לא יודע. תכנונים על גבי תכנונים שלא קרבו אותי בסנטימטר ליום בו הוא נולד, היום בו הבנתי שכמה תכנונים שלא אעעשה, לא אצליח לחזות את הנולד.

והיה גם את כל העסק עם השם – איך לעזאזל אקרא לו בכלל? גם את זה תכננתי במשך חודשים, דמיינתי מכרים עם שם זהה והסתבכתי לא פעם עם עצמי (ועם אשתי). ואז הגיעה אחותו הגדולה, שרק לפני רגע סיימה להכין שיעורים והציעה את השם היחידי עליו טרם חשבתי. "אולי תקראו לו נדב?", היא שאלה בקול מתוק וחזרה בנונשלנטיות לעיסוקיה. כנראה שמאחורי כל תכנון שאנו עושים בחיים יושב מישהו וצוחק עלינו – לפחות כך אני מרגיש עכשיו, כשאני מביט בזאטוט השלישי לבית משפחת תומר שזכה לבסוף, כמה לא מפתיע, לשם נדב.

And then there were three. כמו באותו אלבום מפורסם, הם פתאום הפכו לשלישייה. בינתייים, ממרומי הניסיון שיש לי בגידול שלושה ילדים, אני יכול לומר שזה די רועש וכיף. כי ילדים זה שמחה, כי ילדים זו אהבה. כשמיכל נולדה, הרגשתי שאני מעניק לה את כל האהבה שאני יכול לתת. כשעידו נולד, סיפרתי לחבר שאין לי מושג כיצד אוכל לחלק את האהבה שלי לשניים. ועכשיו, כשנדב כבר מנמנם לו מולי, לפתע כבר אין תהיות והכל ברור: אהבה היא מצרך בלתי נדלה, בייחוד כאשר מדובר בילדים שלך, ואין זה משנה אם הם שלושה או שבעה. הם יקבלו את אותה האהבה. ותסמכו עליהם שהם גם ידעו להעניק אותה בחזרה.

הוא סיים להאכיל את השביעי וקם ממקומו. "שיהיה בהצלחה", איחלתי לו. "גם לכם", הוא ענה, "שתגדלו אותו באושר ובנחת, שתמיד יישאר לו עודף בכיס". אני חושב על הברכה המוזרה הזו גם עכשיו, כמעט שבועיים לאחר הלידה. עודף הוא מצרך מבוקש בימים בהם אנו חיים. אאחל זאת לנדב מכל הלב, אבל בינינו, אסתפק גם בכך שלא יהיה לו חסך. לא רגשי ולא חומרי. ואת שאר התכנונים אשאיר כבר לגורל, כדי שלא יצחק עלי אח"כ מאחורי הגב…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: