אין מקום אחר: על משינה, מפלצות התהילה ו-The Voice

אני לא אוהב את משינה. לא סוד גדול עבור המבקרים כאן מעת לעת. כלהקה, הם עשו מוזיקה נהדרת, חלק ממני הוא פסקול הילדות שלי (בעיקר "מפלצות התהילה" ו-"העמותה לחקר התמותה", החביבים עלי ביותר). אולם ברגע שהרעב למוזיקה התחלף ברעב לכסף, ברגע שהיצירה הפכה לפרנסה, משהו באותנטיות של הלהקה אבד בעיניי. תחושת המיאוס שעולה בי כשאני צופה בשרידי הלהקה ב"The Voice" מצליחה, לצערי, לעמעם את הזיכרונות מהימים שהערכתי אותם על המוזיקה שיצרו. נדמה שהצפייה ב"אין מקום אחר" בביצוע משותף עם שאר המנטורים בתכנית הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

monsters of gloryjpgהשבוע למדתי שיעור חשוב ביתרונות ההתמסחרות. זה התחיל כשמצאתי על שולחן הכתיבה בבית פתק ובו רשומות בכתב ידה של מיכלי חלק ממילות השיר "אין מקום אחר". זה המשיך באמצע ארוחת ערב, שלפתע זיהיתי שהיא מזמזמת לעצמה את השיר. וזה הסתיים בשאלה המפורשת "אבא, יש לנו דיסק של משינה בבית?" מסתבר שבעוד עבדכם הנאמן מתעב את מה שנותר מאחת הלהקות המצליחות בישראל, הבת שלו, שאין לה מושג קלוש מי אלו משינה או מה הקשר שלה למדנס או דילן, דווקא מתחברת מאוד אליהם, ובעיקר ליובל (במלעיל) שהוא ממש "Coola" (אל תשאלו, סלנג של ילדים בכיתה א').

משינה אולי ממסחרת את עצמה לדעת, אולם הישיבה במדורת השבט הישראלית בערוץ 2, פותחת עבורה דלת לקהל חדש, שכלל אינו מכיר אותה ולא שמע מעולם את המוזיקה שלה. הקהל הצעיר הזה נחשף לראשונה לשירים המוכרים ומגלה את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. מסתבר שכסף הוא אינו התמורה היחידה שמקבל אמן שמחליט למכור את עקרונותיו לכל המרבה במחיר – הוא מקבל גם חשיפה לקהל שלא מכיר אותו.

מכיוון שהלהקה מיוצגת בבית רק באמצעות "מפלצות התהילה" – יצירת מופת רעשנית במיוחד – לא ממש חשבתי שיש סיכוי שמיכלי, 6.5 בסה"כ, תאהב אותם. השמעתי לה את הדיסק בשבוע האחרון, כל פעם שיר אחר ממנו. התחלתי עם השקטים ונתתי לה גם את העטיפה, כדי שתבחר בעצמה שירים. לא ממש האמנתי שזה יחזיק יותר מכמה ימים, או יחרוג מ"אין מקום אחר" הטחון. ובכן, טעיתי. וכך נשמע הדיאלוג שהתקיים בינינו היום, בדרך לבית הספר.

מיכלי: "אבא, שים את הדיסק של משינה".

אבא: "איזה שיר את רוצה? 'אין מקום אחר'?"

מיכלי: "שים את 'הכל התחיל בנאצר', אני מתה על השיר הזה'".

אבא נשאר עם פה פתוח!

וכך קרה אחד הדברים המופלאים ביותר שחוויתי עם בתי מהרגע שנולדה. שנינו נוסעים ברכב לבד בדרך לבית הספר, מנענעים את ראשנו קדימה ואחורה בקצב, גשם זלעפות יורד עלינו מכל כיוון והשיר המופרע של משינה מתנגן בפול ווליום. רגע קטן של נחת, בו אב ובתו נהנים מאותה המוזיקה. ובעוד אני חושב לעצמי שהשיר ממש מתאים למזג האוויר, אני שומע את מיכלי אומרת "אבא, השיר ממש מתאים לגשם שיורד עכשיו".

ורק בשביל רגעים כאלו, אני מוכן למחול לכל להקה שתחליט להבא להתמסחר. כי מנקודת המבט שלי, משינה אמנם הורסת את המורשת שבנתה בעמל רב. אולם מנקודת המבט שלה, היא רק בונה אותה מחדש בקרב אלו שכלל לא הכירו אותה. וכנראה שהמקום היחידי לעשות זאת כראוי, הוא בפריים טיים בערוץ 2. אין מקום אחר…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: