יש לה קצב משלה…

למרות שכהורים, אנו מלמדים, מחנכים ומנסים להנחיל ערכים לילדינו, בסופו של דבר, הם גדלים בעיקר לפי קווי האופי עימם נולדו. אנו יכולים להשפיע, אולי להסיט קצת לכיוונים שלנו, אולם אני מאמין שקשה עד בלתי אפשרי לשנות את אופיו של הילד. המצב אף מסתבך כאשר אנו רואים שהילד צועד בצעדים שאנו עצמנו צעדנו בהם כשהיינו צעירים. במקרים כאלו, שתי תגובות משותפות לרוב ההורים שאני מכיר: סיפוק, אם אנו מעריכים את התכונות הללו וחשש, אם אנו חושבים שמדובר בתכונות בעייתיות.  למרות שבכל הנוגע לעידו, הנושא עדיין טעון ויכוח, הרי שלגבי מיכל נדמה שאין עוררין: היא לגמרי שלי.

לפני שבועיים אשתי ביקשה ממיכלי לסיים משהו. אינני זוכר מה היה הדבר שביקשה, בעיקר מכיוון שכמעט נחנקתי כששמעתי את התשובה שלה: "אמא, יש לי קצב משלי", ענתה החצופה מבלי למצמץ ואני הבטתי בה בתדהמה. מאז חזר על עצמו הריטואל עוד מספר פעמים: "אני אוכלת בקצב שלי", "אני מתקלחת בקצב שלי" והשיא "אעשה את השיעורים בקצב שלי". איני יכול שלא לחייך כשאני שומע את התשובה הזו ולמרות שלא פעם אני נאלץ לנזוף בילדה על תשובותיה המתחכמות, במעמקי ליבי אני מעריך אותה מאוד.

כי אם יש משהו שמאפיין אותי למן היום שאני זוכר את עצמי, הרי זה עניין הקצב (ולא, אין הכוונה לקצב ריקוד – זה אף פעם לא היה לי). "לחנן יש לו קצב משלו", יאמר כל מי שמכיר אותי. "הוא הולך לאט, הידיים תמיד בכיסים, לא ממהר לשום מקום, הראש במקום אחר". יש להניח שאמירה זו תרמה תרומה משמעותית להתפתחות האופי שלי. כי אם כולם אומרים שיש לך קצב משלך, עליך לעשות כל שביכולתך בכדי להמחיש זאת. הקצב שלי הוא חלק ממי שאני היום, לטוב ולרע. לא כולם אוהבים אותו, חלק ממש מתעבים אותו. אבל הוא שלי, טביעת אצבע שאי אפשר לפספס.

טביעת אצבע טובה או רעה? זה כבר סובייקטיבי. אני די גאה בקצב שלי, משתי סיבות עיקריות: א. אני כמעט תמיד עומד במשימות שאני מציב לעצמי. ב. אני עושה את זה בקצב שמתאים לי. לא רץ בכדי להשיג אחרים, לא מסתכל לצדדים. איטי קצת, אבל תמיד מגיע בסוף. אשתי לעומת זאת, ממש לא חושבת כמוני. מבחינתה אני איטי. נקודה. אני יכול להבין את חוסר רצונה לראות את בתה הולכת בצעדי אביה, אם כי מודה שקשה לי לצאת כנגד אחד ממאפייני האופי היותר משמעותיים שלי.

ביקשנו לברר את הנושא מול מחנכת הכיתה, בכדי לבדוק האם ניתן "להציל" את הילדה. המורה הודתה שלמיכלי יש קצב משלה. "תשמעו, היא לא הכי איטית בכיתה, אבל גם לא הכי מהירה", היא ענתה בדיפלומטיות וכשהקשנו עליה קצת יותר היא הוסיפה "גם לא אכפת לה מהקצב בכיתה – היא עושה הכל בקצב שלה, מבלי להתחרות בשאר הילדים". אשתי הביטה עלי ונאנחה ואני חייכתי. אם היה למישהו עוד ספק, הרי עכשיו כבר ברור שהילדה הזו היא שלי. טביעת האצבע היא שלי!

האם עלינו לצאת חוצץ כנגד תכונות האופי של הילדים שלנו? האם עלינו לחסום את הכיוון אליו הם מתפתחים, רק מכיוון שהוא נוגד את השקפת עולמנו? אין לי תשובה לשאלות הללו וגם במקרה הספציפי הזה, אני מודה שאינני יודע כיצד לנהוג: מחד, אינני רוצה לעודד אותה להמשיך בקצב האיטי שלה אם כי מאידך, אני די בטוח שמיכלי, כמוני, תדע להדביק את הקצב ברגע שיתאים לה. אולם יש משהו אחד שאני כן יודע: הילדה שלי, בת 6.5 בסה"כ, הולכת בצעדים שאני מתווה מבלי שאני אפילו מודע לכך – היא אוהבת לקרוא, דמיונה מפותח למדי ועכשיו יש לה גם קצב משלה. אני מקבל את זה באהבה, מודע לבעיות שאולי יתעוררו בהמשך, אולם בטוח שגם היא, כמוני, תדע להפיק מהן את המיטב ולהתמודד איתן כראוי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On דצמבר 26, 2012 at 6:00 am

    מישהו אמר לי פעם שההמתנה היא אמנות נכחדת. הוא חשש שאנחנו מעדיפים את המהירות והנגישות המתמדת על פני ההנאות העמוקות יותר של ללכת ולחזור.ובנימה אחרת- good to have you back…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: