בסוף המדבר יש ים

בסוף כל קיץ מסתתרת טיפה ראשונה של גשם, ניחמתי את עצמי בזמן שצעדתי ברחבי אוניברסיטת תל אביב. מיכל ועידו השתרכו אחריי, מיוזעים כאילו צעדו במדבר 40 שנה. מבטם שידר ייאוש אל נוכח ההחלטה של אביהם לקחת אותם לתערוכה ביום הכי חם בשנה, במקום לבריכה. גם אני כבר התחלתי להרהר בנכונות הרעיון. אשה מבוגרת ניגשה אלי ושאלה אם אני יודע היכן בית התפוצות. עניתי לה שאם היא מוצאת, שתעדכן גם אותי. היא חזרה מאוכזבת לילדיה, שנראו אפילו יותר מיואשים מילדי. נזכרתי בשיר שנוגן ברדיו שנייה לפני שיצאנו ממנו. "בסוף המדבר יש ים", שר שלום גד ולי לא נותר אלא להאמין לדבריו. כנראה שבאמת היינו צריכים לשנות את הסדר ורק אז לצאת להסתובב….

בסופו של דבר נמצאה האבידה. הילדים נכנסו למזגן וראיתי איך הצבע חוזר להם לאט לפנים. הצבע של הפנים שלי לעומת זאת, נשאר לבן אל נוכח התור שהשתרך בקופות. שלחתי את הילדים "לעשות משהו" וניגשתי לתור. לאחר עשר דקות הבחנתי שגם האמא ששאלה אותי קודם לכן על בית התפוצות, מצאה את הכניסה והגיעה. את ילדיה לעומת זאת, לא ראיתי. כנראה שמי השתייה אזלו להם והנשרים אכלו אותם בדרך. הרגשתי משיכה במכנסיים והבטתי למטה. ילד בלונדיני חמוד נצמד אלי. "אבא", הוא אמר ואני ניסיתי להיזכר מה עשיתי בקיץ האחרון שמצדיק אמירה כה חריפה ובוטה. למזלי הגיחה במהרה אימו של הבלונדיני ואני שחררתי נשימה עמוקה. גם אם עשיתי משהו בקיץ האחרון, כנראה שזה לא היה איתה.

הרעיון להגיע לתערוכה היה בבסיסו לא רע. הילדים אמנם לא הבינו למה הם צריכים לצאת מהבית בשיא החום וגם אשתי, כדרכה, הטילה ספקות בנכונות הרעיון. אבל אני התעקשתי. "קצת תרבות" נאמתי, "לא נמאס לכם ללכת לבריכה?". נזכרתי בנאום חוצב הלהבות שלי בזמן שניסיתי להסביר לילדים מדוע שעון החול בכניסה לבית התפוצות מסתובב ומשאיר "סימנים מוזרים" על החול. לא נראה היה שהם הבינו אותי וראיתי גם את אימו של הבלונדיני מחניקה גיחוך אל נוכח ההסבר הלא ברור בעליל שלי. אולי באמת היה עדיף ללכת לבריכה, שם לפחות לא צריך להסביר כלום.

ריח חריף של נעליים ליווה אותנו כשנכנסנו לחדר התערוכה. מסתבר שצריך לחלוץ נעליים לפני שנכנסים, מהלך לא מחוכם במיוחד במדינה בה אנשים מזיעים עוד בטרם יצאו מהמיטה. השעה הייתה רק 10:00 בבוקר, אבל נדמה שלא היה שם אדם אחד, ילדים ומבוגרים כאחד, שלא השיל לפחות שני קילוגרם של זיעה בדרכו לתערוכה. והריח היה בהתאם. פרצופם של כל ההורים זעק סירחון, בעוד הילדים, תתרנים שכמותם, חלצו את כפכפיהם וסנדליהם בשמחה גלויה. לראשונה ראיתי זיק של שמחה בעיני ילדיי ומיכלי אף לחשה לעידו "תראה, הגענו סוף סוף לג'ימבורי". המדריך עוד ניסה להושיב אותנו ליד ערימת הנעליים בכדי להסביר לנו במה עוסקת התערוכה, אבל הריח היה כבד מנשוא והוא שילח אותנו לדרכנו במהרה. הילדים והוריהם מיהרו כל אחד לעיסוקיו: הילדים הלכו להשתולל וההורים הדליקו אייפונים.

יש רגעים שאני מודה לאלוהים שאין לי אייפון. אין דבר יותר פתטי ומעורר חמלה מחבורה של מבוגרים שיושבים יחד ועסוקים, מבלי יוצא מן הכלל באייפון שלהם. הילד שלהם יכול למעוד, לקבל מכה ואף גרוע מכך, לשאול שאלה, והם בכלל לא ישמעו אותו. עיניהם רצות על המסכים הקטנים הללו וקוראות כתבות, ידיהם רושמות סטאטוסים מטופשים בפייסבוק. הם לא שומעים וגם מה שהם רואים מסתכם ב-4.3 אינץ' במקרה הטוב. פשוט פתאטי. יש רגעים שאני ממש שמח שאין לי אייפון. הרגע הזה ממש לא היה אחד מהם.

בצר לי נאלצתי למצוא תעסוקה עם ילדיי. עידו השתולל כהרגלו בעוד מיכלי העלתה את פרצופה החשדני, זה שעדיין מטיל ספקות בעצם ההגעה לתערוכה. לאט לאט היא השתחררה ואפילו החלה להנות. ככל שעברנו יותר מיצגים, גברה גאוותי. לא בה כמובן, אלא בי, על הסבלנות והידע שלי. אני ודאי משמש מקור גאווה לילדיי, לפחות אלו מהם שלא עסוקים בלשבור את המיצגים, הרהרתי לעצמי. ואז הגענו אל "מוכר הגלידה" – מעין מיצג אינטראקטיבי שבו מוכר הגלידה מזכה אותך בכדור גלידה על כל תשובה נכונה. הילד שהיה לידנו נראה היה מוכר. מבט מעמיק גילה שהוא שרד, כל הנראה, את התקפת הנשרים, התגבר על נטישת אמו והצליח להגיע בכוחותיו האחרונים לתערוכה. גם החום לא השפיע עליו ככל הנראה, כיוון שהוא קיבל שבעה כדורי גלידה (מתוך שמונה שאלות) בעוד גביע הגלידה שלי ושל מיכלי נותר עם כדור אחד בלבד. אימו הביטה בי ובמיכלי בחמלה. איך יכולתי לדעת שאנפילאות אלו נעליים גבוהות ושקוטר הוא למעשה חתול יללן, ניסיתי לשכנע את עצמי. מיכלי לא התרשמה. "המיצג הזה כנראה מקולקל", לחשתי לה בניסיון אחרון להציל את כבודי, "בואי נלך לחפש את עידו".

פרק זמן ממושך עבר מאז שראיתי את עידו לאחרונה. בפרק הזמן הזה לא שמעתי אף ילד בוכה, אף מבוגר צועק ושום דבר גם לא נשבר, מה שעורר מיד את חשדי שמשהו קרה לילד. מצאתי אותו לאחר מספר דקות של חיפושים, יושב על הספסל וזולל תפוצ'יפס. ספק אם המילה זולל נכונה בהקשר הזה, כיוון שחצי מהשקית הייתה מפוזרת על הרצפה. קיללתי את הרגע בו הבאתי את האוכל, שנוררתי מגבון מאיזו אמא וגחנתי לאסוף את השברים. כשהתרוממתי הבחנתי שהיא יושבת יחד עם אימו של הבלונדיני ויחד עם אם השנה שהפקירה את ילדיה לנשרים. היה נדמה לי שהם מצאו נושא משותף לדיון, אם כי העדפתי לא לחשוב מהו. "בואו ילדים" אמרת בקול רם, מנסה לשדרג את מעמדי החברתי, "בואו נצא ואקנה לכם ארטיק".

יצאנו מהתערוכה, חזרה לחום יולי אוגוסט. עצם המחשבה על המרחק שלנו מהרכב גרמה לי להעיף מבט אל על בתקווה לזהות נשר או שניים. הילדים שוב השתרכו אחריי, הארטיקים שלהם מלכלכים כל פיסת בגד נקייה שעוד נותרה ורגליהם שחורות כפחם. עם זאת, באופן מפתיע למדי, הם נראו שמחים. "למי היה כיף היום?" שאלתי ושניהם הרימו את היד. "מי רוצה שנחזור לכאן שוב?", ניסיתי להמשיך את המומנטום החיובי. אף יד לא הורמה. "אבא, אפשר עכשיו ללכת לבריכה?" מיכלי שאלה ואני חשבתי לעצמי שכנראה בסוף המדבר באמת יש ים. ואם לא ים, אז לפחות בריכה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הולי גולייטלי  On אוגוסט 26, 2012 at 6:06 am

    כדור גלידה אחד בלבד? אתה צריך להתחיל לשנן שוב שקיות של סוכר :->
    אבל לפחות החום מוציא את השנינות החבויה…

    • hanantomer  On אוגוסט 26, 2012 at 1:32 pm

      גם בכדור הגלידה היחיד שלנו זכינו במקרה (מיכלי אמרה תשובה אחת ואני אמרתי אחרת אז כפשרה בחרנו את התשובה השלישית…שהייתה נכונה), אבל מה זה משנה, המיצג באמת היה מקולקל…
      בכל מקרה, תודה! באמת מזמן לא שתיתי קפה עם שקיות סוכר…

  • אתי  On אוגוסט 28, 2012 at 2:58 pm

    מזל שיש לי אייפון! כך קראתי את הרשימה שלך בזמן שהייתי צריכה להעביר את הזמן. אפילו חייכתי וסביבי תהו על מה. כיף לקרוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: