אלופה אולימפית

רשמנו את מיכלי לחוג שחייה. לא היו לנו ציפיות גדולות מדי ובכל זאת, הופתענו לטובה. הילדה עם המצופים הפכה לנגד עינינו לילדה עם ביטחון ויכולות ציפה מרשימות. עדיין לא שחיינית מקצועית, אבל למי אכפת – היא נכנסת לבריכה בלי מצופים, צוללת ולאחרונה אף נצפתה מדגמנת קפיצות ראש (או יותר נכון קפיצות בטן) למים. אני מלווה אותה בכל שיעור, מזיע בבריכה המחוממת יחד עם הילדים בשעה ששאר ההורים מצטופפים תחת המזגן בחדר ההמתנה, מעודד ומתפעל מחד, מעט נבוך מאידך.

הרצון שהילד שלך יהיה הטוב יותר מעקר במקצת את ההישגים שמשיגה מיכלי בבריכה ואני נקרע בין הרצון לחזק, לבין הרצון לבקר ולדרוש יותר. אין ספק שהיא מוציאה מעצמה הרבה מעבר למה שדמיינו, אולם ספק אם ניתן להגדיר את יכולתה לצוף על פני המים כשחייה. רחוק מזה. ברוב הפעמים היא שוחה ליד הקיר, מחזיקה ועוזבת לסירוגין. הייתי נותן לה 100 על המאמץ – היא באמת קורעת את עצמה – אבל רק 70 על היכולת.

יש משהו חינני בסגנון השחייה המוזר שפיתחה מיכלי בחוג השחייה, סגנון שאפשר אולי להמליץ עליו כספורט אולימפי חדש באולימפיאדה הבאה. השחייה כוללת חתירה בשתי הידיים בצמוד לקיר, כאשר יד שמאל (או ימין, תלוי באיזה צד של הבריכה היא נמצאת) תופסת בכל פעם את מעקה הבריכה. תופסת ועוזבת, תופסת ועוזבת. המורה שלה תופסת את הראש בכל פעם שהיא תופסת את המעקה וגם אני מודה שהאינסטינקט הראשוני הוא לנזוף בה ולדרוש ממנה לשחות כמו שצריך. אבל רגע לפני שאני מוציא מגרוני נזיפה, אני נזכר שרק לפני חודשיים היא כלל לא ידעה לשחות וסירבה להיכנס לבריכה ללא מצופים. והנה עכשיו היא עושה דברים שאיש לא ציפה ממנה. מי היה מאמין…

כשהייתי בגילה רשמו אותי הורי לחוג שחייה בבריכת השחייה במרכז ימק"א בירושלים. הבריכה האפלולית, יחד עם ריח הכלור החזק, שעד היום מעלה זיכרונות לא נעימים בכל פעם שאני מגיע לבריכת שחייה, גרמו לי לוותר לאחר מספר שיעורים ולפרוש. והנה, הבת שלי, שרחוקה מרחק שנות אור מכל פעילות ספורטיבית, מחזיקה מעמד כבר חודשיים ולאחרונה אף ביקשה להאריך את החוג לכל השנה. אז למה אני עדיין מבקר אותה?

בעודי מתחבט בסוגיות פילוסופיות אלו, ניגשת אלי המדריכה. היא מעדכנת אותי שהחליטה להוריד את מיכלי לקבוצה נמוכה יותר, בגלל חוסר התאמתה לרמתם של שאר התלמידים בקבוצה. אני שוקל את צעדיי: להתווכח על ההחלטה או לקבל אותה? לדפוק על השולחן ולדרוש להשאיר אותה בקבוצה של המתקדמים, או להודות בעובדה הפשוטה שהיא עדיין לא ברמה שלהם? באותה הנשימה אני שוקל גם את מעשיי: לקרוא למיכלי לשיחה ולהסביר לה שעליה לזנוח את סגנון השחייה אולימפי החדש שהיא מטפחת, או לחבק ולחזק אותה על המאמץ?

מיכלי יוצאת מהמים ומתקרבת אלי. עיניה הגדולות נפתחות, "אבא, איך הייתי?", היא שואלת בגאווה והרגע הזה, שנמשך חלקיק שנייה, בו עיניה מביטות אלי בציפייה לחיזוק, הוא הרגע בו מתקבלת ההחלטה. חוג שחייה, בניגוד אולי לחוגים אחרים, הוא הרבה מעבר להקניית עקרונות שחייה נכונה. מדובר בחיזוק הביטחון עצמי, התגברות על פחדים והקניית חוזק פיזי. כל אלו קודמים לסגנונות השחייה הנלמדים. הבת שלי היא לא שחיינית, וספק אם תהיה. אבל היא נלחמת ומתאמצת. מבחינתי, נכון לעכשיו, זה מספיק.

"אלופה", אני אומר ומעניק לה חיבוק רטוב וגאה מכל הלב, "אלופה אולימפית".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • princess leia  On אוגוסט 19, 2012 at 12:17 pm

    יש לי המון מחשבות בנושא הזה- בעיני הוא אולי אחד האתגרים הגדולים של ההורות, שפוגש אותנו כל פעם מחדש- כשהגננת אמרה לנו משהו שנתפס כביקורת, כשילד אחר מעליב את הילד שלנו… חכה עוד לא נכנסנו בשערי בית ספר, וזה עוד כלום לעומת מה שקורה כשהילד שלנו פוגש את העיניים (הביקורתיות) שלנו. אנחנו תופסים את הילדים שלנו כהמשכיות שלנו, ובמובן הזה ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלנו, וכך גם ההיפך- "דחייה"/"כישלון" שלהם היא הדחייה של החברה אותנו. האתגר הגדול הוא כמובן לעבוד על הנפרדות ולקבל את מה שאנחנו תופסים ככשלונות שלהם.

    • princess leia  On אוגוסט 19, 2012 at 12:22 pm

      לא יודעת למה זה נקטע…
      רציתי לומר שהאתגר הגדול שלי לפחות, הוא להבין קודם כל שמה שנתפס בעיני כאי הצלחה לאו דווקא נתפס כך בעיני הילד שלי, ועוד יותר מכך, שכן, הילד שלי לא מושלם, או כמו שסבא שלו, הרקטור של וינגייט אמר לי כשהחזיר אותו מחוג הכדורגל- "מסי הוא לא יהיה, אבל הוא עשה כיף חיים". וזה עדיף על האבות המעצבנים האלה שעומדים שם במגרש וצועקים ובמקרים את הפספוס

    • princess leia  On אוגוסט 19, 2012 at 12:30 pm

      לא יודעת למה זה נקטע…
      רציתי לומר שהאתגר הגדול שלי לפחות, הוא להבין קודם כל ש-א. מה שנתפס בעיני כאי-הצלחה לאו דווקא נתפס כך בעיני הילד שלי (למשל החוויה הטובה של מיכל בבריכה לעומת התחושות שלך באותה סיטואציה בדיוק); ו-ב. כן, הילד שלי לא מושלם… קרע את התחת שנתיים בריפוי בעיסוק כדי להצליח להחזיק עיפרון ביד, דבר טריוויאלי כ"כ עבור האמא שלו (או כמו שסבא שלו, הרקטור של וינגייט אמר לי כשהחזיר אותו מחוג הכדורגל- "מסי הוא לא יהיה, אבל הוא עשה כיף חיים"). יש ספר מצויין של בהוצאת תולעת ספרים שנקרא "תסריטים נרקסיסטים של הורים",

      • hanantomer  On אוגוסט 20, 2012 at 5:06 am

        אהבתי את העניין עם מסי…לפעמים באמת החלק הטוב ביותר הוא שהם ייהנו, וזה הכל…שיהיה בהצלחה בכיתה א'!

        אגב, קורס כתיבת תגובות כמו שצריך למאותגרים טכנולוגית יצא לדרך בשבוע הבא. שמרתי לך מקום…

  • אתי  On אוגוסט 20, 2012 at 6:24 pm

    יפה מאוד – הכתיבה שלך, הילדה שלך, הגישה שלך לעניין והמסקנה המצוינת. וגם התגובה לתגובה חביבה מאוד.

    • hanantomer  On אוגוסט 21, 2012 at 10:46 am

      תודה אתי!
      ראי עצמך פטורה מהקורס…
      : – )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: