אור של כוכבים

אומרים שהשקיעה והזריחה במדבר הם מחזות שאסור לפספס, אמירה נכונה שעושה עוול לילות המדבר המופלאים. העלטה המוחלטת משחררת מאות אלפי כוכבים ממחבואם, הצובעים את השמיים באור נגוהות מרהיב. אם ממש מתאמצים, אפשר להבחין, בין העגלה הגדולה לכוכב הצפון גם בשביל החלב, שבלילה בהיר כמו אמש מאפשר הצצה נדירה לטבע הפראי הסובב אותנו, ממנו אנו נוטים להתעלם בשגרת היום יום העמוסה. הלילה מוציא ממחבואם גם את החיות, אותן אנו רגילים לראות רק בכלובים: שועלים ויעלים יוצאים לחופשי בכל לילה, תרים אחר מזון או סתם עוד חוויה לילית מפוקפקת. מרחוק מילל תן. ואנחנו, שבשעות הקטנות של הלילה נמצאים בדרך כלל במיטה במצב מאוזן, זוכים לטעימה מההיצע האינסופי שיש לטבע להציע לנו.

מעל הכל בולט השקט. רק אתה ואיתני הטבע. המדבר בלילה הוא חוויה עוצמתית, לא רק בגלל המראות הנפלאים, אלא גם בגלל השקט, שמזיז הצידה את טרדות היום יום ורעשי הרקע הרגילים ומאפשר לך להציץ קצת יותר עמוק פנימה. פתאום הכל נראה ברור יותר, מוחשי יותר. פתאום מתגלה הצד האחר של החיים, הפראי והאמיתי. המדבר מצית מחדש את הנשמה ומזכיר לך דברים שהשגרה כבר הספיקה להשכיח ממך. אתה נזכר איזה טיפוס הרפתקני היית פעם, כמה אהבת לצאת מהשגרה, לנסות חוויות חדשות ואפילו להסתכן.

אני מאמין שנפש האדם מחולקת לשני חלקים, המאזנים האחד את השני: בחלק האחד, יציבות ושגרה, בחלק השני, ריגושים, אתגרים וסיכונים. השילוב בין חלקים אלו הוא שהופך את הנפש לבריאה יותר ומאושרת בחלקה. התמהיל ביניהם אינו חייב להיות סימטרי ולא כל נפש מקיימת את חוק הכלים השלובים. אולם אין נפש שיכולה להתקיים רק מחלק אחד בלבד. ביום יום אנו שוכחים את החלק שזקוק לאתגרים, מתעלמים ממנו ולעיתים מזניחים אותו. עד שיום אחד הוא מזכיר לנו שגם הוא עדיין נמצא שם, מחכה להתייחסות.

במפגש הרקיע עם הרי אדום מהבהבת נקודה. בגב ההר ניתן להבחין בכוכב נופל. שועל מתקרב אלינו, בוחן אותנו מקרוב וחוזר להתעטף שוב בחשכה. השעה דוחקת אולם אני מבקש עוד מספר דקות, נושם נשימות עמוקות של טבע אמיתי, נהנה מרגעים נדירים שכה חסרים לי. בשנים האחרונות הזנחתי חלק אחד של הנפש, לא קשה לנחש איזה ממנה. המפגש עם המדבר היווה תזכורת לכך שגם הוא זקוק ליותר תשומת לב. אני לוקח עוד נשימה עמוקה, עולה לרכב הסיור וממשיך לנקודת התצפית הבאה.

"מילואים, איזו באסה", הפטירה לעברי נהגת המונית שלקחה אותי לתחנת הרכבת יומיים קודם לכן. "בעלי תמיד קילל את הרגע שנקרא למילואים ובגיל 30 פשוט הפסיק להיות פראייר ולא בא". רגעים קטנים של אסקפיזם, רגעים קטנים של שבירת שיגרה והטענת מצבורי הנפש המוזנחים. מבין שנינו, אני חושב שהפראייר האמיתי זה הוא…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: