Master of Groove – על ההופעה של פול סיימון

Master of Groove – אם יש משהו שאי אפשר לקחת מפול סיימון הרי אלו המקצבים הבלתי נגמרים שלו. דווקא השירים הקצביים שלו היו אלו שהפכו את ההופעה כאן למוצלחת. הלהקה המהוקצעת (8 נגנים שהתחלפו ביניהם במהלך הערב) בלטה בגרסאות קצביות דווקא לשירים הפחות מוכרים לקהל הישראלי: גרסאות הכיסוי ל-Mystry train ו-Wheels אחריו היו מלבבים למדי. גם Kodachrome ו-Late in the Evening  הקפיצו את הקהל. כל אלו בלטו לעומת ביצועים קצת חיוורים לשירים ה"רגועים" והמוכרים.

רגש – היה קצת חסר ברמת גן. יש רגעים מחשמלים בהופעה, שהופכים אותה מטובה למרגשת. ההופעה לא הצליחה להתרומם לרגעים כאלו. משהו באוטומאטיות של השירים לא אפשר התעלות רגשות. רבים חיכו ל-Sound of Silence המיתולוגי, שאיכזב לטעמי בביצוע פושר למדי. דווקא Heart and Bones  ו-The Only Living Boy in new-York התעלו מעל הממוצע. כל השאר היו "בסדר" ותו לא. בהחלט יתכן שגם לאצטדיון רמת גן חלק בכך, מעצם היותו מרוחק ומנוכר. ואולי היה זה דווקא סיימון עצמו, שקצת עייף מלשיר אותם.

הגיל – ועדיין, למרות האצטדיון, למרות המרחק הרב מהבמה, למרות קופצניות השידור מהמסכים (לקח למארגני ההופעה הבאה: מסכים זה טוב, אבל ללא עורך שיודע להעביר שידור מקצועי, הם לא שווים הרבה), פול סיימון נתן תמורה מלאה לאגרה. 27 שירים ששר (לעומת 15 בלבד של דילן), התפרסו באופן שווה על כל שנות הקריירה שלו והראו שגם "זקנים" כמוהו עדיין יכולים לתת שואו. גם בחירת השירים היטיבה עימו והבהירה לקהל שפסגת היצירה שלו כפי שהוא רואה אותה היא דווקא Graceland  ולא החברות עם גרפונקל. ללמדכם עוד משהו על השמרנות התרבותית "הרגועה" בישראל והציפייה הקצת פאטתית לשירים מהתקופה ההיא.

גלגל"צ – גם לכאן משתרבב שמה של התחנה המאוסה, שמלעיטה אותנו שנים אך ורק בשיריו השקטים של סיימון וגרמה לרבים לחשוב שהוא הפסיק להתקיים לאחר פירוק הצמד סיימון וגרפונקל. מדינה שלמה מקדשת את ה"רגוע" ואינה מודעת לעולם שבחוץ, לשירים הקצביים הנפלאים שכתב ואפילו לתקליט החדש שלו So Beautiful or So What ממנו הציג סיימון חמישה שירים לא רעים בכלל שספק אם הושמעו אי פעם ברדיו הישראלי. בקהל עמדו וחיכו לשירים השקטים, לכאלו שהוא כבר שכח שכתב (El Condor Pasa) או כאלה שכבר שנים לא שר (Bridge over troubled Water). בהופעה הוכיח סיימון כי הצד הקצבי שלו חזק לא פחות מהבלדות: הוא ריקד, הניף ידיים ובכלל, היה נראה שהוא נהנה. כל זאת על רקע ביצועים קצת אנמיים ל-Still Crazy, ל-Slip Slide Away ו-50 Ways.

בוב דילן – ההשוואה מתבקשת, אולם תוצאותיה ידועות מראש. סיימון מנצח בפער לא מבוטל ולו בגלל להקת הליווי המהוקצעת שלו, שהתאימה קצת יותר לאצטדיון הלא ידידותי בעליל. גם בחירת שירים טובה וידידותית יותר פעלה לטובתו של סיימון, שבניגוד לקודמו, לא בחל בשימוש בלהיטי עבר, שממש נשמעו כמו להיטי עבר. גם הקול שלו, ממרומי גילו, עדיין לא נעלם. דילן זוכה להערכה רבה (לפחות ממני) על ההליכה על הקצה בכל הנוגע לאמת שלו חוסר נכונותו להתפשר, גם במחיר של פגיעה בצופים. אבל סיימון, קצת פחות לוחמני מדילן (וגם קצת יותר נחמד ממנו), אוסף את כל הנקודות בסיבוב וזוכה בקרב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אתי  On יולי 24, 2011 at 10:22 am

    אז עכשיו ברור לי לגמרי שעשיתי את הבחירה הנכונה (לא שבאמת התלבטתי) כי באותו זמן ממש הייתי בפסטיבל רגאיי בגן סאקר בירושלים (ירושלים זה המקום להופעות קיץ) שם הרוח נשבה קרירה, הסאונד היה מעולה, מסכי הוידאו היו מדויקים והכי חשוב – הקהל!! האנשים!! פשוט תענוג. תמורת 90 שקלים (במחיר הגבוה) קיבלנו את כל מה שאפשר לבקש מארגון פסטיבל שכזה. האמת שזיגי מארלי לא משהו, נטול כריזמה כמעט לחלוטין. הוא מלהיב רק בשירי בוב מארלי אבל הופעות החימום הישראליות היו מעולות ושוב, הקהל והאנרגיות. חבל שלא כתבו על זה כלום.
    בכלל, הופעות חו"ל בומבסטיות דוגמת בוב דילן ופול סיימון הפכו להיות לעשירים בלבד עם כל מיני VIP וכאלה. הפסקתי לקחת חלק בהן כי לרוב האכזבה גוברת על ההנאה. גיליתי שההפקות הקטנות וההופעות האינטימיות הן האמיתיות והמהנות ביותר.

    • hanantomer  On יולי 24, 2011 at 12:34 pm

      יש משהו בדבריך, אשקול זאת בפעם הבאה לפני שאקנה כרטיסים לעוד הופעה המונית באצטדיון רמת גן…

  • princess leia  On יולי 25, 2011 at 12:24 pm

    תקרא לי סנטימנטלית, אפילו סלחנית. אבל אולי זה העניין. הקול הרך, הסיפור של השיר, החלפת הגיטרות הבלתי נלאית ועצם המאמץ- הערכתי זאת והתרגשתי. נכון שהמרחק העצום מהבמה יצר הזרה. אבל כפיצוי הייתה לי בירה ביד, חבר חדש-ישן ופול סיימון ברקע.
    And we talked about some old times
    and we drank ourselves some beers,
    still crazy after all these years

  • hanantomer  On יולי 25, 2011 at 1:16 pm

    חברה היא מרכיב חשוב מאוד בהופעה, שעשוי לעיתים לעשות את ההבדל בין הופעה מוצלחת לבינונית (ע"ע ההופעה של בוב דילן).
    שמח שהייתה לך אחת כזו. גם לי הייתה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: