אבא של מיכלי נוסע לאיטליה

ישבנו על המיטה הגדולה בחדר השינה. היא התכרבלה בשמיכה והניחה ראשה בעייפות עלי. בידי החזקתי את אחת ממתנות יום ההולדת שהיא קיבלה בשבוע שעבר: הספר "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", של אשכול נבו. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא.

כבר בשורה הראשונה, נדדו מחשבותיי לשבוע ההוא בינואר השנה, בו נסעתי גם אני לחו"ל. אמנם לא הרחקתי עד אוסטרליה, אבל הגעתי מספיק רחוק – איטליה. ההקבלה לנסיעה שלי לאיטליה הייתה בלתי נמנעת. זה אפילו התחרז. גם אני הבטחתי שאביא לה מתנה וחיבקתי אותה חזק כשחזרתי. וגם היא חיכתה לי, בדיוק כפי שעמליה חיכתה לאבא שלה. חיכתה ואפילו התגעגעה. הייתה זו הפעם החמישית בה ביקשה לקרוא את הסיפור הזה. בחמשת הימים האחרונים. האם יתכן וגם היא חשה בהקבלה בה חשתי אני?

המשכתי לקרוא ומחשבותיי המשיכו לרחף להן באוויר. ריבוי ימי ההולדת מאלץ את ההורים לא לחשוב יתר על המידה כאשר הם ניגשים לבחור מתנות. נכנסים לחנות, בוחרים, עוטפים ונותנים מתנה. ספק אם גרם מחשבה מושקע בתרומה האפשרית של המתנה שהם רוכשים במיטב כספם לילד. רק מעטים משקיעים במתנה שווה, כזו שמשאירה חותם, כזו שהילד זוכר גם שבועיים אחרי שיום ההולדת שלו כבר עבר.

הספר שהחזקתי בידי הוא בדיוק מתנה כזו. האיורים המקסימים והמסרים החכמים, כפי שבאים לידי ביטוי במחשבותיה של ילדה שחווה פרידה, עושים את העבודה. ואין מדובר במשימה פשוטה כלל וכלל. ספרות הילדים בישראל איננה נחשבת, לפחות לטעמי, לספרות גבוהה ורבים חוטאים במחשבה כי "כל אחד" יכול לכתוב ספר לילדים. הספרייה שלנו עמוסה בספרים כאלו: הם גדולים, מנקרי עיניים ולפעמים גם בעלי סיפור מעניין. אבל האם הם בעלי מסרים או רגשות, האם הם משקפים את המציאות בדרך כלשהיא? ספק.

ספרות ילדים נמדדת לטעמי לא בסיפור יפה או ציור מוצלח. היא נמדדת בתגובה של הילד, הרצון שלו לקרוא בסיפור שוב, המסרים שהוא בוחר לקחת ממנו. הצלחתו של הספר הזה נעוצה בדרך שבה הילדה מתמודדת עם חסרונו של אביה, במערכת היחסים שנרקמת עם אמה ובגעגועים שלה. הצלחתו נעוצה גם בתגובה של הבת שלי…

"אבא, אני רוצה לומר לך משהו", היא עצרה אותי לפתע, רגע לפני שראשה צנח ועיניה נעצמו. היה זה השלב בו התוודתה עמליה כי במהלך השבוע בו נעדר אביה, היה לה "כאב קטן בלב, שסרב להעלם". "כשאתה נסעת לאיטליה ולא היית בבית, היה לי כאב גדול בלב, יותר גדול מזה של עמליה", היא אמרה ולרגע לא הבינה למה לא המשכתי לקרוא את הסיפור. "אבל כשחזרת הוא נעלם".

חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב. באחד הפוסטים האחרונים הרחבתי סביב הדברים שגורמים לנו, ההורים, להיות גאים בילדים שלנו. לא כי הם אמרו את המובן מאליו, אלא כי הם יצאו מהמסגרת. באמירה הזו הייתה הבעת רגשות כנה, שהעלתה זיכרון ישן שננצר בלבה מספר חודשים. כנראה שהיה צריך ספר איכותי בשביל להוציא אותו החוצה. ותודה לאבא של עמליה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig חלי גולדנברג  On מאי 31, 2011 at 2:16 pm

    ככה בדיוק צריך. איזה כיף לשניכם ולמי שכתב את הספר אם יתקל בפוסט 🙂

  • רוני  On מאי 31, 2011 at 5:51 pm

    הכי אני אוהבת שאת הסוד הקטן בסוף הספר הילדים גילו הרבה לפני אמא.

    • hanantomer  On יוני 2, 2011 at 6:26 am

      טוב לדעת שאני לא היחיד שפיספסתי את הקטע הזה…באמת שלא היה לי מושג מה קורה עד שהגעתי לסוף הסיפור…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: