רעשי רקע

השלמה – הגלים מתנפצים אל החוף והחול מסמא את העיניים. ילדים רצים לעברי, שיערם מתבדר ברוח הקרירה שמנשבת, מאיימת לחרב את מה שעוד נשאר מארמונות החול שבנו בעמל רב קודם לכן. ואני מסתכל בהם ונזכר בימים שגם אני הייתי ילד. נזכר ולאו דווקא בגעגוע. בניגוד לשנים עברו, הכמיהה לחזור לימים בהם הייתי צעיר יותר כבר נעלמה. אני בן 35. פאקינג 35! ומשום מה, אין בי רצון לחזור לגיל צעיר יותר. השלמה. 

 רעשי רקע – לראשונה אני שומע ללא רעשים, כאילו מישהו הצליח, סוף סוף, לכוון את התדר הנכון. פתאום הכל ברור, בהיר יותר. נדמה כי המעלה העיקרית שמביא איתו הגיל המאוחר היא היכולת להבדיל בין העיקר לטפל. להבין מה אתה רוצה מעצמך, להתפקס על מטרה ולרוץ קדימה. בנק המטרות שלי עוד רחוק ממיצוי וחלומות רבים עוד נמצאים בכיסים, אולם עכשיו אני יודע כיצד לברור אותם ולגרום להם לצאת לאוויר. יתכן שיש כאן אלמנט של ניסיון. סביר יותר להניח שסינון רעשי הרקע הוא הגורם המרכזי לכך. 

חברים – הם באים והולכים במהירות רבה מדי. יש צבועים, יש בוגדניים ויש גם סתם עצלנים. ספורים הם החברים האמיתיים. אני כבר לא מתאמץ. מי שרוצה אותי מקבל אותי כמות שאני. חברים הם מצרך נדיר בעולם החומרני שלנו, ובין העבודה למשפחה, בין הילדים לאישה (או הבעל), לא תמיד אפשר למצוא להם זמן. אני מבין זאת יותר טוב מכולם – חברים רבים נעלמו במהלך השנים האחרונות בגלל שלא היה לי זמן אליהם. ובכל זאת, אין לי חרטות. עדיפים עשרות מונים אלו שנלחמים עלי על פני אלו שמעדיפים לוותר. גם אני לא נלחם על כולם. רק על אלו האמיתיים, שמקבלים אותי ללא סייגים. 

משפחה – אני מסתכל עליהם ולא מאמין. בכל פעם מחדש. שני זאטוטים שרצים בבית עירומים, קופצים אחד על השנייה ולא מפסיקים לצחוק. הם אוהבים את החיים. אוהבים אותי. ככה נראית אהבה אמיתית. אהבה ללא סייגים או מגבלות. הם לימדו אותי יותר טוב מכולם מהי אהבה. ואני משתדל להחזיר להם באותו המטבע. אתה חושב שאתה יודע הכל על החיים, אבל עד שלא נולדים לך ילדים, אין לך מושג ירוק איך הם באמת נראים. הילדים שלי הם הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים ונדמה לי שעכשיו, רק עכשיו, מתחילים החיים האמיתיים. 

35 – גיל מוזר. לא זקן, אבל גם לא צעיר. בעל ניסיון, אבל עדיין לא מומחה. משהו באמצע. אולי זה מה שטוב בגיל הזה. זה מה שגורם לי להרגיש יותר טוב בתקופה האחרונה. אני כבר לא יושב על הגדר. ירדתי למטה. אני נטמע בין האנשים, לפעמים מאזין, לפעמים מדבר. אבל אני שם וזה הכי חשוב – נלחם ביחד עם כולם את המלחמות הקטנות והבלתי נגמרות של החיים. האם זה עובד? דברו איתי בשנה הבאה… 

הים – הוא עדיין שם. גם הילדים. סביר להניח שגם עוד עשור הם ירוצו בים, שיערם ימשיך להתבדר ברוח ואני שוב אשקע בשרעפים. אולי התובנות יהיו שונות. אחרי הכל, אנשים משתנים. מזל שהים נשאר אותו הים. כחול גדול שמאפשר לי להמשיך ולבחון את עצמי בכל יום הולדת מחדש…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: