האם חיוך של ילד שווה כסף?

הן ישבו בשורה ונעצו בי עיניים כאשר פתחתי את הדלת. שש נשים, חמש ילדות ומדריכת באלט אחת. חייכתי חיוך מתנצל והתיישבתי ליד אשתי. השעה הייתה 16:05 אחר הצהריים. מיכל נופפה לשלום מהרחבה. השיעור הפתוח שלה עמד להתחיל והיא חיכתה להציג בפנינו את כל צעדי הריקוד שלמדה. התיישבתי ופתאום קלטתי שאני הגבר היחידי באולם. אף גבר, אבא לצורך העניין, לא יצא באמצע יום העבודה, עלה על רכבת, תפס מונית ורץ בכדי להספיק לראות את הבת שלו רוקדת באלט. למרות שאני מאמין שכמה מהם פשוט לא יכלו להגיע, אני מניח באותה הנשימה שאף אחד מהם לא חשב שזה מספיק חשוב. הסיטואציה גרמה לי להרגיש לא בנוח.

אין זו הפעם הראשונה שאני מגיע לחוג מחול של מיכל. אין זו הפעם הראשונה שאני מרגיש לא בנוח בחברת האימהות שחולקות איתי את ספסל ההמתנה מחוץ לאולם. בדמיוני כבר חילקתי אותן לשתי קבוצות: המזלזלות, שחושבות שאני מובטל, או עובד בעבודה ממש לא מכניסה, והמקנאות, שהיו רוצות שגם הבעל שלהן יגיע הביתה מוקדם יותר, בכדי לחזות בצעדי הריקוד של הבת שלו. אני מניח שהבחורה הצעירה שמנסה להשתלט על צווחות תינוקה ומלבישה תוך כדי כך את בתה שייכת לקבוצה השנייה. הבחורה המטופחת שמהדסת בנעלי עקב אל תוך הג'יפ היוקרתי שממתין לה בחוץ שייכת, מן הסתם, לקבוצה הראשונה.

אני לא עובד היי-טק ולמרות שהכנסתי הממוצעת לא רעה בכלל, היא ודאי לא מתקרבת לשכר שהם מביאים הביתה. אני לא מתבייש בכך. אני נהנה לחזור הביתה בשעות סבירות, בכדי להשתולל קצת עם הילדים שלי. ובכל זאת, גם אני לא ממש מצליח להתחמק מהשאלה האם עבודה בהיי-טק, שגוזלת זמן רב אולם שכרה בצידה, עדיפה על עבודה מכניסה פחות, שהרווח שלה אינו נמדד בכסף אלא בחיוך של ילד?

רבים יענו בחיוב לשאלה זו. אנו חיים בחברה קפיטליסטית המקדשת את התחרותיות ורואה במעמד הכלכלי של כל אחד כמדד להצלחתו בחיים. פרמטרים כמו הגעה לשיעור מחול לא נספרים במרוץ המטורף הזה. הם לא מעניקים לך ניקוד, ודאי לא כזה השווה ערך לנסיעה ברכב חברה או חזרה הביתה בשעות מאוחרות. כי אם אתה חוזר הביתה מאוחר, אתה כנראה עובד קשה ולפיכך מצליח. לעומת זאת, אם אתה יוצא מהעבודה ב-15:00 בכדי להספיק לשיעור מחול של הבת שלך, כנראה שיש לך יותר מדי זמן פנוי…

סמלי הסטאטוס ממלאים תפקיד חשוב מאוד בישראל 2011. רכבי חברה ועגלות תינוק יוקרתיות מעניקים לבעליהם נופך מצליחני משהו, ודאי אל נוכח רכבים דהויים ועגלות מקרטעות. החברה הישראלית נוטה להתייחס רק לסמלים החיצוניים, תוך שהיא מתעלמת מאלו הפנימיים – ההנאה והתרגשות של ילדך כאשר אתה מוציא אותו מהגן או מגיע לראות אותו בחוג. אלו חשובים, אבל הם לא נספרים, כיוון שהם לא שווים כסף.

השיעור הסתיים. עזרתי לאשתי להלביש את מיכל ואף הושטנו יד לאמא שלא ממש הסתדרה עם התינוק ובגדי המחול של הבת שלה גם יחד. כשיצאתי החוצה, תפסה אותי המדריכה: "סוף סוף גם גבר מגיע לשיעורים שלי, ואפילו לא מסתכל כל הזמן בשעון בכדי לראות מתי הוא נגמר". מודה באשמה. באמת שנהניתי. וההנאה הזו שווה, לפחות בעיני, הרבה מאוד כסף…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  On פברואר 22, 2011 at 4:32 pm

    אין צורך לקנא באנשי הייטק שכירים, אלא אם אתה מסתכל רק על הכסף (וזה מובן למען האמת). אבל להעביר שנים רבות כל היום מול המסך בכתיבת קוד נראה לי סיוט. אם כבר, אפשר לקנא ביזמים שעשו מכה, או מאנשים שמשלבים עבודה מעניינת, עושים דברים שהם אוהבים ובכל זאת מצליחים לייצר הכנסה יציבה.

    אני לא מקנא באנשי הייטק – אבל לעומת זאת, לא הייתי מתנגד להיות עובד קבוע בחברת חשמל, רשות שדות התעופה או משהו בסגנון. גם משכורת קבועה וגם זמן לחיות…

    בכל מקרה, על ערש דווי, אף אחד לא אומר "למה לא יכולתי להיות עוד שעות בעבודה", אלא "חבל שלא היה לי יותר זמן לבלות עם המשפחה והחברים".

    אבל למה שלא תודה באמת – אתה פשוט מת על בלט.

  • הולי גולייטלי  On פברואר 23, 2011 at 6:09 am

    …יחד עם זאת
    יש לזכור שהעובדים בתעשיית ההיי טק (ואגב גם בענף הפרסום וני"ע וענפים פרטיים אחרים) כפופים לתכתיבים של נורמות התנהגותיות בחברה. אני בטוחה שגם הם היו רוצים להיות בבית ב 17 ולצפות בבלט (…או בכדורגל) אבל הם יודעים שהם לא יכולים להרשות לעצמם "להפיל את העפרון" ולהחתים כרטיס. יש להם דד ליין ויש גרסאות לסגור וכן, יש גם הצורה שבה הדברים נראים. הם יודעים שעל כך עומדים על הסכין הלחם והחמאה שהם מביאים הבית.
    הבעייתיות בעיניי נמצאת בנורמות החברתיות ובחקיקה.הנורמות לפיהן בעיקר נשים נושאות בנטל המשפחה והבית , גם אם הן עובדות במשרה מלאה (ולכן לא ראית בחוג הבלט אבות שבאו לצפות בעוד נשותיהם נשארו לעבוד עד מאוחר) ובראייה החברתית-מדינית המעודדת שעות עבודה מרובות במטרה לעמוד בנטל המשכנתא-חינוך פרטי במקום זמן איכות עם המשפחה, שהם הבסיס לחברה טובה יותר.
    וסליחה מראש על החפירה….

    • hanantomer  On פברואר 23, 2011 at 7:15 am

      ראשית, אחרי השיעור שראיתי, אני באמת מתחיל לאהוב בלט.
      שנית, חקיקה לא תעזור שכן אי אפשר להגביל שוק שאמור להיות חופשי. המדינה לא יכולה להכריח חברות לשחרר עובדים ב-17:00. פשוט אי אפשר. הנורמות הן תולדה של חלוקה גברית/נשית שקיימת כבר שנים וכנראה, בסופו של דבר, נוחה לשני הצדדים.
      וכאן הנקודה שאולי פספסתם שניכם: מי שזה לא נוח לו, יכול להחליט לשנות את המצב. אבל החברה בה אנו חיים, המקדשת כסף על פני חיוך של ילד, לא עוזרת לו לקבל את ההחלטה הנכונה וחבל. וכאשר הבחירה היא בין עוד כסף לבין עוד זמן בבית, הרוב הולכים על הכסף.
      אני לא שופט אף אחד (ומודה בעצמי שמדובר בהחלטה לא קלה), רק טוען שחבל שככה נראים החיים בישראל, מודל 2011.

      • הולי גולייטלי  On פברואר 25, 2011 at 12:59 pm

        לא שופט, מר תומר, אבל מגמתי…
        בכל אופן ולענייננו, בשנים האחרונות קיימת מגמה בחברות רבות (ציבוריות ופרטיות כאחד) ברחבי ארה"ב ואירופה של אימוץ גישת עבודה ידידותית למשפחה, לגברים ונשים כאחד. בואו נקווה שהדבר יגיע במהרה ובימינו אנו גם לאזורנו החשוך.

  • אפרת  On פברואר 23, 2011 at 10:42 am

    ויחד עם זאת גם אתה רק *עוזר* לאשתך להלביש את הילדה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: