על מוזיקה וגאווה

היא ישבה מאחורי ובהתה החוצה דרך החלון. ישבתי מקדימה וכיוונתי אליה את המראה האחורית, מנסה לדמיין מה עובר לה בראש. אנשים נוטים להתבלבל לעיתים בין בהייה להרהור, אני בהחלט מבין אותם, אם כי במקרה הזה היה ברור לי שהיא בוהה באיזו נקודה מסתורית מעבר לחלון. היה זה יום שישי אחר הצהריים, השמש כבר לא יקדה וכל שנותר לנו היה להביט בכתום העגול שמולנו, שעשה את דרכו אט אט ליבשות אחרות, לאנשים אחרים ורחוקים שוודאי מצפים לו.

אבל מיכל לא הסתכלה על השמש. מבטה נותר דבוק לחלון ורק שפתיה נעו עם המוזיקה. יהודית רביץ סיפרה על "הילדה הכי יפה בגן" ומיכל, שמסתבר שמכירה את המילים, מלמלה אותן, עולה ויורדת לפי האינטונציות של רביץ. הסתכלתי עליה והרגשתי איך הגאווה פורטת על הנימים הקטנים והרחוקים ביותר בגופי – אני אמנם לא דוחף לה מוזיקה לאוזניים, אבל בכל פעם שהיא מגלה סוג של נטייה מוזיקלית, אני מעודד אותה. חשוב לי שהיא תדע שהעולם לא מורכב רק מארנה דץ ויובל המבולבל, אלא גם משירים אמיתיים, שירים שנוגעים.

כי מוזיקה היא יצרים, היא רגשות והיא ביטוי עצמי מהזן הגבוה ביותר. ובלי אלו, כך לפחות אני מאמין, אדם מאבד משהו מאוד מהותי מהחיים שלו. נכון, יש גם אנשים שמסתדרים די טוב בלי מוזיקה, אבל אני חושב שהעולם שלהם הוא די חד מימדי, מורכב מפחות רבדים ופחות משמעויות. יכול להיות שהם מעדיפים אותו כך – אני חושב שאם רק היו יודעים מה הם מפסידים, הם כבר מזמן היו עורקים לצד השני.

אם יש בחיים רגעים קטנים של אושר, הרי שהם טמונים ברגעים כמו אלו. פשוט לשבת ולצפות בילד שלך עושה משהו שגורם לך להרגיש גאווה. לא צעד ראשון, או כתיבת האות ג' – דברים שמן הסתם הוא יעשה בכל מקרה – אלא משהו שיש בו בכדי להצביע על התפתחות אחרת, חברתית, אישית, שמצביעה על אופי וכיוון מסוימים.

אצל מיכל זיהיתי נטייה מוזיקלית. זיהיתי אבל השתדלתי שלא לדחוף, אלא רק להזכיר. אנחנו יושבים לעיתים בארוחת ערב, מקשיבים לרדיו ואני מסביר לה על השירים (ולפעמים גם שר), אנחנו נכנסים ליו-טיוב לראות שירים (ואם יש שיר ממש שמח, אנחנו גם רוקדים לצליליו). אני מרשה לה לראות את יובל, דץ ושאר החברים. לא מוצא בכך שום פגם. אבל תמיד מזכיר לה שיש עוד מוזיקה, אמיתית, כזו שמשמיעים ברדיו, שגורמת לעיתים לאבא צמרמורת.

כל אבא חושב ש"הילדה הכי יפה בגן" נכתב על הבת שלו. גם אני חושב כך. כשהסתיים השיר, מבטה ניתק מהחלון והיא הביטה בי דרך המראה האחורית. "אבא, זו אני", היא אמרה ואני הבנתי סוף סוף על מה היא חשבה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: